"גם… אני… אוהב… אותך", אמרתי בקול חנוק. יותר מזה לא יכולתי לומר. הרגשתי את נשמתי יוצאת ממני. יכולתי לראות אור לבן. התקרבתי אליו בלית ברירה, בלי יכולת להתנגד. אבל משום מה, הרגשתי את עצמי, את הגוף שלי. לא את נשמתי. "יכול להיות שזה…" אמרתי, אך האור הלבן סנוור אותי והפסקתי לדבר. 'היי, אני יכול לדבר!' חשבתי. האור גדל יותר מרגע לרגע. אחזתי בידה של בלוסום בציפייה לגלות עולם טוב יותר. אך במקום זה, יצאתי מלוע הנחש. קמתי מבולבל. נשמתי את האוויר הצח של היער, ולאחר שהסדרתי מחדש את נשמתי, נוכחתי לגלות תשעה קלפיירי מנערים את הנחש.
בלוסום יצאה ממנו גם כן. היא נשמה לעומק, ונרגעה. "מה כל הקלפיירי עושים פה?" היא שאלה.
משכתי בכתפי, "אין לי מושג. רק רגע…" אמרתי, והסתכלתי על חברי הצוות שעמדו מאחוריי. "אלו הקלפיירי שצריכים אותנו למשימה!" הם הנהנו.
"איך היה?" שאל פלייגון.
"רומנטי…" אמר בלוסום, וחיבקה אותי בכוח.
"היי, זה מביך!" קראתי, ועצרתי בעדה. היא נראתה במצב ללא שפיות.
"אבל אני אוהבת אותך!" בלוסום קראה, והתחילה לרדוף אחרי.
"היי!" קראתי תוך שאני צוחק, והתחלתי לנוס ממנה. הרגשתי עצם חד נוגע בכף רגלי, ונפלתי על הדשא.
בלוסום קפצה עליי, "הוצאתי מהאדמה צמח קטן שיפיל אותך!" היא אמרה כשהייתה באוויר.
התגלגלתי על האדמה, ונהניתי לראות אותה נופלת על האדמה. "חה!" קראתי, "את לא תצליחי לתפוס אותי!" אך כשהסתכלתי על ידה של בלוסום, ראיתי שהיא תופסת בי.
"תורך!" קראה בלוסום, והתחילה לרוץ. הסתכלתי על פלייגון, שחייך אליי. "למה אתה מחכה? רוץ אחריה!"
צחקתי, ורצתי לעבר בלוסום. "בלוסום!" קראתי, "אל תשכחי שיש לנו משימה להשלים!" בלוסום נעצרה. היא הסתובבה לעברי, והתקדמה אליי באיטיות. היא נעמדה מולי, "אם תחבק אותי, אני אסכים".
"מה?!" שאלתי בהתפעלות, "ממתי בכלל נהיית כל כך דלוקה עליי?"
"מאז שהצלת אותי…" אמרה בלוסום, "הצלת אותי כבר כל כך הרבה פעמים! כשנתקעתי באדמה, כשהייתי קשורה בחבלים של עצמי, עכשיו… אני חייבת לך את חיי!".
חייכתי, באמת הייתי מרוצה מעצמי באותו רגע. "תודה שהזכרת לך את זה", אמרתי, וחיבקתי את בלוסום בחזקה. "אני מתחיל להרגיש כלפייך רגשות שמעולם לא הרגשתי כלפי אף אחת". יכלתי להרגיש דמעה זולגת מעינה של בלוסום, ונוגעת בכתפי.
"היי, חברים!" קרא קלפייבל לשאר חבריו, ובכך קטע את החיבוק שלי ושל בלוסום, "אבני הירח אצלכם?"
"כן!" קראו כולם, והראו פיסות אבנים קטנות שהיו בידיהם.
"מצוין!" קרא קלפייבל, "מטאגרוס!" מטאגרוס ניגש אליו. "אתה יכול להניח את הסלע הגדול כאן?" שאל קלפייבל.
"באמת זה התחיל כבר להכביד עליי", אמר מטאגרוס, והניח את הסלע הגדול על האדמה. חבורת הקלפיירי החדירו את אבניהם אל תוך החורים שהיו באבן, ולפתע זהרו באור לבן. תוך כמה רגעים הם הפסיקו לזהור. שאותו רגע כולם היו קלפייבל בוגרים ונרגשים.
"מה עכשיו?" שאלו חלק מהם.
"עכשיו חוזרים הביתה!" ענה קלפייבל הבוגר יותר, והתחיל לצעוד יחד עם כולם. "אתם יכולים לחזור הביתה!" קרא קלפייבל אלינו.
"איזה כיף!" קראה בלוסום, "אחרי כל המאמצים, סיימנו את המשימה ללא פגע!"
הסתכלתי על העצים הגבוהים. יצורים מוזרים ולא מוכרים זחלו, עפו וצעדו עליהם. "אולי כדאי לנוח כאן קצת?" שאלתי.
"רעיון טוב," אמר דאסטוקס, "המקום הזה ממש יפה! בואו נשב קצת ונרגע!"
"אם יש כיבוד, אני נשאר!" קרא פלייגון, ועף לאוויר, "ואני עומד לדאוג לכיבוד הזה!"
"אולי כדאי שגם אנחנו נחפש כמה צמחים למאכל ביער הזה", אמר דאסטוקס, "בואו נתפצל, ועוד עשר דקות ניפגש פה!"
"וואו, הפרי הזה נראה מדהים!" קראתי. עיניי בהו בפרי אדום ויפה, אשר נראה דומה לתפוח, חוץ מהעובדה שקוצים חדים יצאו מקליפתו. "זה נראה טעים", מלמלתי, והתחלתי לטפס על העץ. כבר לא כל כך פחדתי מגבהים, במיוחד אחרי מה שקרה קודם. טיפסתי במהירות על העץ, וקטפתי את הפרי. החזקתי אותו דרך הגבעול המחבר בינו לבין העץ, החלק היחיד שלא דקר. "צריך עוד…" מלמלתי, וחיפשתי עוד פירות על העץ. קטפתי כמה פירות יפים, עד שלא נשאר לי מקום לאחוז אותם, וירדתי למטה. הנחתי את הפירות למטה, ועליתי לקטוף עוד. לאחר כמה סיבובי קטיף, ערימת הפירות הגדולה שהייתה לפני גרמה לי לתהות, "איך אני עומד להביא את כל אלו?" לאחר כמה דקות חסרות תועלת של חשיבה בלי מציאת פיתרון, הבחנתי בכמה עלים גדולים ועבים שנחו בצד. רעיון עלה במוחי. קשרתי את העלים אחד לשני, עד שנוצר מהם שק גדול. הכנסתי את כל הפירות לשק, ועדיין נשאר בו מקום. עליתי וקטפתי עוד כמה, והנחתי בשק. "וואו, זה עומד להיות גן עדן!" קראתי בציפייה לפיקניק העומד לבוא, ואחזתי בשק הפירות. סחבתי אותו עד לנקודת המפגש, שם חיכו לי כל חברי הצוות.
"לקח לך הרבה זמן, לא?" שאל היטמונלי בעצבנות.
"כן, אבל תראו מה הבאתי!" קראתי, ופתחתי את השק.
היטמונלי בלע את רוקו, "מצטער שכעסתי", הוא אמר תוך שבהה בפירות. פלייגון רוקן את השק, ועיוות את פרצופו. "זה נראה מפתה, אבל איך בדיוק אנחנו עומדים לפתוח את זה?"
משכתי בכתפי, לא עלה במוחי שום רעיון אפשרי. "אולי אני יכולה לפתוח אותם בעזרת כמה עשבים", קראה בלוסום, והוציאה עשבים גדולים מהאדמה. היא נגעה בפרי, ולפתע השמיעה צעקה, "זה כואב, אני לא יכולה!" היא הכניסה במהירות את העשבים לאדמה, והתנשמה בכבדות. "זה… זה כואב!" בלוסום הוציאה מגופה צמחים עבים, שנדבקו לגופה ויצרו צורה של כדור מסביבה. הכדור הלך והתהדק עד שנסגר עליה. בהתחלה נרעדתי למראה הזוועתי, וניסיתי לשחרר את הענפים, אך כאשר דאסטוקס עצר בעדי ואמר שבלוסום פשוט נכנסת למצב ריפוי, נרגעתי.
"אני יכול לנסות לזרוק את הפירות מהעצים הגבוהים למעלה, כאן על האדמה תבקשו מבלוסום להציב דוקרנים, וכשהפירות יפלו על הדוקרנים הם יתבקעו", אמר דאסטוקס. נראה שכולם רווחו מהרעיון.
"מצוין", קרא פלייגון, "אבל איך נעיר את בלוסום?"
"כל מה שצריך זה מעט אש", אמר דאסטוקס, "ואני בטוח שלך לא קשה כל כך לספק את זה". פלייגון חייך, ונשף כדור אש מנופח לעבר כדור הצמחים שבתוכו בלוסום. הכדור נשרף, ובלוסום יצאה ממנו במהירות.
"מה אתם עושים?!" היא שאלה בכעס.
"מעירים אותך", השיב פלייגון, "אנחנו צריכים את עזרתך".
"אני מקשיבה…" ענתה בלוסום, שילבה את ידיה, והקשיבה לתכנית שלא יכלה להיכשל. דאסטוקס הרים את שק הפירות, ועלה למעלה, לשמיים.
"אוקיי חברים," לקח פלייגון פיקוד על ה'מבצע' הזה, "יש לנו עבודה לעשות!"
'קראק' נשמע קול פיצוח הפירות שנפלו על שדה הקוצים שהציבה בלוסום על הארץ. הפירות התבקעו, ומתוכם מיץ אדום ניתז. "וואו, זזזה עומד להיות מעדן!" קרא סוויפר בליקוק שפתיים.
"זה ממש טוב," אמר מטאגרוס, "הקוצים יספגו את מיץ הפירות האלו, ובלוסום תהפוך אותם לענפים רכים שאפשר לחלוב מהם את המיץ!"
"כל הכבוד לך על הרעיון לספוג את המיץ", אמר פלייגון, וטפח על שכמו של מטאגרוס. הענפים כבר נצבעו בצבע אדום עז מרוב המיץ שניתז עליהם. פירות המשיכו ליפול מהשמיים ולהתבקע.
"אתה לא מאמין כמה זה קשה…" קראה בלוסום, ובדיבורה כיוונה אליי.
"אל תדאגי, אני אדאג שתרגישי בנוח", אמרתי, ועיסיתי את כתפיה של בלוסום מותשת, שנשכבה על ברכיי ונהנתה מהעיסוי.
"אתה מעסה ממש טוב", אמרה בלוסום בקול מתענג.
"תודה", השבתי, והמשכתי לעסות את כתפיה וגבה.
"אני חושב שסיימנו!" קרא פלייגון לעברנו, "הפירות הפסיקו ליפול!"
"דאסטוקס סיים!" קראתי בהתלהבות, וזירזתי את בלוסום לקום. באותו רגע שמעתי קול זמזום רועש, וכאשר הפסיק דאסטוקס עמד על האדמה וחייך, "נראה שהמשימה הושלמה".
התיישבנו במעגל על הדשא הלח, ובלוסום הפכה את הקוצים לענפים רכים ונעימים. סוויפר לחץ עליהם, וטיפות אדומות נזלו מהם אל תוך קערה העשויה מעץ, אותה מטאגרוס הכין משבבי עץ שמצא. "סיימתי!" קרא סוויפר. כולנו השמענו קריאות התפעלות. עמדנו ללגום מהכוסות שסוויפר מזג לתוכם את המשקה, אך קול רועם קטע אותנו. "מה זה הדבר הזה?" שאל סוויפר בפחד, אך המכונה המתכתית הענקית והצהובה שנגלתה לפנינו ענתה לסוויפר תשובה מספקת. המגרפה הניצבה מהמכונה גרפה עצים סמוכים, וכתשה אותם לחתיכות קטנטנות.
"אני חושש שזה הדבר ממנו חששנו יותר מכל…" אמר קלפייבל הבוגר בפחד, "אני חושב שהרגע טרקטור ענקי עומד לחרוץ את גורלנו".
