המצוד אחר כבוד: פרק 5 – היפ היפ… הוריי!

לא רחוק מפסי הרכבת, במורד הדרך, נכנס מאיר לתחומי שמורת הטבע של פורסטה אומברה, יער עבות, שהיווה שריד לתרבות שנעלמה ובאותה עת עמד כאנדרטה חיה לחיים שניצחו את כל הסיכויים. הדרך הייתה קשה מאוד עבורו, משום שעליו היה לסחוב את גופתה הכבדה של חברתו פאטם והפוקימון שלה, אברה. הוא לא רצה להשאיר אותם שם, על פסי הרכבת הקרים, נתונים לחסדם של חברי ארגון הטרור. הוא רצה לקבור אותם כמו שהוא היה רוצה שיקברו אותו, אם גורלו היה זהה.

לאחר מה שנראה כמו שעות ארוכות, סיים מאיר את מלאכתו והוא עמד מול הקבר הטרי, תוהה מה לעשות עכשיו. לרגע חשב שעליו לומר כמה מילים, ולבסוף פתח את פיו ואמר:

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, דעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן."

המכשיר של אחותו זמזם בתוך התיק, אבל למאיר לא היה זמן לכל זה. היה עליו להקים מחנה, שכן היום עבר מהר והלילה הגיע. מאיר הוציא את הפוקדור של פארפג'ד והוציא את הפוקימון מתוכו. "אנחנו נלון פה הלילה", הסביר מאיר, "אני צריך שתארגן לי כמה שיותר עצים למכסה". לא היה צריך להיאמר דבר אחד נוסף והפוקימון התחיל לחבוט בעצים במקל שלו, לנקר אותם, לבעוט בהם ולעשות את כל מה שהוא רק יכול כדי להוריד אותם. מאיר הסתכל עליו בחיוך קטן והבין שזה לא יעבוד בצורה הזו. הוא הוציא את גראולית' מהפוקדור שלו, ששרף את גזעי העצים עם הלהביור שלו, ואז במאמץ משותף, שני הפוקימונים ובן האדם דחפו את העץ עד שהוא נפל. לקח להם כמה שעות טובות, אבל לבסוף הם השיגו את המחסה ללילה.

מדורת הקומזיץ בערה, שני הפוקימונים נחו לאחר מלאכה רבה ומעייפת ומאיר ישב שם, שפוף ראש, חושב על דבר אחד – אוכל. לא היה לו לב לאכול את הפוקימון שעזר לו כל כך הרבה הערב, ולכן הוא חיפש תולעי קטרפי או כל דבר אחר שהוא יכל לשים את ידיו עליו. פארפג'ד, שראה את מאמנו, הוציא את המקל שלו מתחת לכנף, ניגש אל בן האנוש והציע לו אותו. מאיר לא הבין מה הפוקימון רוצה, אבל פארפג'ד המשיך להושיט את המקל שלו, כאילו הוא מציע אותו בתור זבח לאל. לבסוף מאיר הושיט את ידו, תפס את המקל ונשך אותו בקצה. הטעם היה בצלי, אבל אכיל. מאיר הנהן לאות תודה והתחיל לאכול את המקל כשהוא שוכח מכל הבעיות שלו, אפילו אם זה לכמה רגעים.

כשסיים, התמתח מאיר ואמר – "טוב, לילה טוב!" אבל שני הפוקימונים ניגשו אל המאמן שלהם, והסתכלו עליו במבט דורש. "מה? אין לי אוכל בשבילכם. אתם פוקימונים. תסתדרו לבד". אבל שני הפוקימונים המשיכו להביט בו, כאילו אוכל לא היה מבוקשם. לבסוף מאיר הרים את ידיו וליטף את ראשיהם בעייפות. "אני לא יודע מה לעשות", הודה לראשונה מאז שיצא למסע הזה. "אולי זה גדול עלינו". גראולית' השמיע יבבה פצועה, ומאיר נשף באריכות. "אולי כדאי שנשנה את מצב הרוח. אולי אספר לכם בדיחה?" שני הפוקימונים הסתכלו על המאמן שלהם, כאילו הוא הדבר הכי מעניין שהיה בעולם. מאיר חשב לכמה רגעים ואז אמר –

"היה היה כפר של היפופוטס ובכל ערב היה מגיע לשם היפנו, לוקח כמה צאצאים, בורח ואוכל אותם. חשבו ההיפופוטס מה הם יכולים לעשות בנדון? ואז החליטו להקים מגדל שמירה ובכל יום יעלה למגדל השמירה היפופוטס אחר וכשהוא יראה את היפנו, הוא יקרא לכולם, ואז הם יברחו. כולם הסכימו. ביום הראשון עלה היפופוטס הזקן, הוא הסתכל לשדות וראה את היפנו מגיע מהצד הימני. הוא פתח את פיו וצעק – "היפנו מגיע! היפנו מגיע". כולם ברחו ושרדו את המתקפה. ביום השני הגיע תורה של היפופוטס היפה. היא עלתה למגדל, ראתה את היפנו מגיע משמאל וצעקה – "היפנו מגיע, היפנו מגיע!" כולם ברחו ושרדו את המתקפה. ביום השלישי הגיע תורו של ההיפופוטס המגמגם. הוא עלה למגדל שמירה, ראה את היפנו מתקרב ואז אמר – "היפ … היפ … היפ… " בא היפנו, חטף כמה צאצאים וברח משם. כולם היו מאוכזבים, כועסים ועצובים. "איך יכולת לעשות לנו את זה?" שאלו את היפופוטס המגמגם, והוא אמר – "תנו לי עוד הזדמנות". העניין הוסכם. ביום השני שלו, עלה היפופוטס המגמגם למגדל, ראה שוב את היפנו מגיע, וצעק – "היפ… היפ… היפ…" שוב הגיע היפנו, שוב חטף כמה ילדים ואכל אותם לאחר שברח משם. יושבי כפר ההיפופוטס היו שבורים. זו כבר פעם שנייה שהיפנו מגיע וחוטף להם את הילדים. היפופוטס המגמגם כבר ממש הצטער, ואז אמר להם לתת לו הזדמנות אחת נוספת ואחרונה. הם הסכימו. ביום השלישי שלו עלה היפופוטס המגמגם למגדל, ראה את היפנו וצעק: "היפ… היפנו מגיע! היפנו מגיע!" ברחו כולם וניצלו. יום למחרת כולם חגגו את המאורע, הוציאו את המשקאות, ערכו מסיבה ודאגו לחגוג במיוחד עבור מסמר הערב. הם הקפיצו את היפופוטס באוויר לגובה, וכשהוא אמר "היפ היפ", כולם ענו לו "הורייי". והוא אמר שוב "היפ היפ", וכולם ענו לו: "הורייי", ואז בא היפנו ואכל את כולם.

שני הפוקימונים הסתכלו על המאמן שלהם בחוסר אמון, הביטו אחד על השני ואז הלכו משם בחוסר עניין, כאילו זה הדבר הכי עצוב שהם שמעו בחייהם.

לפתע, נשמע קול של דריכה על עלים יבשים. מאיר נבהל ושני הפוקימונים שלו נכנסו למצב היכון. השיחים מול המחנה זזו ללא הפסק, צעדים מתחזקים נשמעו וקולות רעש התווספו אליהם. ההמתנה הייתה הגרועה ביותר, ולבסוף נפתח פתח בין הצמחים ומשם אישה, לבושה בבגדי אחות, ובידה פנס. מאיר היה יכול להישבע שהוא ראה אותה קודם לכן. ואז הוא זיהה אותה – 'זו האחות של מרכז הפוקימונים', הוא חשב לעצמו. 'לא פלא שאני מכיר אותה, כולן נראות אותו הדבר'.

היא סימנה לו לבוא אחריה ומאיר ציית. לאחר כמה דקות של הליכה בשביל מתפתל באמצע היער, מאיר החזיר את הפוקימונים שלו לכדור, ובשנייה שזה קרה, הוא חטף מכה אדירה בצדו הימני, כאילו שק תפוחי אדמה ענקי התנגש לו במותן והוא נפל ארצה. שישה זוגות ידיים קשרו את ידיו, אטמו את פיו וסגרו את עיניו בו זמנית, והוא לא ידע אם להיבהל, להילחם או לחרבן במכנסיים. לאחר מכן, הם דחפו אותו למה שהתגלה מאוחר יותר כטרנזיט והם נסעו בה למשך כמה שעות ארוכות. כשהנסיעה הסתיימה, מאיר יידע שכבר הגיע הבוקר, גם עם כיסוי העיניים שהוא חבש. הידיים משכו אותו מהרכב, הובילו אותו בשביל הליכה ואז הכניסו אותו לתוך בית. הידיים הושיבו אותו לכיסא נוח להפליא, קשרו אותו אליו ואז הסירו ממנו את כיסוי העיניים והפה. מולו ניצב אדם שמן מאוד, בעל קרחת מפוארת, שפם דק מאוד על שפתו העליונה, לחיים ענקיות, לבוש מחוייט בצבע בורדו מזעזע ועל אצבעותיו הנקניקיות היו אין ספור טבעות. הוא פתח את פיו הענק וגרגר בקול צפרדעי – "סיי איל מיו פריג'יונירו אורה" (אתה האסיר שלי עכשיו).