ראשי / יצירה / המצוד אחר כבוד / המצוד אחר כבוד: פרק 21 – היציאה מאלקטרז!

המצוד אחר כבוד: פרק 21 – היציאה מאלקטרז!

הנסיעה לאלקטרז הייתה מייגעת. חן עדיין לא הבינה מדוע אי אפשר להשתגר לשם, אבל כשהגיעה למקום, ראתה את הסיבה לכך – עשרות פוקימוני אופל, בין אם זה הנצ'קרו, מנדיבאז, אפילו היידריגון אחד ריחפו מסביב לבית הסוהר במפרץ סן פרנסיסקו ומנעו כל יציאה או כניסה למתחם.

היא ירדה מהג'יפ, כולה ספוגה בזיעה והתקדמה לעבר הכניסה. המקום היה עצום. היא קראה עליו בתואר הראשון שלה, כשלמדה קרימינולוגיה. אומרים שאין אדם שהצליח לברוח משם בחיים. האגדה מספרת שבקומה התחתונה ביותר (13-) מיקם מנהל בית הסוהר את הפוקימון דארקראי שאוכל בלילה את חלומותיהם של האסירים, מכניע אותם ומונע מהם מלברוח. הצינה ששררה במקום הייתה הוכחה מספקת עבור חן כדי לא להטיל ספק במקום. זה היה כאילו הזמן עצר מלכת.

לאחר שג'סיקה חשפה בפניה שהם לא עובדים בשורות אל-קעידה, חשבה חן שזה יהיה מטופש מצידה לצאת למלחמה נגד 3 ארגוני פשע. כאשר הראשון מביניהם הוא המאפיה הסיציליאנית של הדון קורליאון, השני הוא אל-קעידה בראשות איימן א-זוואהירי והשלישי הם צוות רוקט שניהל אדם שלפני שנים הזדהה בתור ג'ובאני קטצ'אם. חן החליטה להילחם באש עם אש. היא שלחה אין ספור בקשות, מילאה אלפי טפסים ובסוף קיבלה את האישור של המוסד הישראלי, נשיא ארה"ב, ומועצת הביטחון של האומות המאוחדות, לגייס לשורותיה אדם אחד לבחירתה. כששאלה מי האדם הכי מסוכן, אמרו לה לבחור בעצמה אחד, וזו הסיבה שהיא הגיעה לחור הזה.

"את צריכה להבין שרבים מהאסירים שלנו איבדו את הניצוץ שלהם", אמר לה מנהל הכלא.

"אני מבינה", היא אמרה בפנים חתומות בזמן שעברו תריסר עמדות בידוק שרק הלכו והשתכללו.

לאחר צעידה של 45 דקות, הם הגיעו לאגף השמור ביותר.

"אני רוצה להכיר לך את קופינג", אמר מנהל הכלא, "האדם הזה הטיל אין ספור פצצות לא קונבנציונליות על קורבנותיו עד שהם פשוט נמסו למוות".

"הלאה", היא פסקה.

"זוהי אריאדוס, אישה שרצחה את בעלה, הפרידה את איבר מינו מגופו ונתנה את זה לבנה למאכל".

"זה מחריד", חן נבהלה, "אני רוצה מישהו אחר".

"לזאתי אנחנו קוראים אליס מארץ הפלאות, שם את יכולה לראות את המקבילה האנושית לסרסי ממשחקי הכס ופה אנחנו מיקמנו את הולדן קולפילד הרוסי".

"זה לא שם של דמות בדיונית מהספר "התפסן בשדה שיפון?""

"נכון מאוד, אבל הוא פעל בצורה מאוד דומה לדרך שבה פעל גיבור התרבות שלו".

"יש לך מישהו שרק רוצח ממש טוב?"

מנהל הכלא הסתכל עליה ואמר – "דדפול".

"מה דדפול עשה?" היא שאלה בתימהון.

"האדם הזה חולה סרטן סופני, לפי הרישומים הרפואיים שלו, הוא היה אמור למות לפני 25 שנה, אבל בכל שנה הוא מצליח להפתיע את הרופאים שלו, לפחות את אלה שהוא לא רצח בדם קר, ולהישאר בחיים".

"בן כמה הוא?"

"45".

"וכמה רציחות הוא ביצע?"

"7".

"לא נשמע שהוא קטלני במיוחד".

"הו, לא", מנהל הכלא צחק, "חכי ותראי".

כשהם ניגשו לקומה שבה הוחזק האדם שכונה דדפול, היה ברור שהוא מוחזק שם לבדו, ללא כל שמירה או סורגים. זה היה פשוט אולם אחד גדול שבמרכזו נקשר אדם לרצפה ולתקרה מכל איבריו. מאחוריו צצה עין תכלת ומלמלה את הכשפים שלה. חן הסתכלה על היצור מאחורי האדם והייתה מוכנה להישבע שהיא רואה את הפוקימון האגדי דארקראי. היא ניגשה אל דדפול ואמרה – "שלום".

לא הייתה תשובה.

"את צריכה להבין, כל שאר ה… מטופלים שלנו איבדו את השפיות שלהם בזמן המאסר שלהם כאן על האי. אנחנו דואגים לכך באופן אישי. הבחור הזה, בואי נגיד, הצליח להערים גם על התכסיסים הכי מלוכלכים שלנו ולהישאר שפוי, קטלני וצלול. איך? אני לא יודע".

חן התקרבה אל האיש ואמרה – "אני חן, אני סוכנת מהמוסד הישראלי, אני בת 32, ויש לי בת קטנה בשם בתיה. אני פה על מנת לגייס אותך למאבק נגד המאפיה, אל-קעידה וצוות רוקט. האם תרצה להצטרף?"

האסיר הרים את ראשו, הסתכל עליה במבט בוחן ואמר – "כן".

"קודם אני צריכה לדעת שאתה מספיק מיומן", היא אמרה בקרירות.

לא קרה דבר.

"שמעת אותי?" היא חזרה על עצמה.

"אני מצטער", אמר האסיר והוריד את מבטו בחזרה לרצפה.

"אין לך על מה להצטער", אמרה חן ואכזבה הייתה בקולה.

מנהל הכלא שם את ידו על כתפה ואמר – "אז אולי בכל זאת תרצי לראות את קופינג?"

היא צעדה מספר צעדים על מנת לצאת מהחדר, צליל עקביה מילא את החלל, ואז במקומם נשמעו קולות חנק מרוחקים, ציוץ יבש וחבטה עמומה. היא חזרה על צעדיה ומיהרה לראות מה קרה. כשניגשה לבחון את האסיר, הוא עדיין היה שפוף במרכז החדר, קשור בידיו וברגליו.

היא פנתה ללכת שוב כששמעה את האסיר אומר – "אני מצטער, שהייתי צריך לעשות את זה".

מנהל בית הסוהר לא הבין במה מדובר. הוא הסתכל על האסיר, על סוכנת המוסד ואז על האסיר פעם אחת נוספת. "מה עשית?" הוא שאל לבסוף.

"הוכחתי לחן בת ה32, אמא של בתיה, וסוכנת המוסד שאני מספיק מיומן".

באותה שנייה מנהל הכלא הורה להדליק את האורות בחלל ומיד כשאלה דלקו, הם ראו גוש שעיר ושחור של משהו לא מוסבר מונח חסר חיים מאחוריו.

פניו של מנהל הבנק עברו מבלבול רב לשאלה, ומשאלה לתדהמה.

דארקראי מת.

"התקבלתי?"

4 תגובות

  1. די טוב, למרות שכל הקטע עם הכינוי של דדפול קצת מציק לי, אבל לא נורא אני מניח

  2. עומר אזולאי

    דדפול הוא המלך! אפילו פה.

  3. סילבר מסתכל עליך במבט רצחני

  4. פרק ממש טוב סך הכל
    העלילה טובה, הרעיון של אלקטרז עם פוקימוני אופל ודארקראי מעולה (למרות שבאסה שהרגו אותו) ודדפול נראה אדם מעניין.
    מחכה לראות איך זה יתקדם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.