פוקימון; במהירות החושך – פרק 164: הגנרלית הראשונה / איידן סוייר

ליטלרוט הייתה עיירה קטנה בדרום הוואן, שקצת הזכירה לריק את ניו-בארק. כשעמד שם מעל הקבר הטרי, חיבק את פרסי ונתן לה לבכות על זרועו. היא הייתה חופשיה עכשיו, שלא כמו ריק אשר עדיין היה מבוקש על רצח, ובטח שלא כמו ברגר, שנטמן עמוק באדמה כמה ימים מוקדם יותר. ולמרות הדמעות שהציפו את עיניה, פרסי הצליחה להבחין באדם המתקרב אליהם, וזיהתה אותו מייד לפי שיערו הכחול.

"הנה ג'יימס", אמרה.

ריק הרים את מבטו וגם הוא הבחין בו. ג'יימס התקרב אליהם, חיבק את שניהם ונעמד גם הוא מול הקבר.

"הייתי בטוח שכשאני אגיע, ברגר יהיה אתכם ויגיד שהכול היה רק מתיחה".

"הלוואי", פרסי חייכה ומשכה באפה.

"הוא נהרג במלחמה נגד צוות רוקט", אמר ריק, "זה היה באשמתי".

"ריק, אל תגיד את זה", ביקש ג'יימס.

"אני ביקשתי ממנו להתחזות לי ולהנהיג את הצוות במקומי. אני הייתי צריך להיות כאן במקומו".

הוא השפיל את מבטו והביט אל המצבה שנשאה את שמו של ג'ון ברגר.

"סיפרתי לכם שהייתה לו פעם תיאוריה שבני-אדם הם סוג של פוקימון?" שאלה פרסי, "כלומר, לא באמת, הוא זרק את זה כששנינו היינו עייפים ומשועממים".

"היו לו הרבה רעיונות מופרעים. בטח היה יכול לחשוב על עוד, אם רק היה לו כאן יותר זמן".

לשמע המילים הללו, פרסי קברה שוב את ראשה בשרוולו של ריק. הם נותרו דוממים עוד דקות ארוכות.

"ג'יימס", אמר ריק בשקט, "זה אולי לא הרגע המתאים, אבל יש לי משהו בשבילך".

ריק שלף מחגורתו שלושה פוכדורים, מתוכם הוא שחרר שלושה פוקימונים: וויזינג, ויקטריבל ואומסטאר.

"הפוקימונים שלי!" עיניו של ג'יימס אורו, "איפה מצאת אותם?"

"החיילים ששדדו אותך נמצאו מתים בכוכב הכסף. הם נכשלו בלתפוס את ג'ובאני והוא נעלם, אבל לפחות הפוקימונים שלך היו עליהם. עכשיו הם שוב שלך".

"תודה רבה!"

הוא רץ אל הפוקימונים שלו וחיבק את כולם, אם כי נזהר מאוד כשניגש אל ויקטריבל. לאחר מכן הוא לקח את הפוכדורים, ואז הוסיף בקול מהוסס בהרבה:

"ואם כבר מדברים על דברים שזה לא הרגע המתאים להם, אולי כדאי שאספר לך שלא הצלחתי למצוא את ג'סי".

"זה בסדר. לא התכוונתי שתמצא אותה".

"אבל אמרת…"

"בסך הכול רציתי להרחיק אותך מהמלחמה", אמר ריק, "לא רציתי שתסתכן, אבל גם לא יכולתי לומר לך את זה, כי היית מתעקש להילחם גם בלי פוקימונים".

פרסי הרפתה מזרועו לרגע והתרחקה כדי להביט בעיניו.

"מה זאת אומרת?" שאלה.

"ג'יימס חבר שלי, וגם את. מאותה סיבה דאגתי שתיכנסי למעצר. פשוט לא רציתי שתהיו במלחמה".

"וזה היה בסדר מבחינתך שברגר יהיה במלחמה?"

ריק שתק. הוא לא מצא את המילים להגיב. פרסי שחררה את פידג'יוט מהפוכדור שלה.

"מיץ-גזר, מה את עושה?"

"אל תקרא לי מיץ-גזר! תהנה לך עם הגופה שאתה שמת כאן, גם ככה לא אכפת לי מבתי-קברות".

היא המריאה לשמיים המתכהים וג'יימס הביט בה מתרחקת.

"לך אחריה", אמר.

"היא עוד תחזור", ענה ריק, "אני אתן לה קצת זמן להירגע".

"אם זה עוזר, אני לא מאשים אותך", אמר ג'יימס, "אני מבין למה פעלת כמו שפעלת".

"באמת?"

"כן. היית צריך אנשים שיילחמו בצוות רוקט, ואני באמת לא יכולתי להביא הרבה תועלת. ובקשר לפרסי, טוב, תמיד היית קרוב אליה יותר מלכולנו".

ריק הנהן. מילותיו של ג'יימס הרגיעו אותו מעט. השעה כבר נהייתה מאוחרת, שומר בית הקברות התחיל לעבור במקום ולבדוק מי עוד שם, ולריק לא התחשק במיוחד להיתפס.

"אני חוזר ליער וירידיאן", אמר, "רוצה לבוא?"

"אני אשמח, אבל אצטרך לחזור הנה אחר כך".

"בשביל מה?"

ג'יימס לקח נשימה עמוקה. "אמנם לא מצאתי את ג'סי, אבל מצאתי משהו אחר. אין לי סיבה לחזור הביתה, אבל קיבלתי הזדמנות לעשות משהו בהוואן, אם אשאר כאן".

"ולמה אתה מספר לי את זה כאילו אתה מודיע לי על עוד חבר שמת?"

"פשוט חשבתי שאולי זה לא ימצא חן בעיניך".

"ג'יימס, אני כבר לא הגנרל שלך יותר. צוות רוקט לא קיימים עוד, ואתה יכול לעשות מה שבא לך. אם אתה חושב שיהיה לך טוב יותר בהוואן, אני שמח בשבילך".

"תודה, אני מעריך את זה", ג'יימס טפס על שכמו, "אבל קודם נבקר בווירידיאן".

הוא השיב את הפוקימונים שלו לפוכדורים והתעתק משם יחד עם ריק.

בחודשים שחלפו מאז הפעם האחרונה שביקרו ביער וירידיאן, הוא השתנה לבלי הכר: העבודות על תחנת הרכבת החדשה היו בעיצומן, ואת מה שהיו פעם אדמה ועצים החליפו כעת בטון ודחפורים. ובכול זאת ריק ידע בדיוק לאן ללכת, לפי עקבותיהם של סוגי פוקימונים רבים שהובילו כולם לכיוון אחד, ומדי פעם גם הפוקימונים עצמם ששרדו בפינות הירוקות המועטות שנותרו ביער. במהרה הם מצאו את מאגניום, שהתנשאה מעל כל שאר הפוקימונים עם צווארה הארוך המעוטר בפרח ענק, ואליה הגיעו כל הפוקימונים שנפצעו מקרבות, ממאמנים תועים, או מנזקי אתר הבנייה אליו לא היו רגילים. כשהבחינה בהם, מאגניום שעטה אליהם בצהלה, וחיככה את ראשה בחזהו של ג'יימס.

"שלום, מאגניום", אמר.

ברגעים כאלה, ריק תמיד תהה עד כמה פוקימונים מסוגלים להבין את בני האדם. הוא ידע, כמובן, שהם מבינים את מילותיו ומסוגלים להבין ולבצע הוראות מורכבות, אבל הוא לעולם לא יוכל לדעת האם הם גם חושבים בדיוק כמותו על כל מה שהוא תופס כמשמעותי, למשל אהבה או אבל על חבריהם.

"בטח תשמחי לדעת שניצחנו", ריק ליטף את גבה, "גרייס הייתה שמחה. לעולם לא היינו מצליחים בלעדיה".

"והיא גם הייתה גאה בך על כל מה שעשית בשביל הפוקימונים של יער וירידיאן", הוסיף ג'יימס.

המחושים ועלי הכותרת של מאגניום התנופפו בתגובה. ריק לא ידע מה זה בדיוק אומר, אבל הרגיש שהמשמעות הכללית מובנת לו, וזה הספיק. הפוקיפון שלו התחיל לצפצף. הוא הביט בצג, ועליו הופיע הכינוי של מי שהתקשרה.

"מי זאת מלכת השלג?" שאל ג'יימס.

"אחת הגנרליות של צוות רוקט, אבל חשבתי שהיא נעלמה. לא הייתי חושב שהיא תיצור איתי קשר".

"היא מהטובים או מהרעים?"

"מהטובים, אני מקווה. אבל תיכף נברר".

הוא קיבל את השיחה. זו הייתה שיחה של קול בלבד, בלי תמונה.

"אנחנו צריכים להיפגש", אמרה מלכת השלג.

"מה את רוצה?"

"אני אגיד לך פנים אל פנים. בוא לבד לכיכר גולדנרוד, בפינה הקרובה לקרן השפע, ובלי התחכמויות".

"אני לא הולך לשם. אם את רוצה לפגוש אותי, בואי למקום פרטי".

"כדי שתתקוף אותי? הכיכר תהיה מלאה באנשים, אף אחד לא יבחין בך בין ההמונים".

בפרט הזה, לפחות, מלכת השלג לא שיקרה: ריק ידע שהיום לורנס קינג הולך לפרוש באופן רשמי מתפקידו כראש העיר, כדי להפנות את כל מאמציו לבחירות לראשות הממשלה, וכמובן שהמהלך ילווה בנאום ארוך ומשעמם. ייתכן שמלכת השלג חיכתה להזדמנות הזאת כדי להציע לריק להיפגש, ולכן שמרה על פרופיל נמוך עד היום – אם כי ריק עדיין לא ידע למה בכלל נעלמה מלכתחילה.

"בסדר, אני אהיה שם עוד שעה. אם יקרה לי משהו, תזכרי את פרסי".

שעה מאוחר יותר, ריק התעתק אל הכיכר הומת האדם המוארת בעשרות זרקורים, אחרי שהחזיר את ג'יימס לליטלרוט. לורנס קינג עדיין לא עלה לבמה, אבל מאבטחים ושוטרים מילאו אותה ואת האיזור הסמוך, וריק השתדל שלא לבלוט. בין המוני הראשים, הוא הבחין בפקעת שיערה האדום של מלכת השלג סמוך לקרן השפע, והתקרב אליה עם ופוריאון לצדו, מוכן לברוח במקרה הצורך. גם בלי גלימת הגנרל היא הייתה לבושה לבן, הפעם בצורת חליפת עסקים לבנה עם חצאית ארוכה.

"טיפשי מצדך להשתמש בפרסי בתור איום", אמרה מלכת השלג, "אני יודעת שלא היית פוגע בה".

"זה לא היה איום. פרסי חופשיה כרגע רק כי אני אחראי עליה, ואם משהו יקרה לי, היא תיכנס לכלא".

"הבנתי. בכול מקרה זה לא משנה כלום, כי אין לי שום כוונה לפגוע בך".

מלכת השלג שלפה מכיסה מעטפה לבנה חתומה.

"במעטפה הזאת רשומים שמותיהם של שני החברים הנוספים ביד הלבנה. אני אתן לך אותם ותוכל להעביר אותם ללאנס, ולסיים את העסק של צוות רוקט אחת ולתמיד".

"הבוס וג'ובאני עדיין חסרים", הזכיר לה ריק.

"כל מה שיש לי הוא שני השמות הללו. אין לי מה לעשות בקשר לג'ובאני", אמרה מלכת השלג, "ובקשר לבוס, זה בדיוק מה שאני רוצה בתמורה למעטפה. עזבו אותו במנוחה. תשאירו לי את הטיפול בו".

"אם את רוצה לתת לו להמשיך להסתובב חופשי, מה השגנו בזה?"

"אני מבטיחה שהוא לא יסתובב חופשי. רק תן לי לטפל בו בדרך שלי".

"אני לא יכול לקבל החלטה כזאת! מה אם לאנס לא יקשיב לי ויילך בכול זאת לרדוף אחרי פרופסור אוק?"

"בגלל זה אני מדברת אתך ולא עם לאנס", אמרה מלכת השלג, "אתה מכיר אותי מקרוב. אתה זוכר מי הייתה לטובתך כשרק הגעת ליד השחורה, אני מקווה. תוכל לשכנע אותו שאפשר לסמוך עליי, ושבמקום לצאת למרדף חסר סיכוי אחר חוקר הפוקימונים הטוב ביותר במדינה, תוכלו להשאיר אותו בידיי, ובדרך לקבל גם את שני עוזריו. מה אתה אומר?"

"למה את חושבת שרק את תוכלי לתפוס את פרופסור אוק?"

"אני יכולה לספר לך, אם תבטיח לי שלא תספר לאף אחד".

"אני מבטיח", אמר מבלי לחשוב.

"אני מאמינה לך", אמרה מלכת השלג, "הבוס ואני קרובים יותר ממה ששאר הגנרלים יודעים".

"למה את מתכוונת?" שאל ריק, אם כי כבר ניחש.

תשואות נשמעו מן הקהל סביבם כשלורנס קינג עלה לבמה, אבל ריק לא התעניין בו בכלל.

"לפני הרבה שנים, סמואל ואני מאוד אהבנו זה את זו. זה השתנה כשהוא הפך להיות הבוס. כבר לא היה לו אכפת מאנשים קרובים, רק מעוד כוח. ידעתי שהוא יתנכר גם לי, אלא אם אביא לו תועלת ואהפוך להיות חזקה ובעלת השפעה כמוהו, ולכן הפכתי להיות גנרלית ונשארתי לצדו – אבל לא רציתי לשאוב גם את הבת שלנו לעולם הזה".

"ולכן מסרת אותה לאימוץ?"

"סמואל לא יודע על קיומה. לא סיפרתי לו כלום וברחתי ברגע שגיליתי שאני בהריון, כדי שלא יגלה. פחדתי שהוא היה רואה בה חולשה, אמצעי להשפיע עליי ואולי גם עליו. והוא היה צודק, כי לאנס חשב בדיוק כך וגם השתמש בה בדיוק כך. אתה מתאר לעצמך איך הרגשתי כשמצאתי אותה בכול זאת בצוות רוקט, תחת הפיקוד שלו?"

גם לורנס קינג התחיל לנאום בינתיים, אבל מילותיו חלפו מעל ראשו של ריק. מלכת השלג הושיטה לו את המעטפה.

"אני מזכירה לך, אל תספר לאף אחד, במיוחד לא לפרסי. אתה לא רוצה אותי בתור אויבת, נכון?"

"אבל…"

"אני מציעה לך להסתלק. משהו חמור מאוד עומד לקרות כאן", היא התחילה להיעלם בהמון, "להתראות, ריילי".

ריק עוד הצליח לעקוב אחרי הפקעת האדמונית המתרחקת, ואז, איכשהו, מלכת השלג נעלמה לנגד עיניו. מייד לאחר מכן נשמעו שני קולות נפץ חזקים, ואחריהם צרחות מכול עבר.

"הכול בגללך!" צעק קול מוכר, "בוגד עלוב! בגללך!"

ריק נדחף מכול הכיוונים. הוא הופרד מוופוריאון שהלכה לאיבוד בקהל. המקום היחיד שהצליח לראות בבירור היה הבמה, עליה לורנס קינג התמוטט כעת, אוחז בחזהו המדמם. קרוב אליה, אנשים דחפו זה את זה בניסיון להתרחק ככול האפשר מגבר צעיר שכיוון אקדח אל הבמה. כעת, כשנוצר סביבו מרווח, ריק יכול היה לראות בבירור את בוץ' מתנשם ומתנשף. עשרות שוטרים ניסו לפלס דרך בין ההמונים כדי לתפוס אותו, ואותם ליוו גראולית'ים וארקניינים שעקפו את הקהל בזינוקים גדולים. אך לייד בוץ' הופיע במהרה היפנו, הפוקימון שלו, שאחז בו ונעלם יחד עמו.

"ופוריאון!" קרא ריק, "ופוריאון, אני כאן!"

הוא צעק ונופף בידיו בתקווה שהפוקימון שלו תראה אותו, והוא יוכל להיעלם כמו בוץ'. אבל לפני שוופוריאון הבחינה בו, השוטרים הבחינו. הוא לא ראה מי תפס אותו מאחור ואזק את ידיו, אבל עד מהרה אחזו בו כמה זוגות ידיים. אם היה אפשר לקבל פרס על תזמון גרוע, ודאי היה זוכה בו כעת, חשב לעצמו ריק.

– – – – –

בחורשה קטנה צפונית לעיירה ליטלרוט, ג'יימס ירד מהשביל והלך אל בין העצים והעשב הגבוה. שם, בחסות החשכה, חיכתה לו אישה נמוכה וממושקפת ועמה הטייפלוז'ן שלה.

"נו", שאלה, "פגשת את החבר שלך?"

"כן. אפילו קיבלתי בחזרה את הפוקימונים שלי, אז זה דבר אחד פחות לדאוג לגביו".

"היית מקבל פוקימונים חדשים. מה שמדאיג אותי הוא בעיקר ההתחייבויות שלך מהבית".

"הכול בסדר", אמר ג'יימס, "כל העניינים סודרו. ההתחייבויות היחידה שלי כרגע היא לכם".

"מצוין", היא לחצה את ידו, "ברוך הבא לצוות מגמה".

– – – – –

לא רחוק משם, באוקיינוס הגדול שהקיף את הוואן, מלתעות חדות של לסת כבדה נסגרו על פוקימון אומלל. התנין הענק, לו היו שייכות המלתעות, חתר היישר למעלה בכול כוחו באמצעות ארבע גפיו. הוא יכול היה לראות את אור השמש מבעד למסך המים, וכשזינק מעל פני הים בקשת גדולה, הרגיש את הרוח בפניו והריח בנחיריו את האוויר המלוח. הוא לא זכר מתי אי פעם ראה כל כך הרבה כחול, מרחבים עצומים כל כך של כחול עמוק יותר מגופו-שלו. אבל זה לא באמת היה חשוב. העיקר שעכשיו כל זה שלו. פראליגטור היה חופשי.