ראשי / יצירה / המצוד אחר כבוד / המצוד אחר כבוד: פרק 12 – על העינוי הפסיכולוגי!

המצוד אחר כבוד: פרק 12 – על העינוי הפסיכולוגי!

"תנו לי להבין, איבדתם את הילד, איבדתם את הילדה, איבדתם את אלקזם ואיבדתם את קיורם".

"כן, אדוני".

"אני מבין".

"כן, אדוני".

"ג'סיקה, תני לי כמה דקות עם ג'יימי".

"כן, אדוני".

ג'סיקה יצאה מהחדר, והותירה את ג'יימי לבד מול מסך המחשב הענק שעליו הופיעה דמות אפלה.

"אני צריך שלא תפשל יותר. זה ברור?"

"כן, אדוני".

"אתה לא צריך לקרוא לי אדוני כשאנחנו לבד".

"כן, אדוני".

"ג'יימי ואן לורד היידן, אם עוד פעם תקרא לי אדוני, שכה יעזור לי אלוהים, אני ארביץ לך".

"כן… אבא".

"כל הכבוד, עכשיו קח את הפוקימון הזה שאני שולח לך ותפסיק לעשות שטויות".

ג'יימי ניגש לפתח הרגיל, הוציא משם פוקדור ולקח אותו בידו.

"ואני רוצה שתפסיק לירות באנשים. זה מעורר יותר מדי תשומת לב. השתמש בפוקימונים שלך".

"כן, אדוני".

"ותזכור שאני אוהב אותך".

"גם אני, אבא".

ג'יימי יצא מהחדר, ניגש אל ג'סיקה, תפס את ידה ומשך אותו בכוח כשהוא צועד במהירות אל עבר דלתות היציאה של המפקדה של אל קעידה.

"מה הבוס אמר?"

"שהוא יהרוג אותנו אם ניכשל שוב".

"חששתי מזה", ג'סיקה אמרה בשקט.

"הוא הביא לי פוקימון אחר, אמר שנשתמש בו ולא בנשקים.

"איזה פוקימון הוא הביא לך?"

"בואי נראה".

הוא הוציא את הפוקדור מהכיס, פתח את הנצרה ואז אמר – "צא פוקימון".

ג'סיקה הסתכלה על הפוקימון שיצא, "חשבתי שהוא אמר לך בלי נשקים".

צחוק יבש עלה על שפתיו של ג'יימי.

"הוא יקרע לגזרים כל פוקימון שנפגוש, גם אם זה של המאפיה וגם אם זה של המשטרה".

"אני יודע, ג'ס, הבוס כנראה נתן לנו הזדמנות להוכיח מה אנחנו שווים".

ג'סיקה הסתכלה על השעון.

ג'יימי החזיר את הפוקימון לכדור.

שניהם עמדו שם באמצע הרחוב ולא דיברו.

"אתה חושב שנצליח?" היא שאלה לאחר זמן ממושך.

"כן".

"איך אתה כזה בטוח?" היא שאלה שוב.

"כי הייתי בסיטואציות כאלה בעבר. אני יודע". הוא אמר בלי להרחיב.

= = = = =

"והרי החדשות מפי יצחק בסון. העיירה הקטנה של אינוורארי שבסקוטלנד ידעה ימים טובים מאמש כאשר ילדה קטנה בת 13 נרצחה באמצע מגרש החנייה סמוך למלונית העירונית. שמה של הנרצחת עדיין לא אושר לפרסום, וזאת משום שיש צו איסור פרסום על הידיעה. החקירה עדיין בעיצומה".

מאיר שמע את החדשות דרך הפוקידע הלווייני שלו, וחיכה עד שדון קורליאון יקבל את פניו. הוא לא ידע איך לעכל את העובדה שעוד חברה טובה שלו מצאה את מותה בעקבות משהו שהוא עשה. איך הוא יסביר את כל זה לסבא שלה. ובכלל, האם הוא סבא שלה? או אבא שלה? ומה פשר הדברים שקרו ונאמרו שם. היו לו כל כך הרבה שאלות ורק אדם אחד יכל לענות על כולם.

דון קורליאון פתח את הדלת, ראה את מאיר, פתח את ידיו לחיבוק ואמר – "הו, מאיר הצעיר, מה מביא אותך לפה?"

"האלקזם שרצחת". הוא אמר בסתמיות.

"כן", דון קורליאון אמר כמי שמבקש להעיף ממנו זבוב טורדני במיוחד. "ועדיין, מה שלומך?"

"חרא".

"למה ככה?" דון קורליאון התיישב לידו, לקח כמה דובדבנים והתחיל לאכול אותם כקרפדה הצדה זבובים.

"כי הבת שלך, הנכדה שלך, ה-אני כבר לא יודע מה היא בשבילך, מתה".

"על מה אתה מדבר?" שאל דון קורליאון ועדיין היה עסוק בלתפוס דובדבן עיקש בלשונו השמנה.

"פרנצ'סקה. היא מתה!"

דון קורליאון חייך.

מאיר רצה להעיף לו סטירה באותו הרגע.

"אני חושב שהייתי יודע אם הנכדה שלי הייתה מתה".

"אתה לא יודע עליה כלום, אני והיא ברחנו מהבית, נסענו לסקוטלנד, ונלחמנו באל קעידה".

"האומנם?" שאל קורליאון כמי שלא מאמין למילה ממה שהוא שומע.

"כן, רצינו למצוא את סבא שלי, ועל הדרך גילינו ש…" ואז מאיר שתק.

"כן, מה גילית?" שאל דון קורליאון כמי שמחכה שיריבו לשיחה יכשל בשפתו וימסור עוד מידע.

"אני לא מגלה לך כלום עד שתגלה לי כמה דברים".

"כמו מה?" שאל דון קורליאון והתחיל לחבב את כיוון השיחה החדש.

"איפה סבא שלי?"

"פה באחוזה".

"ומה עשיתם בסקוטלנד?"

"חיפשנו נעדר".

"וסבא מת?"

"חס וחלילה. למה שאהרוג בן אדם כל כך יקר?"

"אתה שקרן! אמרת לי שהבת שלך מתה ושפרנצ'סקה היא הנכדה שלך…" ואז מאיר שוב סתם.

"כן?!" אמר קורליאון כמי שמתענג על העינוי הפסיכולוגי שהוא מעביר את בן שיחתו.

"אני רוצה לראות את סבא שלי".

"לא!" פניו של קורליאון הרצינו.

"אז אתה תשלם על זה!"

"ואיך אתה תגרום לי לשלם על זה?" שאל קורלידאון וחזר לדובדבנים שלו.

"אני אהרוג אותך, יא מנוול אחד". ואז מאיר קפץ על קורליאון, הפיל אותו ביחד עם הכיסא שלו וחבט בו הכי חזק שהוא יכול. קורליאון השמן היה כבר בן 74 ומשקלו עבר בהרבה את ה150 קילוגרמים, אבל מכות של ילד בן 10 לא היו הדבר שיהרוג אותו. הוא העיף את מאיר מעליו בתנועה אחת ואז ניסה להתגלגל על בטנו כדי לקום.

מאיר הוציא מכיסיו את הפוקדורים שלו, הוציא את שלושת הפוקימונים שלו והורה להם את הדברים הבאים: "ארקניין, אני רוצה שתעמוד על גבו של קורליאון ולא תאפשר לו לקום על רגליו. פארפג'ד, אני רוצה שתעוף מהחלון ותחפש בכל החלונות של האחוזה הזו את סבא שלי, אם אתה רואה אותו, חזור אלי ועדכן אותי. ולוטאד, אני רוצה שתרד למרתפים ותחפש את סבא שם. אני בינתיים אנעל את הדלתות שהעוזרים של הקרפדה הזו לא יוכלו לעזור לו כשהם יראו מה קורה פה.

הפוקימונים יצאו לדרכם, מאיר נעל את הדלתות, ואז חיכה.

לאחר שעה ארוכה, חזר לוטאד מאושר מתמיד, מסמן למאמן שלו לבוא איתו. מאיר רץ אחרי הפוקימון הנלהב במורד המדרגות, ראה כמה שומרים מחוסרי הכרה, ואז זוג ראה דלתות ענקיות שניצבו בסוף המדרגות. מאיר פתח אותן וראה את סבו קשור על כיסא, כמו בסרטי המאפיה הישנים. הוא רץ אליו, פתח את הקשרים, ושחרר אותו לחופשי.

"אתה חייב לעוף מפה, סבא!"

"לא לפני שאלמד את קורליאון לקח!"

"מה?" צייץ מאיר.

"אני רוצה ללמד אותו לקח", אמר פרופסור פרי בעודו פותח את המגירות השונות, הארונות והכספות במרתף שבו הוא נמצא, עד שהוא מצא את הפוקדור שלו, "באמצעות קרב פוקימונים!"

2 תגובות

  1. אני אוהבת את הסיפור הזה

  2. זורוארק

    נשמע לי חשוד קצת שקורליאון מפסיד בקלות כזו. ג'יימס הבן של ג'ובאני? סבא של מאיר צריך להסביר הרבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.