ראשי / יצירה / הסיפור של סנדשרו / הפגישה עם קלפיירי

הפגישה עם קלפיירי

"קדימה, קדימה!" קרא פלייגון, וירה כדור אש לעבר אלפי העטלפים שעפו מאחורינו, במטרה לחסל אותנו. "חייבים להוריד אותם מהזנב שלנו!" כדור האש פגע בגוש העטלפים, וחלק מהם, שנראה יחסית קטנטן לעומת הגוש כולו, נפל. "תעזרו לי!" קרא פלייגון, "חייבים להעיף מפה את כולם!"

אחרי כמה דקות בהם נרדפנו אחרי חבורת העטלפים המעצבנת, למטאגרוס נמאס לברוח. "נשבר לי מהנודניקים האלה!" הוא קרא, וזינק אל תוך גוש העטלפים. אבל לאחר שבריר שנייה, הוא יצא משם, כשהוא חבול בראשו. "כנראה שזה לא הספיק", הוא אמר בנימה עצובה. פלייגון הרים אותו, והמשיך לעוף, כשמטאגרוס על גבו.

"אנחנו אבודים!!" קרא סוואיפר בפחד.

לפתע, משהו עצר אותנו. כולנו נעצרנו במקום, ושכחנו לרגע מחבורת העטלפים שרדפה אחרינו. מלפנינו, יצור קטן וחמוד שצבעו ורוד, ופוני קטן בצבע ורוד כהה גלש על מצחו, עמד וצחק בקול. "קשה לכם עם זובאט, אה?" שאל היצור הקטן, "הם בהחלט יכולים להיות מטרד!" היצור צחק בקול.

"מה יש לו?" שאלה אותי בלוסום בלחש. משכתי בכתפי. הסתכלתי מאחורי, וראיתי את כל גוש העטלפים. כולם נראו מבועתים, ופחדו להתקדם.

"תנו לי לטפל בזה!" קרא היצור הקטן, "כשחיים במערה הזאת, אתה מתחיל למצוא שיטות איך לגרום לזובאט לפחד ממך!" היצור הקטן הזיז את ידיו מצד לצד, וקרא "תתכופפו!". עשינו כדבריו. לפתע, ידיו זהרו באור חזק ומסנוור. עצמתי את עיני בחזקה. כאש פקחתי אותם, נוכחתי לדעת שחבורת העטלפים לא הייתה מאחורי. יותר נכון, הקבוצה הייתה, אבל על הרצפה. כל העטלפים שכבו על הרצפה בלא נוע. "קלי קלות!" קרא היצור הורוד, וסימן לנו לבוא אחריו.

לאחר שהתרחקנו מן הזובאט, היצור הקטן החל לדבר, "מזל שהתרחקנו מהם, הם עוד היו שומעים אותנו!"

"איך עשית את זה?" שאל פלייגון בתדהמה.

"מה, זה?" שאל היצור, והזיז את אצבעותיו מצד לצד, "זו יכולת מיוחדת שיצורים כמוני מקבלים. היכולת אמורה לעשות כל מיני דברים מגניבים בצורה אקראית, אבל אני למדתי לשלוט בה!". היצור הפסיק להזיז את אצבעותיו, מאחר וראה את הבעתנו המפוחדת. "אה, נכון" אמר היצור, שהסמיק מעט, "שכחתי להציג את עצמי! קוראים לי קלפיירי, ואני מנחש שאתם באתם הנה כדי לעזור לי, אני צודק?"

אף אחד לא היה בטוח לגבי היצור הזה. חוץ מבלוסום, שהנהנה ואמרה "נעים מאוד קטנצ'יק, אני בלוסום!"

היא לחצה את ידו של קלפיירי, והוא אמר "וואו, לא ידעתי שיביאו לפה בחורות חתיכות! הייתי שם עלי בושם!".

הוא צחק, וראיתי שבלוסום הסמיקה במבוכה. "אני אוהבת לקבל מחמאות", היא אמרה, וחייכה לעבר קלפיירי.

"אז…" שאלתי לאחר כמה דקות ארוכות של שתיקה, "מה אתה צריך בדיוק לעשות?"

"טוב… זה קצת מביך" אמר קלפיירי, "אמנם אמרתי למפקד שלכם, אמבואר, שאני צריך להביא את אבן הירח לפסגה… טוב, הכל נכון… אבל, זה לא הכל". קלפיירי הסמיק.

"מה זאת אומרת לא הכל?!" שאלתי, "יש עוד חלק?"

"כן…" אמר קלפיירי, "עוד חלק אחד קטנטן…"

"מה זה?" שאלתי במתח.

"טוב…" אמר קלפיירי בנימה מתוחה, "העניין הוא… שמעתי שיש מאחורי המערה יער מיוחד, שמכיל יצורים שהם… טוב… שונים".

"מה זאת אומרת… שונים?" שאלתי.

"הם לא יכולים לדבר בשפה שלנו" אמר קלפיירי, "יש להם דפוס התנהגות שונה לגמרי, הם חיים על אינסטינקטים ועל העיקרון שמהות החיים זה לשרוד. הם נקראים בפי כולם 'חיות'. אין להם יכולות כמו שלנו, אבל למרות זאת הם מסוכנים".

"אבל מה אתה צריך מאיתנו?" שאלתי.

"אני צריך שתבואו איתי לשם. למרות שבפסגה אני כנראה יהפוך לקלפייבל, לפחות אם נשרוד עד אז, אבל גם לאחר שאעשה את זה, אצטרך את עזרתכם. בתוך היער הזה, קיימים עוד כמוני. אני צריך להביא להם את אבן הירח השלמה, כך שכולם יתפתחו".

"למה הם צריכים להתפתח?" שאלתי בחשדנות.

"הם נתקעו ביער," השיב קלפיירי בארשת רצינית, "אני התקווה האחרונה שלהם. הבנתי שהם נתקעו אחרי שהם שלחו תדרים למוח שלי בעזרת היכולת התורשתית שלנו. הבנתי שהם תקועים, ולא יוכלו להסתדר אלא אם כן הם יהפכו לקלפייבל, שזה בעצם קלפיירי בוגר".

"אני מבין…" אמרתי, אך עדיין היו לי חשדות. "למה בדיוק הם הלכו לשם מלכתחילה?" שאלתי.

"הם חקרו את היער…" ענה קלפיירי, "יש שמועה שבני האדם הורסים את היער, במטרה לבנות מבנים, ולהרוס את כל האיזור. במידה והם יצליחו, הם יתפשטו לאורך כל האיזור הזה. ולבסוף, הם גם יגיעו ליער שלכם…". בלעתי את רוקי בפחד.

"אז… איך הם בונים בדיוק… אם יש שם עצים?"

"זאת הבעיה," אמר קלפיירי בנימה רצינית, "הם יכרתו כל עץ, יהרסו כל חיה, וכשהם יגיעו אלינו, הפוקימונים… גורלנו ייחרץ".

"אבל…" אמרתי בפחד, "יש לנו יכולות מיוחדות! אנחנו יכולים לנצח אותם!"

"לא!" אמר קלפיירי, "אתה חי באשליות אם אתה חושב כך. יש להם נשקים, רובים שיכולים לקטוע את נשמתך תוך רגע, ובלי שאפילו תרגיש, אתה כבר לא תהיה קיים. יש להם מכונות מוזרות וענקיות, שיכולות להרים כל דבר, לא משנה באיזה משקל הוא. יש להם הכל, כל דבר שיגרום לחיסול כל יצור חי, פרט למין האנושי".

רעדתי מהמחשבה על זה. "אז חייבים לעזור לקלפיירי!" אמרתי לשאר חברי הצוות, שרעדו מפחד.

"טוב, על זה כבר סיכמנו…" אמר פלייגון, "כמובן שלא סיכמנו על החלק השני במשימה, אבל מאחר שזה ישפיע על הגורל שלנו אם נסרב… אני חושש שאין לנו ברירה אלא להסכים".

"מצוין", אמר קלפיירי, "כדאי שנצא עכשיו". כך עשינו. התחלנו לצעוד בתוך המערה החשוכה. הקור הצונן של האדמה עליה דרכנו גרמה לי להרגיש שליו. בלי שום הפרעות.

עד שלרגע בו זעקה מפוחדת קטעה את החלום בו הייתי שקוע – "סנדשרו!" קראה בלוסום, שהייתה לידי עוד לפני רגע. כעת היא הייתה מעל ראשו של יצור ענק, שדמה בצורה מוזרה לנחש, רק הרבה יותר אימתני. כל גופו היה עשוי מסלעים ענקיות. הוא שאג בעצמה, והשאגה עוררה בי חלחלה.

נעצרתי במקום, וחשבתי, "לא!" אמרתי בכעס לאחר כמה רגעים, "אני לא אתן לעוד חבר צוות למות… אני לא אעשה את אותה טעות פעמיים!" הרגשתי את הקוצים החדות שהוסתרו בתוך גופי. הם פילחו את בשרי, ופרצו החוצה. הטפרים שלי החלו להתארך.

"מה קורה לו?!" שאל קלפיירי בפחד.

"הוא… הוא הותקף בפרץ זעם", אמר פלייגון בחרדה.

"חכה רגע!" קראה בלוסום מלמעלה. תוך רגע הטפרים התקצרו, והפכו לציפורניים. הקוצים שהיו על גבי נכנסו אל תוך גופי. "אני חושבת שהוא רוצה לעזור לנו!" היא קראה. לא הבנתי. לפני רגע הוא שאג בזעם. עכשיו ראשו היה לידי. הוא סימן לי לעלות על ראשו, וכך סימן גם לשאר חבריי.

"מה קורה כאן?" שאלתי כשעלינו. "אני חושב", אמר קלפיירי, "שהוא גם יודע מה עומד לקרות לו! הוא כנראה שמע את השיחה שלנו, והבין על מה אנחנו מדברים! תבטחו בו, הוא יביא אותנו אל פסגת המערה!"

קלפיירי עלה על ראשו של היצור הענק בהתרגשות. "תמיד היצורים האלו רצו לאכול אותי ועכשיו אחד מהם עוזר לי!" ההתרגשות הייתה ניכרת בפניו. "אתם באים?" הוא שאל אותנו.

עמדתי במקום. "אני לא בטוח", אמרתי.

"נו, בוא!" קרא פלייגון, שעמד לידי בלי שהבחנתי בו, וטיפס על ראשו של היצור. "הוא לא נראה מאיים".

מטאגרוס, סוויפר, דאסטוקס היטמונלי עלו על הראש הגדול של היצור גם כן. רק אני נשארתי עומד. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, כולם קראו לי שאצטרף אליהם. מצד שני, היצור הענק גרם לי לפחד. פחדתי שיאכל אותי.

לפתע, קול מתוק שהיה מוכר לי, קטע את קו המחשבה שלי. "בוא!" קראה בלוסום. הסתכלתי עליה.

"אם תהיה סכנה שאת תמותי, אני אהיה איתך, כדי להגן עליך!" אמרתי. עליתי על הראש הגדול של המפלצת בחשש. לבסוף, החזקתי בקרן הגדולה שהייתה על ראשו. היצור נעמד על זנבו.

"אתה כל כך מתוקי!" קראה בלוסום, וחיבקה אותי בחזקה. הרגשתי את הדם עולה לי לראש. הסמקתי כמו מטורף.

"גם את", מלמלתי בחזרה לבלוסום, שחייכה אליי.

היצור הענק התמתח מעט, ולפתע, בתנופה אדירה, זינק אל תקרת המערה. מה שהיה מוזר זה, שבמקום להיתקע בתקרה, הוא נכנס אליה והחל להתחפר, כשאנחנו על ראשו, חוששים, ודרוכים יותר מתמיד.

2 תגובות

  1. Avatar

    פרק טוב, אוהב את ההבנה שלו להתפתחות.

  2. Avatar

    פרק מדהים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.