ראשי / יצירה / המצוד אחר כבוד / המצוד אחר כבוד: פרק 4 – פאטם!

המצוד אחר כבוד: פרק 4 – פאטם!

"מצד אחד של הזירה, הגיע אלינו כל הדרך מישראל, הלא היא פלסטין הכבושה, במשקל של 32 ק"ג, קבלו את מאיר". אף אחד לא הריע בקהל.

"מצד של הזירה, הוא יליד שוויץ, במשקל 92 ק"ג, הוא מנהיג המכון הנורמלי האהוב על כולנו, קבלו את פאבל הנפלא!" כל הקהל נעמד על רגליו והריע ממושכות לאדם שנכנס כעת לשדה הקרב.

את ההיכרות ביניהם ערכו מאיר ופאבל מאחורי הקלעים, לאחר שהתברר למאיר שמי שקיבל אותו בכניסה למכון היה דיטו שהתחפש אליו, טריק שמנהיג המכון עשה לכל מבקר באיזור.

פאבל היה אדם נעים הליכות, גבוה ושרמנטי. השמועה מספרת שהוא ניקה את העיר מכל אלה שרצו ברעתה, ומאז הוא וראש העיר מנהלים באיזור מדיניות של איכות חיים, ניקיון, וספורט. האנשים שהגיעו לצפות בקרב היו חלק מקבוצת הריצה שפאבל ניהל בערבים, והם לא היו מוכנים לראות אותו מפסיד.

לצערו של מאיר, חברתו פאטם לא הורשתה להיכנס למכון בשל זהותה הערבית. החשש היה שהיא תתפוצץ במקום ולכן היא הושארה בכניסה למתחם לצד 2 מאבטחים חמושים.

הקרב היה אחד נגד אחד ומי שיצליח לגבור על היריב, יוכרז כמנצח.

מאיר הוציא את הפוקימון שלו, גראולית', והפעם היה בטוח בעצמו הרבה יותר מאז שערך את קרב הפוקימונים הראשון שלו. הסיבה הייתה פשוטה – הוא יכל הפעם להיכנס לגוגל ולברר איזה מתקפות הפוקימון שלו יודע לבצע.

מה שהוא לא ידע זה שהיריב שלו, פאבל השרמנטי, ישתמש בדיטו כנגדו. ודיטו השתנה גם כן לגראולית', מה שיצר בעייתיות מסוימת בכל הנוגע לאסטרטגיה כנגד סוג אחר. במצב הנוכחי, הקרב יכל להימשך גם שנים.

פאבל לא חיכה למאיר והורה לפוקימון שלו להשתמש ב"מהירות אקסטרים". גראולית'-דיטו לא זז מהמקום, אבל גראולית' של מאיר נפגע. עד כדי כך הוא היה מהיר. מאיר התחיל להריץ במחשבותיו טכניקות איך להתחמק מהמתקפה הבאה שהגיעה שוב, ושוב, והנה עוד פעם, ופעם אחד נוספת, ובכל פעם שזה קרה, גראולית' של מאיר נראה קצת יותר עצוב וקצת יותר עייף.

פאבל קרא בקולו בחגיגיות: "כעת זה הזמן לסיים את זה, מהירות אקסטרים פעם אחת נוס…" אבל הוא לא סיים את המשפט. בדלת המכון נכנסה פאטם כשידיה קשורות מאחורה גבה, בד כלשהו סותם את פיה ושני אנשים בשחורים דוחפים אותה פנימה בכוח.

פאבל הסתכל עליהם בכעס ופנה לדיטו שלו – "השתמש במהירות אקסטרים על שני אלה!" אבל גראולית'-דיטו לא זז מהמקום. פאבל הסתכל על שני הברנשים וגילה שאחד מהם משתמש באלקזם כדי להפנט את הפוקימון שלו על מנת שלא יוכל לזוז.

"אז מה, פאבל? חשבת שתוכל להיפטר מאיתנו כל כך בקלות?"

פאבל הורה לקהל בראשו לצאת מהאולם ואז התפנה לפורצים – "אני חושש שעשיתם טעות שהגעתם לפה היום".

"אנחנו לא חושבים ככה. תביא לנו את דיטו, או שהערבייה הזו מתה".

"אני לא מגיב טוב לאיומים", אמר פאבל.

ירייה נשמעה ואחד מהברנשים בשחורים אמר – "בפעם הבאה לא אכוון לתיקרה".

"אני מצטער, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור".

האיש בשחור הוריד את התחפושת שהוא ענד, שיער כחול ארוך נגלה לעיני כול הסובבים, עיניו הירוקות זהרו בשנאה, והפעם הוא כיוון את הנשק שלו לעבר מנהיג המכון – "אני מבין שלא איכפת לך ממהגרים, אז אולי יהיה איכפת לך מהחיים של עצמך", והוא ירה ירייה אחת קולנית.

פאבל נפל על הרצפה, דיטו מהר שינה צורה והפך למלא פאבלים שנשכבו על הרצפה, על מנת להטעות את האויב. פאטם השתחררה מהאדם השני, שהתברר להיות אישה, והיא קראה למאיר לרוץ מהר אליה בכל המהירות. מרוב בלגאן והמולה, מאיר לא ידע מה לעשות קודם, להחזיר את הפוקדור שלו, לבדוק מה שלום מנהיג המכון, לרוץ לעבר פאטם או לברוח משם. הוא תפס את הפוקימון שלו ורץ לעבר פאטם שהוציאה את אברה שלה וצעקה – "לרכבת".

= = = = =

"מה קרה לו?" שאל מאיר בבהלה.

"הוא מעולם לא שיגר שני בני אדם ופוקימון בו זמנית", היא ענתה.

"הוא יהיה בסדר?"

"אני לא יודעת, אבל עכשיו אנחנו רחוקים מהמכון".

ליבו של מאיר דפק במהירות. הוא לא ידע מה לעשות. אברה של פאטם שכב חסר אונים על הרצפה, מחרחר בקולות ועיניו עצומות. מאיר חשב לרגע על פאבל, ששוכב במכון שלו פצוע מיריית אקדח.

"את חושבת שפאבל יהיה בסדר?"

"לא נראה לי", היא אמרה באנגלית שבורה.

"אבל למה הוא לא נתן להם את דיטו".

"אני לא יודעת. העיקר שאנחנו הרחק מהסכנה".

מחשבותיו של מאיר פעמו במוחו. איך הוא השאיר אדם לחסדי ארגון טרור. מדי פעם הוא שמע את אברה מוציא נשימת אוויר חלושה ואת פאטם אומרת לו שהכל יהיה בסדר. 'אבל הכל לא יהיה בסדר', הוא חשב לעצמו. 'אם אברה הקטן יכול לשגר את עצמו ממקום למקום, למה שאלקזם לא יוכל לעשות זאת'.

וכאילו מחשבותיו של מאיר הפכו למציאות ורעש אדיר נשמע בגג שמעל לקרון שהם היו בו. שני השודדים השתמשו בקולו הטלפתי של אלקזם כדי להודיע את הודעתם – "אנחנו מבקשים את סליחת כל נוסעי הרכבת לאיטליה. יש לנו הודעה חשובה לבשר לכם: שני שודדים עלו לפני מספר רגעים לרכבת הזו, לאחר שהם רצחו את מנהיג המכון, פאבל האהוב". עם אזכור שמו, ריחפה גופתו של פאבל מסביב לרכבת בגובה החלונות, כמו מובייל תינוקות מחריד, כדי שכולם יוכלו לראות במה מדובר.

"הרוצחים האלה הם ילד בן 10 עם הפוקימון גראולית' וערבייה מסריחה עם הפוקימון אברה. הסגירו אותם אלינו, ונוכל למצות איתם את הדין". כל יושבי הקרון העבירו את מבטם מהגופה המרחפת לעבר מאיר ופאטם.

מאיר לחש לה – "את לא יכולה לשגר אותנו מפה?"

"איך?" היא הסתכלה על הסובבים אותה במבט מפוחד.

מאיר הבין שכעת זה התפקיד שלו לנהל את הסיטואציה. הוא תפס בזנב של גראולית' בידו האחת, תפס את פאטם בידו השנייה ואז שאג לפוקימון שלו – "מהירות אקסטרים". תוך שנייה הם היו בתא הנהג.

הרכבת דהרה במהירות שיא קדימה והנהג נדהם לגלות שיש שני אנשים ושני פוקימונים בחדר העבודה שלו. הוא התחיל לצעוק ולקלל, ככל הנראה הוא אמר להם לעוף משם, אבל מאיר לא הבין מילה ממה שהוא אמר. הוא רק רצה להשתיק את הנהג ולכן הוא הורה לגראולית' לדחוף אותו, כפי שעשה לאחותו. הנהג נדחף על קיר התא ואיבד את ההכרה.

המכה האדירה הסיבה את תשומת ליבם של נוסעי הקרון הסמוך שהתחילו להצטופף אל החלון שהשקיף לתא הנהג. יחד איתם נשמעו קולות צעידה על גג הרכבת, גם חברי ארגון הטרור שמעו את החבטה. מאיר לא ידע מה לעשות. הוא מעולם לא נהג ברכבת, הוא מעולם לא נלחם בארגון טרור, והוא מעולם לא חילץ את עצמו מרכבת שדוהרת במהירות של 220 קמ"ש.

יריות התחילו להישמע מגג הרכבת וצרחות החלו למלא אותה. חורים התחילו להיפתח בקרונות הסמוכים. מאיר ידע שזמנו אוזל. לפתע הוא ראה שמסילת הברזל מתפצלת בעוד קילומטר. הוא חשב לעצמו שזה הסיכוי הכי טוב שלו להתחמק מאנשי ארגון הטרור. הוא ניגש לפאטם, נישק אותה על המצח ואמר לה בגרמנית שלמד עד כה שהכל יהיה בסדר. הוא פתח את דלת תא הנהג והסתכל מטה. היה עליו לנתק את תא הנהג משאר הרכבת, וכך הוא יוביל את עצמו למסילה השנייה ואילו שאר הרכבת תעצר, או תיפול מהפסים, או יקרה לה משהו והיא תתפוצץ. היא הושיט את רגלו הימנית וניסה לבעוט בוו שתפס את הקרונות יחד, אבל משקלו היה קל מדי ושום דבר לא קרה. הוא ניסה שוב והרכבת המשיכה לדהור בשיא המהירות.

לפתע הוא ראה את חברי צוות הטרור מתקרבים אליו, אקדחים שלופים בידיהם והם יורים לכל עבר. הוא לקח צעד אחד אחורה והתחבא. הם צעקו – "לא תוכל לברוח מאיתנו לעוד הרבה זמן, יהודון". היריות שלהם חיררו את הקרון הסמוך, אחד מהקליעים עבר אותו ליד האוזן, השני פגע ברצפת תא הנהג והשלישי חירר את הוו שחיבר את הקרונות. מאיר ידע שזו ההזדמנות שלו, הוא ניגש לפוקימון שלו ואמר לו – "אני צריך שתשתמש במהירות שיא, תיגש למוט שנמצא לפני הרכבת ותזיז אותו שמאלה, ואז תחזור אלי. בסדר?" גראולית' הנהן בראשו וליקק את יד המאמן שלו.

מאיר יצא בחזרה אל דלת התא וצעק – "עכשיו!"

תוך שנייה 18 הקרונות שהתנתקו מהרכבת התהפכו כמו בהילוך איטי, מפילים מעליהם את חברי ארגון הטרור ומביאים את 1380 הנוסעים שעליה לתאונה שעוד תיזכר בעיתונות העולמית למשך שנים. מאיר ניגב את הזיעה מעליו, הסתובב לעבר גראולית' שלו, אמר לו – "כל הכבוד לך! הצלת את חיינו", ואז הוא היפנה את מבטו לעבר פאטם, שהייתה שכובה על בטנה, כאילו מגנה בגופה על אברה שלה מפני פגיעה. "פאטם, התחמקנו מהם, את יכולה לקום", הוא אמר באנגלית.

 

"פאטם?"

 

"פאטם??"

 

"פאטם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

 

"אוי, לא! פאטם! מה קרה לך? פאטם, פא… פאטם…"

 

"פאטםםםםםםםםם, חזרי אלי, פתחי את העיניים, תנשמי, תעשי משהו!"

 

"פאטם, אל תשאירי אותי לבד".

 

"פאטם…"

 

"פאטם?"

 

"…"

5 תגובות

  1. עומר אזולאי

    פרק נחמד. אבל הדרך שבה כתבת את הסוף נראית לא ממש נכונה בסיפור מהסוג הזה. שמשכת יותר מעשר שורות רק בשביל מאיר שצועק את שמה של פטאם. זה אולי עובד בקומיקסים אבל פחות פה.

  2. אני מסכים אגב מה קרה עם פארפדג'?

  3. עומר אזולאי

    אני מניח שהוא עדיין באחד הפוקדורים של מאיר, מחכה שהוא יאכל אותו.

  4. אהבתי איך שהשימוש בדיטו מלמד על היכולות של גרווליט להמשך הסיפור

  5. "…"

    פאטם הפכה לחייזר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.