המצוד אחר כבוד: פרק 2 – צעד אחד קדימה, שניים אחורה!

"והרי החדשות מפי קול ישראל: משמרות המהפכה של צוות רוקט ירו לעבר ישראל 55 רקטות אחר הצהרים, כשבפיהם הדרישה לקבל לידיהם את הפוקימון האגדי זיגארד, שלפי מקורות זרים מוחזק בידי הישראלים במפעל טקסטיל הנמצא בעיר דימונה."

מאיר כיבה את מכשיר הרדיו ושפשף את עיניו העייפות. הוא הגיע לנמל אשדוד וזאת לאחר שניסה את כל הדרכים האחרות להגיע למקום חפצו. זאת אומרת, לאחר שהוא נכשל בכל הדרכים האחרות. גראולית', למרות שהיה מרשים וגדול, לא יכל לשאת עליו בן אדם נוסף מבלי שילמד את המתקפה הרלוונטית וזו ניתנה למאמנים רק כאשר הם גברו על מנהיג מכון באר שבע, מר אילן טסלה. נמלי תעופה לא באו בחשבון, והליכה מאיזור מגוריו עד לאשדוד הייתה גם מטומטמת וגם חשודה. ולכן הוא לקח את הרכבת ושילם במזומן. סבא שלו הרי לא השאיר לו צ'קים ולא כרטיסי אשראי.

כשהגיע לנמל, שמע כל מיני סוחרים מדברים על חדשות היום. בין הדיבורים הוא קלט חצאי משפטים שנגעו לתחת של גברת קסטינה הנחשקת, מלמולי רטינה על מס הנמל שהתייקר ב0.01% לפי 17 שנה, ותחרויות ההעפלה שנערכו בשדה הסמוך במטרה למצוא את הצוות החדש של ספינת הדגל החדשה, ה-רוקט. מאיר אומנם היה חסר מזל וניסיון, אבל טיפש הוא לא היה. הוא לקח את תיקו, הניח אותו על הפוקימון שלו והתקדם לעבר הסוחרים – "מה נשמע, חברים?" אמר.

שני הסוחרים הזקנים היפנו אליו את מבטם, הסתכלו אחד על השני וחייכו. "מה אתה רוצה, ילד?"

"אה, שום דבר, רק מצאתי פה חפיסת סיגריות ואני רוצה להיפטר ממנה הכי מהר שאני יכול".

עיניהם של הסוחרים נדלקו. "מה אתה אומר?" אמר אחד מהם, "אולי תביא לנו אותה?"

"אני לא מאמין בעישון, סבא שלי נתן לי את זה. הוא חושב שזה יעשה אותי גדול וחזק, אבל אני לא מסכים איתו. אני חושב לתת את זה לגראולית' שלי פה שישרוף את החפיסה לאפר ואבק".

"למה שתעשה את זה, ילד? אתה נראה כמו בחור פיקח! תן לנו אותה ושום דבר רע לא יקרה".

"זה העניין. אני מחפש את מיקום התחרויות, אלה שדיברתם עליהן לפני דקה, ויכולתי להישבע שאתם יודעים לכוון אותי בדיוק למקום הנכון". הוא עצר. "בתמורה לסיגריות האלה".

הסוחרים שוב הסתכלו אחד על השני וחייכו. "תביא לנו את הסיגריות".

= = = = =

כשהגיע מאיר לשדה, הוא גילה שהוא המתמודד הכי קטן שהגיע, הן בגיל והן בגודל. בחורה עם בנדנה של צוות רוקט ישבה על שולחן, ובידה חבילת ניירות, היא רשמה את המגיעים והפנתה אותם לתחרויות השונות. מאיר חשב לרגע להציג את עצמו כאחיה של אחותו, אבל זה היה מסוכן מדי. הוא לא ידע מה טיב היחסים של האישה הזו עם אחותו, ולכן הלך על השם הכי מוכר שהוא הכיר מהשידורים של הרדיו. "אני נשלחתי לפה על ידי אריק ריילי".

הבחורה בחנה אותו ארוכות, כשהעט ננגס בין שיניה, ולבסוף היא החליטה לשלוח אותו לגזרת המאדבריי, שם החוקים הם פשוטים – לכל מתמודד יש 8 דקות לנסות ולתפוס את הסרט שקשור לזנב של אחד משמונה המאדבריי שסגורים בתוך שטח מגודר קטן. השימוש בפוקימונים אסור, וכך גם השימוש בנשקים. המטרה הייתה ברורה, לבדר את צוות הספינה שלא ראה הומור בחיי היומיום שלו בים. מאיר נכנס למתחם, ושמונת המאדבריי הסתכלו עליו באדישות. הוא התקרב לאחד מהם ו-באנג! בעיטה אדירה נשלחה לעבר הברכיים של מאיר שנפל על הרצפה והתפתל מכאבים. צחוק אדיר נשמע מהיציע, שם ישבו כ15 חברי צוות רוקט שפיצחו גרעינים, שתו בירה ונהנו מההופעה. לאחר 7 דקות ארוכות שבהן מאיר ניסה למצוא את הכוחות לעמוד על רגליו, הסלקטורית אמרה את המילים – "יש לך עוד דקה אחת". באותו רגע מאיר קם על רגליו, תפס חופן של דשא בידו וקרע אותו מהאדמה. הוא ניגש עם הדשא לעבר אותו מאדבריי שבעט בו והוציא מפיו קולות "פסס פסס". הצחוק פסק ושאלות כמו "מה, הוא חתול?" נשמעו מהיציע, אבל התחבולה עזרה, ומאיר הושיט את ידו לעבר הזנב של מאדבריי ותפס את הסרט. הוא עבר את המבחן. הוא התקבל לצוות הסירה. הוא היה מאושר.

= = = = =

לאחר 4 חודשים.

מאיר ירד מהסיפון של הספינה, כשהוא נושא על גבו את הציוד שסבו נתן לו וברכת הדרך מצוות רוקט. הוא ירד אל המזח בסלובניה, מרגיש שהוא עשה כברת דרך ארוכה וכעת זה עניין של כמה חודשים בודדים עד שהוא יגיע לקוטב הצפוני. מחשבותיו נדדו והוא לא שם לב שלהקה של ספירו מתעופפת לעברו, נועצת את טפריה בתיק שלו ומנסה לברוח משם עם השלל. כשהתעורר על עצמו, היה זה כמעט מאוחר מדי והתיק נישא לאוויר, כשמאיר תופס אותו רק ביד אחת. בסופו של דבר, כוחם של הפוקימונים גבר עליו והם הצליחו לשדוד אותו. הפוקימונים חזרו לסירה של צוות רוקט שתפסו את התיק, נפנפו לו לשלום והתרחקו לעבר הרקיע.

מאיר כרע על ברכיו ביאוש ודמעות החלו להופיע בעיניו.

"אהמ… אהמ…" שמע קול מאחוריו. "נראה לי שנדפקת".

מאיר הסתובב לראות במי מדובר, וראה שזו אחותו, נריה.