יוצאים למערת הירח

"בהצלחה!" קרא אמבואר, ונפרד מאיתנו לשלום. כולנו יחד, אני, היטמונלי, פלייגון, מטאגרוס, סוויפר, דאסטוקס ובלוסום יצאנו מבסיס העץ והתחלנו להתקדם לכיוון המערה.

"זה בכיוון… צפון..מזרח, אני צודק?" שאל דאסטוקס. פלייגון עופף למעלה לכמה רגעים, וירד למטה, כשהוא מהנהן לעבר דאסטוקס.

"מצצצוין!" קרא סוויפר, "בואו נזזזוזזז!" התחלנו להגביר את הקצב.

"אתם לא יודעים כמה אני שמח להצטרף לצוות הזה שלכם!" קרא דאסטוקס, "זה יעזור לי לחקור את העולם כמו שצריך. תבינו, כל הזמן אני רק מתצפת בכל מקום. אבל אם אני בעצמי אחווה הרפתקאות במקומות הללו, זה מה שנקרא באמת הרפתקן!"

הסתכלתי בזווית עיני, וראיתי שפלייגון חייך לעברו. "רוצה תחרות?" שאל פלייגון.

דאסטוקס הנהן וחייך חיוך מאיים, "רק שתדע," אמר, "שאתה עומד להפסיד!" שניהם זינקו לשמיים, והותירו אחריהם ענן גדול של אבק.

"לאן הם ברחו?" שאל מטאגרוס.

"תראה, תראה!" קראה בלוסום, והצביעה למעלה. הסתכלתי לכיוון אליו היא הצביעה, וראיתי שני דמויות קטנות, עולות מעלה ומעלה, לכיוון האטמוספרה.

"מטאגרוס!" קראתי בשעה שמטאגרוס הפנה אליי את מבטו, "אני רואה את פלייגון ואת דאסטוקס! הם מתחרים מי יגיע ראשון לאטמוספירה, אני חושב".

מטאגרוס הסתכל למעלה, וקרא "אתה צודק!"

בדקות הבאות, צפינו בתחרות שהתקיימה בין פלייגון לדאסטוקס. בזמן הזה, היטמונלי חבט בכפות רגליו בעצים שהיו לידו. "קדימה!" קראנו ועודדנו את שני המתחרים. בלוסום הוציאה מאחורי גבה שני פונפונים כחולים, והחלה לנופף בהם. אין לי מושג מאיפה היא הביאה אותם. לפתע, הם שינו את זווית מעופם. במקום לעוף למעלה, הם עפו למטה. הם ירדו במהירות שיא, והיה ניתן לראות את האוויר נשבר מאחוריהם. שניהם נחתו על האדמה בתנופה אדירה, וענן גדול של אבק נוצר במקום בו הם נחתו.

"נראה שאנחנו תיקו!" קרא דאסטוקס וחייך לעבר פלייגון, כאשר שניהם יצאו מהבורות שיצרו באדמה כשנחתו.

"היה טוב," קרא פלייגון בחיוך, "זה המריץ לי את הדם!"

"כל הכבוד!" קראנו כולנו יחד. היטמונלי ניגש לעבר פלייגון ודאסטוקס, וקרא "כל הכבוד לכם, תחרות מעולה" ולחץ את ידיהם.

"סוף סוף מישהו נפתח כאן!" קרא פלייגון, היטמונלי הסמיק וחייך בעצבנות. הוא הסתובב, והמשיך להתאמן על העצים שהיו במקום.

"זה היה אדיר!!!" קראתי בשמחה, ונתתי כיפים חזקים לשניהם. חייכתי, והם השיבו לי בחיוכים.

"נעשה את זה עוד פעם, מתישהו" קרא פלייגון.

דאסטוקס הנהן, "ובפעם הבאה זה לא יסתיים בתיקו!" שניהם צחקו.

בלוסום ניגשה אליהם, וקראה "וואו, זה היה ממש יפה, כל הכבוד לכם!" בחיוך ובקול מתוק.

שניהם חייכו אליה, ודאסטוקס אמר "תמיד נחמד שבחורה יפהפיה אומרת דברים כאלו מעודדים". בלוסום הסמיקה, וחייכה לעברם.

"ממש גל של חיוכים!". קראתי, וצחקקתי. בלוסום הצטרפה לצחוק, וכך עשו גם שאר חברי הצוות, והפעם, כולל היטמונלי. צחקנו כולנו בלי להפסיק.

"למה בעצם אנחנו צוחקים?" שאלה בלוסום לאחר שנרגענו.

"אין לי מושג!" קראתי, והתחלנו שוב לפצוח בצחוק. "באמת עכשיו, למה אנחנו צוחקים?" שאלתי.

"אולי כי האף שלך כל כך גדול!!" קרא היטמונלי, וצחק. התחלתי גם אני לפרוץ בצחוק.

"הוא באמת די גדול!" נפלתי על הרצפה מרוב צחוק, והתחלתי להכות באדמה עם כפתי.

"לא, ברצינות עכשיו!" קורא מטאגרוס ומפסיק לצחוק. הוא זז הצידה, כמה מטרים רחוק מאיתנו.

"תנועה מרשימה!" קרא דאסטוקס, והתחלנו לצחוק שוב. רק שהפעם, מטאגרוס לא צחק.

"זהו זה!" קרא מטאגרוס, "יש פה איזושהי השפעה מסתורית, שגורמת לכולכם לצחוק ככה! בואו לפה!" כולנו הלכנו לכיוונו, תוך שאנו צוחקים בקול. כשנעמדנו לידו, לפתע הדחף לצחוק נפסק.

"מה זה?" שאל פלייגון, "יש פה איזה יצור שאורב לנו?"

"יפה שעלית על זה!" נשמע לפתע קול מעץ קרוב. הסתכלנו על העץ, ופלייגון שלח לעברו כדור אש גדול. העץ נשרף תוך רגע. שמחנו שנפטרנו מהמטרד, ועוד בלי לבזבז אפילו קצת מכוחנו, אך לפתע נשמע שוב הקול, "תצטרך להתאמץ יותר!" לפתע, נשמע קול ניתור, ועל האדמה נחת יצור סגול, בעל פה עצום ואוזניים מעוגלות. "שלום!" הוא קרא בקול עוצמתי וחזק, "אני לאודרד! ואתם, חברים, עומדים להיות עוף צלוי! כמה מרגש!". הוא התחיל לצחוק.

"איך גרמת לנו לצחוק?" שאלתי.

"פשוט מאוד!" קרא לודרד, "שפכתי עליכם קצת מגז הפלא שלי, שעשויה מהגרעפסים טהורים שלי!" הוא צחקק. אבל כאשר הוא ראה את ארשת מבטינו, הוא הפסיק. "אתם באים לארוחה?" הוא שאל.

"אתה רוצה לאכול אותנו!" קרא פלייגון, "למה שנבוא איתך?"

"לא!" קרא לאודרד, "יש לי משפחה וילדים, שאני מפרנס אותם ונותן להם אוכל, שדרך אגב הוא מאוד טעים! אנחנו אוכלים היום סטארלי מעודן, תרצו להצטרף לארוחה?"

הקול החזק שלו הרטיט את אוזניי. "שששנלך?" שאל סוויפר.

פלייגון חשב מעט, ולבסוף הנהן. "הוא נראה נחמד", הוא אמר, "מקסימום, כולנו יחד, נכון? אם ניצחנו דאגטריו עצבני, ננצח גם אותו".

"אין לכם ממה לפחד!" קרא לודרד, "הארוחה כבר מוכנה! אני יכול להריח את הבישולים של אשתי!"

עלינו אחרי לאודרד  לעץ שליד העץ שלפני רגע שרפנו, והרחנו ריח של עוף טעים ועסיסי. הגענו לבית של לאודרד, הוא היה יחסית גדול. אשתו, שהייתה גם כן לאודרד, החזיקה סיר גדול ומבעבע. "הבאת אורחים!" היא קראה, "הארוחה הזאת באמת גדולה מדי בשביל כולנו!"

"מי זה כולנו?" שאל פלייגון, "אתם רק שניכם כאן, נכון?"

"מה פתאום!" קרא לאודרד, "יש לנו גם ילדים!" הוא שרק בקול, ולפתע, שמונה יצורים קטנים, שדמו לארנבים, הגיעו. הם היו ורודים, ועיניהם נראו כאיקסים.

"היי!" הם קראו בקול צווחני, אך חמוד במידה מסוימת.

"איזה מתוקים!" קראה בלוסום, וליטפה אותם.

"הגיע הזמן לארוחה!" קרא לאודרד, והגיש לשולחן הגדול שניצב במקום סיר גדול ומבעבע, ובתוכו סטארלי שמן וצלוי.