ראשי / יצירה / המצוד אחר כבוד / המצוד אחר כבוד: פרק 13 – קרב פוקימונים חד צדדי!

המצוד אחר כבוד: פרק 13 – קרב פוקימונים חד צדדי!

"צא דרגונייט, והשתמש בזעם דרקון", שאג פרופסור פרי כשעלה במדרגות הבית.

הדרקון יצא מהכדור שלו, בוער מחום, הודף בעוצמתו כל דבר שנמצא בקרבת מקום, הוא התרומם לאוויר, עיניו היו אדומות מזעם, והוא שחרר את מקור האנרגיה שהיה כלוא בתוכו, והרס בשנייה את כל מבנה האחוזה המזרחי.

קורליאון כבר הספיק להשתחרר מאחיזתו של ארקניין, והוא הוציא את הפוקימון שלו, סלרפאף.

עשרות סגנים מיהרו לחלקה ההרוסה בריצה, חלקם שולפים פוקדורים מכיסיהם, וחלקם יוצרים מבנה מעגלי סביב שני הלוחמים שנעמדו אחד מול השני, דון קורליאון נגד פרופסור פרי.

מאיר עמד בצד, הסתכל על הכל, ולא ידע מה לעשות.

הבעות פניו של אריה פרי היו קרועות, וניתן היה לראות שהוא זועם מכעס. הדרקון שריחף לצדו ענד את אותה הבעת פנים, רק שבמקרה שלו זה היה הרבה יותר מדאיג.

"אנחנו לא חייבים לעשות את זה, אריה", אמר דון קורליאון.

פרופסור פרי ספג את המילים. נדמה כאילו עבר נצח עד שהוא החליט להגיב – "אתה לא תגיד לי מה אני חייב ומה אני לא חייב לעשות. זעם דרקון והפעם במלוא הכוח!"

הדרקון נפנף בכנפיו באימתנות, שוב אנרגיה עצומה נפלטה מסביבו וכל מה שהיה קרוב אליו עלה באש באופן מיידי, דרגונייט פתח את פיו ואז שלח את המתקפה הכי חזקה שהוא יכול, כל הסגנים של קורליאון נפלו על הרצפה, ביחד עם הפוקימונים שלהם, כולם מחוסרי הכרה.

"אני לא רוצה לתקוף אותך", חזר דון קורליאון.

"זה לא מה שאתה רוצה", פרופסור אריה פרי צרח עליו וירק את המילים החוצה בכעס שמאיר טרם ראה. "זה אף פעם לא היה מה שאתה רוצה, זה מה שאני רוצה, והפעם אין לך שום יכולת לעצור בעדי, גם לא עם פוקימון פיה".

"אני מעולם לא רציתי לפגוע בך"…. התחיל לומר דון קורליאון אבל פרופסור פרי עצר אותו באמצע.

"ובכן, לא הצלחת! כי אני נפגעתי! 50 שנה שאתה פגעת בי והיום אתה תשלם על כך בחייך!"

דרגונייט שיגר מתקפת להביור וסלרפאף נפל מחוסר הכרה על הרצפה.

דון קורליאון הוציא את גראנבול.

"אני ממש מצטער…" ניסה קורליאון להסביר… אבל שום דבר לא עזר. פרי היה בהתקף זעם משלו.

"אני… אני מעולם לא חשבתי שאגיע לרגע הזה… אני חשבתי שאתה תהרוג אותי עוד לפני שתהיה לי את ההזדמנות לנקום בך, אבל אתה עשית טעות מרה והשארת אותי בחיים, וכעת אני אראה לך למה הפכתי, למה א-ת-ה הפכת אותי, קורליאון", פרי שאג את המילים בכל כוחו.

מאיר עמד בפינה והקשיב לסבא שלו.

"כל חיי רציתי להיות מישהו, רציתי להיות משהו, ולמרות כל הניסיונות שלי, אתה תמיד היית שם, עצרת אותי, סירסת אותי. אתה זוכר כשהייתי בגיל 10 והלכתי לפרופסור שלמה כדי לקבל את הפוקימון הראשון שלי? אתה זוכר מה עשית? אתה תפסת אותי בדרך, הרבצת לי, דאגת שאצטרך לחזור הביתה לקבל טיפול רפואי ואז הלכת לפרופסור ואמרת לו שאני לא אגיע, אז הוא חילק את כל ההתחלתיים שהיו לו לילדים אחרים, וכשאני הגעתי, לא היה לו אפילו פוקימון אחד למסור לי. וכששאלתי אותך מאוחר יותר למה עשית את זה, אמרת שזה היה לטובתי".

"אתה לא מבין…"

"סתום את הפה! ואז כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, אתה חושב שאני לא זוכר מה קרה שם? מסתבר שמישהו הלך לדיקנית והלשין עלי שאני מעתיק וזו הסיבה היחידה שאני מקבל מאיות בכל המבחנים. סולקתי מהלימודים למשך 15 שנים. כמעט ולא הפכתי להיות פרופסור. עד לפני 24 שעות לא ידעתי מי עשה את זה… היום אני יכול לשער מי עמד מאחורי העניין".

"תראה…"

"אני לא רוצה לשמוע אותך!!! ואז אתה הגעת אלי כחונך, הצעת לי מלגת לימודים, אמרת לי שניקח את הכשרונות האקדמאיים שלי ונשים אותם לטובת הכלל. לא שילמת לי, לא עזרת לי, לא לימדת אותי אפילו דבר אחד, רק ניצלת אותי כדי לרקוח לך פוקימונים, ואת הבת המסכנה שלך, ובסוף זרקת אותי לרחוב, וזאת לאחר שגנבת לי את כל המחקרים על מיזוג פוקימונים ויצירת פוקדורים עם אחוזי תפיסה גבוהים".

"…"

"ואם זה לא מספיק, הרגת את החתן שלי, גרמת לאשתי לעזוב אותי כי לחשת לה שקרים בזמן ששלחת אותי למשימות מוות בסוף העולם, גייסת את הנכד שלי נגדי, הסטת את ארגוני הטרור הבין לאומיים נגדי, ועכשיו יש לך את האומץ להגיד משהו שיסביר את עצמך?! הא?! שום דבר שתגיד לא ישנה את המצב. אני הולך להרוג אותך ובזה יגמר הסיפור. דרגונייט, אני רוצה שתתקוף את קורליאון במתקפת קרן על, ואם הפוקימון שלו ינסה להגן עליו, תהרוג גם אותו".

האוויר נשאב מן החדר במהירות שיא, דרגונייט פתח את פיו ושאב את כל החמצן מהחדר והכניס אותו עמוק לתוך הריאות שלו. מאיר התקשה לנשום. הוא ראה שגם קורליאון משתעל בלי סוף. דרגונייט סיים לטעון את המתקפה, הוא נפנף פעמיים בכנפיים שלו ואז הסתכל על גראנבול, כדי לראות אם הוא יזוז מהדרך. כשהפוקימון לא זז, דרגונייט שיגר את המתקפה לעבר הפוקימון ופיצוץ עז התרחש במקום. חתיכות של גראנבול התעופפו לכל עבר. אוזן אחת שלו נחתה על הלחי של מאיר והוא הוריד אותה מעליו בתחושת גועל נפש. דרגונייט היה צריך לנוח כמה רגעים, אבל ההרס העצום היה גלוי לעיני כל.

אחרי שהאבק התפזר, קורליאון היה שכוב על האדמה, פצוע, מנומנם, אבל עדיין חי. הפוקימון שלו מפוזר בכל רחבי החדר, וסגניו של קורליאון מחוסרי חיים ביחד עם הפוקימונים שלהם. מאיר נעמד על רגליו והתחיל לצעוד לעבר סבא שלו. צליל גבוה ומחריש אוזניים נשמע, כנראה כתוצאה מהפיצוץ העז שהתרחש לפני כמה רגעים, ומאיר לא יכל לשמוע את הצעדים שלו, הנשימה שלו, או את מה שסבא שלו המשיך לצעוק לעבר של קורליאון. מאיר הושיט יד רכה ונגע בידו של סבא שלו. פרופסור אריה פרי הסתובב בבהלה לאחור ואז חייך למראה נכדו. הוא אמר כמה מילים, אבל מאיר לא שמע דבר מהם. הצליל הגבוה עדיין שלט בעולם שבו מאיר חי. אבל הוא לא נתן לזה לעצור בעדו. מאיר הסתכל על סבו, תפס את שתי ידיו ואמר באיטיות ובקול –

"סבא, אני מבין שדון קורליאון פגע בך מאוד, מה שתיארת פה היה סיפור חיים קשה, טראומתי ובלתי נסלח. אני בעצמי לא יודע אם הייתי עובר על זה לסדר היום אם הייתי בנעליים שלך. הוא אכן הרס לך את החיים, פגע במשפחה שלך, שלנו, ועל כך מגיע לו עונש. אבל אני התחלתי את המסע הזה בזכותך, ובמהלך המסע הזה הייתי עד לצערי הרב לשני מקרי רצח שקרו ממש מול הפנים שלי. זה היה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים שלי. אני עדיין מתאבל על חברתי פאטם, ואני לא יודע מה קרה לחברתי השנייה (בכוונה הוא לא אמר את שמה המפורש, כדי לא להדליק שוב את סבא שלו).

אני משוכנע שדון קורליאון ימצה את עונשו, אבל בתור הנכד שלך, אני אומר לך את הדבר הבא – גם אמא, גם אבא וגם סבתא לא היו רוצים שתהפוך להיות רוצח. אתה לא צריך להגשים את הנבואה שדון קורליאון תכנן עבורך. הוא רצה שתהיה כלום ושום דבר, ואתה תוכיח לו שאתה אדם משכמך ומעלה. ואגלה לך סוד, סבא? אתה כבר עשית את זה! הוא לא רצה שתקבל פוקימון, והנה אתה כאן עם פוקימון מהחזקים שראיתי בחיי. אפילו ניצחת פיה באמצעות דרקון. כמה אנשים יכולים להגיד דבר כזה? רוצה עוד דוגמה? הוא לא רצה שתלמד ותקבל השכלה אקדמאית? אתה פאקינג פרופסור לפוקימון! יש יותר גבוה מזה? לא נראה לי!

ודבר אחרון, הוא רצה שתבלה את כל חייך בתחושת החמצה. והנה אתה כאן, הגעת עד לפה, אכול סבל ונקמה, ואתה רוצה לפגוע בו. אתה יודע איך תפגע בו באמת? אם תרוקן את הנפש שלך מההחמצה הזו ותמלא אותה בחמלה, בחסד, בסליחה ובאהבה. אני יודע שאלה מילים גדולות לבן אדם כל כך… מאותגר רגשית". ברגע הזה הצליל הגבוה פסק ומאיר שמע את סבו צוחק. "אבל אני מאמין בך".

אחרי כמה רגעים ארוכים, פרופסור פרי הניח את ידו על ראשו של מאיר, ליטף אותו כמה פעמים ואז אמר – "תודה!" ונעלם משם על גבו של דרגונייט, הרחק אל עבר השמש שזרחה בשמיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.