תשע שעות עברו מאז שלידי נכנסה לתחנת המשטרה בעיר מגוריה והתיישבה על הספסל המתכתי. היא הספיקה ללכת לשירותים 3 פעמים, לקבל 5 כוסות קפה, ולאכול שני כריכים שהובאו לה על ידי קציני המשטרה שעבדו במקום. בכל פעם שנעמדה כדי ללכת, אחד הפקידים היה ניגש אליה, מרגיע אותה ואומר לה שעוד רגע קט יתפנו אליה. היא פתחה את האפליקציה "פוקימון גו" בפלאפון שלה כשלפתע קראו בשמה.
"שלום, סליחה על העיכוב, אני ממש מצטערת, יש לנו הצפה של בעיות".
"כן, אני שיערתי, וזה אומר בטח שלא תצליחו להתפנות לבעיה שלי, הא?"
"ומה הבעיה שלך?" שאלה אותה החוקרת.
"גנבו לי פוקימון".
החוקרת לקחה דף ועט והורתה ללידי לספר את תלונתה.
"אני בעלת חוות פוקימונים בדרום הארץ ואתמול בלילה פרצו לי למתחם וגנבו לי קורוינייט".
החוקרת הורידה את כלי הכתיבה שלה והסתכלה על המתלוננת.
"את לא הולכת לכתוב את התלונה שלי? אני פאקינג חיכיתי 9 שעות!"
"אני מצטערת", אמרה החוקרת, "אבל הנושא הזה כבר בטיפול".
"איך בטיפול, אני עוד לא סיפרתי לך מה קרה!"
"תרגעי, שתי כוס מים".
"כוס אמק את והכוסות מים שלך, מה הבעיה שלך בכלל?"
"את מוכנה להירגע?"
"לא! אני עזבתי את כל הפוקימונים שלי, באתי לפה ואתם ככה מנפנפים אותי?"
"אף אחד לא מנפנף אותך".
"אני הולכת!" לידי צעקה, קמה בהפגנתיות והסתובבה לעבר הדלת.
"אני גנבתי לך את הפוקימון". אמרה החוקרת.
"מה? לא נכון! אני שמעתי שני גברים".
"הכוונה היא שהגניבה הזו הייתה ברשות המשטרה".
"אני לא מבינה", אמרה לידי בבלבול.
"את גם לא תביני כי זה מידע מסווג של המוסד".
לידי הסתכלה על תג השם של החוקרת וראתה את האות ח' כתובה על הדש.
"אני… ", היא בלעה את רוקה. "אני חייבת ללכת!"
"שבי רגע, אני רוצה שתספרי לי כמה הפוקימון הזה שווה?"
"בשביל מה?" שוב המתלוננת הרימה את קולה.
"כדי שאוכל לשלם לך".
"מה?!"
"לשלם לך עליו. כמה הוא שווה".
"אני לא יודעת, הוא פוקימון נטוש, אני לא מוכרת פוקימונים, אני רק מטפלת בהם".
החוקרת קמה מכיסאה, הלכה מסביב לשולחן והשתופפה מול לידי.
"תראי, אני לא יכולה לספר לך מה קרה, או לשם מה הפוקימון הזה נלקח, רק תדעי שזו הייתה למטרה טובה, את עשית עבודה טובה ואני רוצה לצ'פר אותך, לתגמל אותך, בוא נגיד שזו ההזדמנות שלך לחשוב על מספר שיעזור לך להחזיק את החווה שלך בחיים ואני אשלם לך אותו".
"את משחדת אותי?"
"אני משלמת לך על השירותים שלך לבטחון המדינה".
לידי שתקה. הלב שלה הורה לה לברוח הכי מהר שהיא יכולה ולעולם לא להביט לאחור. אולי היא תעבור למקסיקו ותפתח שם חוות פוקימונים. אבל המוח שלה התחיל לחשב את החובות שהיו לה, את הדלק שהיא הייתה צריכה למלא, את עלויות האוכל השנתיות ואפילו את התיקון שהיא תמיד רצתה לעשות לגדר הפנימית בכלוב ב'. היא הגיעה לסכום אסטרונומי. היא ידעה שאין שום מצב שהחוקרת הזו תסכים לכך. היא ניגשה לשולחן, לקחה דף ועט וכתבה את הסכום שעליו חשבה פלוס אפס אחד נוסף מצדו הימני. היא הגישה את הפתק לסוכנת ח' וחיכתה.
בתגובה לכך, הסוכנת ח' ניגשה בחזרה אל הכיסא שלה, פתחה את המגירה הראשונה, הוציאה פנקס צ'קים, כתבה את הסכום המטורף הזה על פיסת הנייר והגישה אותו ללידי.
"תודה לך על השירות שלך".
לידי החזיקה את הצ'ק בידיה והן רעדו. היא ניסתה לצבוט את עצמה מבלי שהחוקרת תשים לב, אבל היא לא הצליחה. לבסוף היא נשכה את הלשון שלה הכי חזק בזמן שחייכה והכאב החד בישר לה שהכל הוא אמת לאמיתה. היא כעת מליונרית.
= = = = =
"אז מה היא רצתה?" התעניינה ג'סיקה.
"לדווח שדדפול גנב לה את הפוקימון", ענתה חן.
"ואיך טיפלת בזה?"
"שילמתי לה", התוודה חן.
"נייס!"
"מה עכשיו?" שאלה חן.
"עכשיו צריך להוביל את דדפול לחברינו ג'יימי".
"ואיך את מציעה שנעשה את זה?" תהתה חן.
"אני לא אעשה כלום, אבל אני מכירה דרך".
"נו, ספרי לי כבר".
"כשרדפנו אחרי מאיר בפעם השנייה, גילינו ששירות הפוקי-דואר של העיר פמפלונה יודע לאתר כל אחד בכל מקום. הם שלחו לו גביע ענקי מבלי אפילו לדעת איפה הוא. הם פשוט שמו את הגביע על אחד הפוקימונים שלהם וכשהוא מצא את המיקום של מאיר, הוא יצר קשר עם אחד הדוורים שחיו במקום, וזה נתן לו את החבילה פנים אל פנים".
"ג'סיקה, את גאונה!" התלהבה חן.
"אל תתלהבי יותר מדי, גם ג'יימי יודע על השיטה הזו".
"אל דאגה, אני עוד לא רוצה לאתר את ג'יימי, אני רוצה לאתר את פרופסור פרי. יש לנו ילדה לרפא".
תגובה אחת
פרק חמוד וקצר
אין יותר מדי מה להגיד עליו