"הנחש…" לחשתי לעצמי, "הנחש טרף את בלוסום!" באותו רגע כל כך רציתי שטפריי יישלפו, שמראשי תצא קרן ארוכה וחדה, שזנבי יתארך ושמגבי ייצאו קוצים חדים כתער. אבל שום דבר מכל אלו לא קרה. הפעם, הייתי חסר אונים.
"חייבים לשחרר אותה!" קרא קלפייבל, "הנחש עדיין לא עיכל אותה, אבל הזמן הולך ואוזל! כמות האוויר בבטנו תיגמר בקרוב, ואם לא נשחרר את בלוסום עד אז, כבר לא יהיה לה סיכוי…"
"אז חייבים לפעול מהר!" קרא פלייגון, ועופף לעבר הנחש. פלייגון התכוון לשסע את בטנו, אבל קלפייבל עצר בעדו.
"עצור!" הוא קרא. פלייגון הסתכל עליו, ולא הבין מה הוא רוצה. "הנחש הזה פועל לפי האינסטינקטים שלו, הוא לא מתכוון לפגוע!" קרא קלפייבל, "חייבים למצוא דרך לחלץ אותה מבלי להרוג אותו!"
"תגיד לי, מה יותר חשוב, הנחש הזה או בלוסום??" השיב פלייגון.
"זה לא עניין של מי יותר חשוב," אמר קלפייבל, "זה עניין שאם תעשה את זה, הנחש ימות! תחשוב שאתה היית הנחש הזה!"
"יש פה נקודה למחשבה…" אמר פלייגון בהבנה, "חייבים לחשוב במהירות על דרך אחרת! ואם נראה את בלוסום מתחילה לאבד את העשתונות, אז נשסע את בטנו. מקובל?"
"מקובל", אמר קלפייבל, והסתכל ברחמים על הנחש שלא נע.
"מה בדיוק אפשר לעשות?" שאל פלייגון.
"אולי יש לי את הפיתרון," אמר דאסטוקס, "קודם, כשהנחש בלע את בלוסום, הלוע שלו נפער לגודל לא ייאמן, פי עשרה לפחות ממה שהיה קודם. אם נצליח לפעור את פיו לכזה גודל עוד פעם, אולי נוכל לשחרר את בלוסום!"
"רעיון מעולה", אמר קלפייבל, "אבל איך נעשה זאת?"
"יש רק דרך אחת שעולה במוחי כרגע…" אמר דאסטוקס, והסתכל עליי. "נצטרך פיתיון…"
"לא, לא, לא, אני לא עומד לעשות את זה!" קראתי בבהלה, ופסעתי אחורנית.
"ממך אני מתפלא," אמר דאסטוקס, "חשבתי שבלוסום חשובה לך יותר מאשר שהיא חשובה לכל אחד מחברי הצוות!"
חשבתי לעצמי. 'הוא בטח צודק. תמיד יש את הגיבורים האלו שאומרים שהם יהיו מוכנים להקריב את חייהם למען מישהו אחר, אך כשדבר כזה קורה על אמת, קשה לבצע את זה. מה לעשות?' לאחר כמה שניות מחשבה, הנהנתי בראשי. "בסדר, אני מוכן לעשות את זה".
"מצוין," קרא דאסטוקס, "אז כדאי שנמהר".
קשרו אותי לחבל שנוצר מהקורים של דאסטוקס. "שים לב," התחיל דאסטוקס בהדרכה, "עכשיו אנחנו עומדים להציב אותך בתור פיתיון. כשהנחש יבלע אותך, תנסה לזחול בתוך הבטן שלו, ולתפוס את בלוסום. בינתיים אנחנו נהדק את הנחש לאדמה. כאשר תתפוס את בלוסום, תצעק שתפסת, ואנחנו נמשוך אותך אל מחוץ לנחש". הנהנתי. דאסטוקס הידק את הקשר, "עכשיו אני אטיס אותך אל העץ. תזנק ממנו ואני אכוון את פה הנחש לכיוונך. כשהוא ישים לב אליך, הוא יבלע אותך". עליתי על גבו של דאסטוקס, והוא הטיס אותי לצמרת העץ. מה שלא ידעתי זה הגובה של העץ. טסנו מעלה מעלה, ללא הפסקה, ועדיין לא הגענו לשיא הגובה של העץ.
"איך לא שמנו לב שהעצים כאלו גבוהים עוד כשהיינו בפסגת המערה?" שאלתי את דאסטוקס, שמשך בכתפיו. לאחר עוד כמה עשרות מטרים באוויר, הגענו לגובה של צמרות העצים.
דאסטוקס הוריד אותי על צמרת העץ, איחל "בהצלחה" וירד למטה. "אל תשכח שכמות האוויר בתוך הנחש מוגבלת!" הוא קרא שניה לפני שנעלם.
באותו רגע הייתי כבר תלוי בין שמיים וארץ. האפשרות היחידה שהייתה לי זה לקפוץ מטה. הטיפוס מהעץ יהיה ארוך מדי ומתישהו הידיים שלי ישמטו ויתעייפו, ואז אני לא אוכל להציל את בלוסום. קפיצה הייתה האפשרות היחידה. אבל בתור פוקימון חובב אדמה, הייתה לי בעיה, שנקראת פחד גבהים. פחדתי לקפוץ מגובה כזה. 'רק רגע, יש פה התלבטות בכלל? זה או לפחד, או להציל את בלוסום!' חשבתי לעצמי. החדרתי לעורקיי מעט ביטחון. 'פשוט תעצום עיניים'. עצמתי את עיני, וזינקתי לאוויר.
ידעתי שהנפילה תהיה נוראית, אבל לא ידעתי שהיא תהיה נוראית עד כדי כך. באיזשהוא שלב בנפילה נתקעתי בענף, התחלתי להתהפך באוויר. לא הצלחתי לחזור לשיווי משקל תקין, והעובדה שכל רגע התנגשתי בעוד ענף הקשתה עוד יותר על הניסיונות שלי. לאחר עוד כמה שניות של נפילה, עלים החלו לחדור אל תוך פי ונחיריי. ניסיתי להוציאם בנשיפה, אך הדבר לא הועיל. כל רגע חדרו עוד ועוד עלים אל פי. 'אני גמור' חשבתי לעצמי, אך באותו רגע ראיתי את האדמה. 'יש!' חשבתי לעצמי, 'סוף סוף מגיעים לאדמה! לאדמה ש… מתקרבת יותר ויותר במהירות!'
קלטתי שאני צולל, פשוטו כמשמעו, הישר אל מותי. עצמתי את עיני בחזקה, והתכוננתי לפגוע באדמה. אך לפתע, הרגשתי כוח שדחף אותי כלפי מעלה, או יותר נכון מנע ממני לפגוע באדמה. הסתכלתי למעלה, וראיתי את סוויפר מהדק קשר מהחוט סביב הענף עליו עמד.
"בהצצצלחה", הוא אמר, והחל לנענע אותי באוויר. הנחש שהיה למטה הפנה את ראשו לכיווני. בלעתי את רוקי בחשש. הוא נעמד על קצה זנבו ולחשש. לפתע, בתנועה מהירה ביותר, הוא פער את לועו לגודל עצום, ובלע אותי, היצור המבועת שעד לפני רגע היה תלוי באוויר.
הכל היה חשוך בתוך בטנו של הנחש. חשוך, חנוק וצר מאוד. בקושי הצלחתי לראות איפה אני בכלל. "בלוסום?" קראתי, אבל לא הייתה תשובה. התקדמתי קצת לאורך הבטן החלקלקה של הנחש, ולפתע ראיתי גוש ירוק וקטן. "בלוסום!" קראתי. הגוש, שהתברר כבלוסום, הסתכל לעברי. בלוסום התחילה לזחול לעברי, ואני לעברה. היא התקרבה יותר ויותר. כעבור רגע, היינו כבר ממש צמודים זה לזו. "בלוסום…" אמרתי בהתרגשות, "את חיה!"
"אני לא מאמינה שבאת להציל אותי!" הצמדתי את גופי לגופה, וחיבקתי אותה.
"את בטוחה עכשיו…" אמרתי לה.
"אני יודעת", היא לחשה לי וחיבקה אותי באהבה. "אני אוהבת אותך", היא אמרה לי. רציתי להשיב, אך המחסור בחמצן מנע זאת ממני. התחלתי להתנשם בכבדות.
"האוויר… הולך… ואוזל…" אמרתי בקושי, "צריך ל…לצעוק להם". ניסיתי לצעוק, אך לא יכולתי. בלוסום ניסתה זאת גם כן, אך ללא הצלחה.
"מה נעשה?" שאלה בלוסום בקול חנוק.
"תנסי…לשסע את ה…" אמרתי, אך לא יכלתי להמשיך. בלוסום כנראה הבינה אותי, מכיוון שהיא ניסתה לייצר סכין מהענפים שעל ידה. אך ללא הצלחה, כמות החמצן, שהלכה ואזלה כל רגע לא אפשרה לנו לעשות אפילו את זה. חיבקתי את בלוסום בפחד, הצמדתי אותה אליי בכוח, לא רציתי לעזוב אותה. 'זהו' חשבתי לעצמי, 'אנחנו עומדים למות כאן, ביחד'.
תגובה אחת