סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

המצוד אחר כבוד: פרק 18 – הלו? מישהו שומע אותי?

בהגיעו לישראל, פנה מאיר אל הר המנוחות שבירושלים על מנת לבקר את קבר אחותו. הוא שם אבן קטנה על הקבר הטרי, הדליק נר זיכרון ואמר תפילה קצרה מספר תהילים. הוא ביקש מאחותו סליחה ואז ביקש את הדרכתה בנוגע לצעדים הבאים שיהיה עליו לעשות. אבל היא לא ענתה לו. מאיר חשב רבות והגיע למסקנה שיהיה עליו למצוא פוקימון רוח כדי לתקשר עם אחותו. הוא הלך לכל המתאבלים, לחץ את ידיהם, אמר להם מילות נחמה ואז שאל אותם אם יש להם פוקימון רוח שהם יכולים להלוות לו לכמה רגעים. רק לאחר 8 שעות, הוא התייאש, ישב על קבר אחותו ונאנח.

כשהפוקדור של אגיסלאש נגע באבן הקרה, משהו מוזר קרה. מאיר שמע לחשושים, הם בהתחלה היו רחוקים ולא ברורים, אבל לאחר שהוא התפנה להקשיב להם, הוא שמע כל מיני אנשים מדברים. הוא הסתכל מסביב ולא ראה אדם. "הלו? מישהו פה?" הוא שאל בקול ולא היה כל עונה. הוא קם מעל הקבר והקולות פסקו.

הוא הסתכל בתוך הפוקידע, והתחנן למצוא משהו שיעזור לו. אבל שום דבר בבית הקברות הזה לא היה שמיש. הוא לבסוף התייאש, שם את ידיו על הקבר, והתפלל. כשזה לא עזר, הוא פנה לדרך ואז שוב הכדור של אגיסלאש התחכך בקבר, והוא שוב שמע את הקולות. מאיר לא ידע מה הוא עושה ולכן הוא קפא באותה שנייה ולא העז עוד לזוז. לקחו לו כמה רגעים להבין שמדובר בקולות לא אנושיים. הוא הסתכל מסביב מה גורם לקולות האלה לבקוע וכששם לב שהפוקדור של אגיסלאש נוגע בקבר, הוא הורה לו לצאת מפוקדור, הוא לקח את הפוקימון אל תוך ידיו ורוצץ את הקבר לשניים. שום נזק לא קרה. הפוקימון פשוט עבר את המצבה והיה כמעיין אנטנה בינו לבין עולם המתים. "אני… אני… אני רוצה לדבר עם אחותי", הוא אמר.

"היי מפגר".

הקול היה נשמע מוכר מאוד, וחיוך ענקי נפרס על פניו של מאיר.

"נריה?"

"מי זו עוד יכולה להיות, יא אוטיסט".

מאיר מעולם לא שמח לשמוע את אחותו מקללת אותו ככה.

"אני פה, מעלייך, בעולם החיים, אני מצטער על כל מה שקרה בינינו".

"כן, כן, שמעתי את התפילות שלך כבר מקודם, מה אתה רוצה, דוש-באג?"

"אני רוצה לדעת מה הצעד הבא שלי צריך להיות… רגע, רגע, איך זה להיות מתה?"

"לא פיקניק, אם אתה שואל אותי, אבל אתה יודע שמעולם ומתמיד הייתי מפונקת".

מאיר צחק והקבר שתק לצדו.

"אני לא יודע מה לעשות. סבא שלח אותי למצוא מה קרה לאבא".

"כן, אני יודעת, אבא פה לידי. רוצה לדבר איתו?"

מאיר לא ידע איך להגיב לזה.

"אבא… מת…?"

"כן, מה? לא אמרו לך?"

"לא, אני חשבתי שאגיע לקוטב הצפוני ואמצא אותו במערה סודית מאמן את הקיורם שלו".

"אתה מפגר אמיתי. אתה יודע את זה? מה אתה חושב שהוא, רד?"

מאיר לא הבין את ההקנטה הזו ולכן הוא המשיך לדבר.

"אני צריך לדעת מה קרה לאבא".

"אני לא יכולה לדבר בשמו. אני יכולה לדבר רק בשמי. אלה החוקים".

"חוקים? של מי?"

"של העולם הבא, דביל".

"אה… אוקי… בכל מקרה, אין לי עם מי להתייעץ, כל מי שפגשתי – מתה. את יכולה להגיד לי מה הצעד הבא שלי… בבקשה?"

"כן, שמעת פעם על מנהיג מכון באר שבע?"

"אילן טסלה?"

"זה הוא".

"מה איתו?"

"אתה צריך להילחם בו, לנצח אותו ולהרוויח את התג שלו".

"ואז מה?"

"ואז תוכל לרכב על ארקניין ביבשה ועל ופוריאון בים".

"ופוריאון יודעת שחייה?"

"כן, לימדתי אותה בעצמי. זה לא כזה קשה. אלא אם כן אתה פוסטם כמוך, ואז אני מבינה שזה מאוד קשה, אבל לשאר בני האדם הרגילים זה נורמלי וקליל ביותר".

"ואז מה?"

"ואז תלך לקוטב הצפוני, תגלה מה קרה לאבא".

"רגע, לא אמרת לי שאת יכולה להעביר לי אותו?"

"מה אני? מזכירה? לך תחפש את החברים שלך!"

והיא ניתקה את השיחה.

אגיסלאש יצא מהקבר, וחזר לפוקדור שלו.

מאיר עמד שם, נשם כמה נשימות, שם את ידו על שפתיו, נישק אותה ואז הניח את ידו על הקבר. "להתראות, אחות".

הצעד הבא – בנק ישראל!

= = = = =

כשהגיע לבנק ישראל, כל הפקידים שישבו שם הסתכלו על הילד המוזר בן ה11 במבט שנאה גלוי. הוא ניגש למנהל הבנק, דפק על דלתו והציג את עצמו בתור מאיר.

"איך אפשר לעזור לך, ילדי הטוב", מנהל הבנק אמר בקול אבהי, "איבדת את אמא שלך?"

"אמא שלי מתה, אבא שלי גם כן, אחותי נקברה לא לפני הרבה זמן ואני יתום שמעוניין למשוך 225 אלף ₪ מחשבון הבנק של אחותי".

מנהל הבנק הסתכל עליו במבט בוחן ואז אמר – "תסתלק מהבנק לפני שאני מעיף אותך מפה!"

מאיר לא זע ולא נע. הוא הוציא מהכיס שלו פתק, והגיש אותו למנהל בנק. "אם לא תביא לי את הכסף שלי, יהיה לך עסק עם ארקניין שלי", אמר וליטף את הפוקדור כאילו היה נשק, והוא היה אקדוחן במערב הפרוע.

= = = = =

לאחר שהוציא את הכסף, מאיר פנה לתחנה המרכזית, שם קנה כרטיס נסיעה לכיוון באר שבע. הוא עלה לרציף 11, נכנס לתוך קו 470 והתיישב במקום שלו. לידו התיישב אדם שמן, קירח במעט, שאכל כל הדרך שווארמה מסריחה במיוחד, כזו שנטפה לו על החולצה בזמן שהוא התנשף והתנשם בניסיון להכניס אותה לתוך הכרס הגדולה שלו. כשסיים לאכול, התעסק כמה רגעים עם התיק שלו, הוציא משם את הפוקימון סטאנקי ואז בטעות כנראה לחץ לו על התחת, כי הפוקימון שחרר פלוץ ענקי במרכז האוטובוס וכולם היו צריכים לפתוח את פתחי האיוורור והחלונות כדי שהריח יעבור.

כשהגיע לבאר שבע, מאיר ירד מהאוטובוס, שמע המולה מתרחשת באוטובוס, ופנה לעבר תחנת האוטובוס במטרה לעצור מונית. הוא הרים את ידו כשמונית אחת עברה, והיא לא עצרה לו. מאיר פלט קללה עסיסית. הוא ניסה שוב כשראה מונית שנייה וגם זו לא עצרה לו. "האם הם לא רוצים את הכסף שלי?" הוא פלט בזעם.

"אהמ… אהמ… לא נראה לי שיש לך בכלל כסף להציע להם", נשמע קול מאחורי גבו.

כשהסתובב לאחור, ראה את המעטפה שקיבל בבנק, מושטת לעברו, "מסתבר שהבחור עם הסטאנקי שדד אותך באוטובוס ואפילו לא שמת לב לזה". מאיר הושיט יד למעטפה, תפס אותה במהירות והכניס אותה לתיק. "תודה לך… איך קוראים לך?"

"אתה יכול לקרוא לי פרנצ'סקה".

פוסטים קשורים

5 תגובות

  1. אחותו "מקסימה" כתמיד גם בחייה וגם במותה. ולא הבנתי למה אומרים שאין למאיר משפחה יותר אבל מצד שני לא אמרו שקרה לסבא שלו כלום. אני לא חושב שיש למאיר איזשהו אינטרס להמשיך במשימה של השגת קיורם. אז לא ברור לי למה הוא עוד ממשיך בה. והעיקר שבסוף סיאנס הוא משהו רגיל בעולם הפוקימונים.

  2. ברצינות, מאיר? העברת את הפוקידע על כל הפוקימונים שלך, קיבלת מידע מיותר, בדקת את הרמות שלהם, ולא טרחת לבדוק סוגים? עבודה טובה בלבזבז שמונה שעות מהחיים שלך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *