ראשי / יצירה / פרק שביעי – ממלכת השממה!

פרק שביעי – ממלכת השממה!

אחרי שהתעוררנו בבוקר והתארגנו, בלאק חזר מחיפוש בחדרים של הבסיס. היו לו חמישה פוקדורים בידיים שלו. "הם ריקים, אבל אי אפשר לדעת מתי נצטרך אותם", אמר וזרק לכל אחד פוקדור.

הם יצאו מהבסיס והתחילו ללכת לכיוון הקיר הגדול.

"איך אנחנו יודעים שזאת לא מלכודת?" שאל ריי.

"אם הוא היה רוצה ללכוד אותנו, הוא כבר היה עושה את זה אז", אמר בלאק.

אחרי הליכה של מה שנראה כמספר שעות (מה שקשה לדעת בגלל שאין שעונים) הקבוצה עצרה למנוחה.

כל אחד הוציא את הפוקימונים שלו למתיחה ולהכרתם קצת יותר טוב.

הסניזל של אמה היה טיפה גאוותן, והיה מצחיק לראות את אמה מנסה לגרום לו לעשות דברים.

הגלייגר של לאיוס היה עם חיוך טיפשי על הפרצוף והסתכם על לאיוס כאילו הוא אוכל, ומיד לאחר מכן ליקק לו את הפרצוף עם הלשון שלו.

ריי פשוט הביט בגראולית' כמו שעשה עם סנדייל.

אלה הביטה בוולפיקס וניסתה לנחש מה היא חושבת כרגע.

היא הביטה בה בחזרה והעיפה רוח קרירה אל הפנים שלה, זה גרם לאלה לצחקק.

בלאק פשוט ישב שם כאילו הפוקימונים שלו נמצאים איתו כבר שנים, ריולו ישב שם על הרצפה והביט על כולם ולרביטר עשה מה שנראה כאכילה של חול, מוזר.

כרגיל נראה שבלאק מתחבר לכולם בקלות, כאילו זה כישרון מולד. הוא התמתח מה שגרם לשרירי החזה שלו להתבלט, כשאלה קלטה שהיא נועצת בו מבטים היא הסיתה מבט וחשה את פניה מתלהטות.

הרגשות שאלה הרגישה כלפי בלאק היו מעורבים.

מצד אחד היא חשה הערצה כלפי האדם שאיחד אותם והפך אותם באמת לקבוצה, אבל מצד שני הוא הרי הרג את כל השומרים האלה שהם ניצחו.

היא גם התביישה להודות בזה אפילו בינה לבין עצמה אבל היא חשה משיכה חזקה מאוד כלפיו.

הוא היה גבוה, שרירי, והוא הציל אותה מאונס וכנראה גם מעתיד של שפחת מין.

'אני אדבר איתו בהזדמנות הראשונה שתהיה לנו לדבר לבד', חשבה לעצמה אלה.

זה היה נראה כאילו היא אמרה את זה בקול כי באותו הרגע בלאק נעמד על רגליו ואמר, "קדימה ממשיכים".

= = = = =

ריי הבין שהאור כאן עובד כמו השמש, בתחילת היום הוא חלוש, אחר כך מתחזק בהדרגה עד שהוא מגיע לשיא, ומתחיל להיחלש בחזרה.

'מעניין מי בנה את המקום הזה', חשב לעצמו ריי, הוא בטח ממש רצה להרגיש כמו בעולם האמיתי.

כשהתחיל לחשוב איך הוא בכלל יודע איך העולם האמיתי נראה, הוא שם לב לפוקימון ממש בקצה שדה הראיה שלו. הוא היה נראה כמו ראש כריש בצבע כחול, עם בטן אדומה, סנפיר על ראשו ופה ממש גדול.

כל השאר היו שקועים במחשבות ולא שמו לב.

הוא התקרב ממש לאט לכיוונו והוציא את הפוקדור שלו מהחגורה.

הוא הוציא סנדייל מהפוקדור שלו ופקד עליו להשתמש בנשיכה.

גיבל שלא היה מוכן, נפגע מזה חזק אבל הוא עדיין לא נכנע וניער את סנדייל מעליו.

"סנדייל, קבר חול!" צעק ריי, סנדייל כיסה את קיבל בחול וגרם לו להאט טיפה, הוא השתמש בנשיכה שוב והכניע את הגיבל.

ריי זרק עליו את הפוקדור, שהתחיל להסתובב.

פעם אחת…

פעם שנייה…

פעם שלישית…

העיגול של הפוקדור זהר והראה שפוקימון נתפס!

"יש!" צעק ריי מרוב התלהבות.

"אני רואה שאתה רוצה לעקוף את כולנו מה?" שאל לאיוס כבדיחה.

אמה הביטה על ריי במבט מקנא, היא כנראה רצתה פוקימון כזה.

"יפה ששמת לב אליו!" אמרה אלה, "אני בחיים לא שמה לב לדברים כאלה.".

"זה נחמד ויפה, אבל עוד מעט האור יורד", אמר בלאק והמשיך ללכת, ונראה שהוא הגביר את הקצב מעט.

= = = = =

התקדמנו ממש מהר אחרי שריי תפס את הגיבל שלו, כנראה זה יצר סוג של מוטיבציה או משהו כזה.

אחרי שהאור נחלש טיפה, שמתי לב למשהו ממרחק.

אחרי שהתקרבנו טיפה, הבנתי שזאת העיר. זאת פשוט הייתה עיר באמצע שום מקום, והיא הייתה נראית מאוד עלובה.

היא הייתה גדולה זה בטוח, אבל הבניינים שם היו בצבע חום חלודה, מתאים בדיוק לשממה הגדולה הזאת.

במרחק קילומטר מהעיר עמדה אבן גדולה.

התקרבנו אליה וריי שלף מכתב ושקיק קטן שהיה נמצא תחתיו, הוא התחיל להקריא:

העיר שאתם עומדים להיכנס אליה נקראת ארייה, זאת עיר שאין בה אכיפה חזקה אז הסיכויים שיעלו עליכם מאוד נמוכים. על העיר, ועל כל האזור שנמצא סביבה אחראי אחד האדמינים של צוות אימפריום, קוראים לו אייר. אתם כנראה לא תיפגשו בו, אבל אם כן פשוט תברחו, הוא חזק מדי בשבילכם כרגע. הדרך הכי טובה לתאר את אייר היא פשוט להגיד שהוא כחול, ולא אני לא מתכוון לסוטה אלא לממש כחול. יש שמועה שאומרת שלפני מספר שנים הראש של צוות אימפריום ערך עליו ניסוי שכלל די.אן.איי של פוקימוני לחימה, זה הפך אותו לחזק יותר אבל משום מה גם לכחול. בשקיק שהשארתי לכם נמצא הכסף המקומי של המקום, הוא נקרא אימפר. יש שלושה סוגים של אימפרים, אימפר נחושת, אימפר כסף, ואימפר זהב. אימפר כסף שווה מאה אימפרי נחושת, ואימפר זהב שווה מאה אימפרי כסף. בעיר שאתם עומדים להיכנס אליה אסור לכם להראות את אימפרי הזהב שהשארתי לכם, או שכנראה ירצחו אתכם. יש בעיר הזאת אנשים משונים לכן אל תדאגו, אתם לא תהיו יוצאי דופן בכלל. יש מלון שנקרא "ארמון החולות", אם אתם רוצים להישדד תיכנסו אליו. מאחוריו יש סמטה, בסופה יש מלון קטן שנקרא "גברת השממה", הוא אולי טיפה יקר יחסית לחדר אבל לא ישדדו אתכם שם.

עכשיו, הגיע הזמן לספר לכם עוד כמה דברים. אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, צוות אימפריום חוטף אנשים, מוחק להם את הזיכרון, ומאמן אותם להיות חיילים או הופך אותם עבדים. המטרה שלהם היא להיות הכי חזקים בעולם ולשלוט בו. אתם כנראה לא מצאתם אף אחד בבסיס שהייתם בו, כי אתם הייתם המחזור האחרון שהם תכננו לחטוף. הם מצאו דרך לשבט בני אדם, אז הם עומדים ליצור צבא שלם, זה למה אני צריך שתמצאו מכאן, לספר לכולם על זה. את המכתב הבא השארתי מתחת לסלע דומה, בכניסה לעיר שנמצאת אחרי הקיר הגדול. אם תמשיכו ישר מהעיר לכיוון הקיר תגיעו לשער שחיילי אימפריום שומרים עליו, אחרי שתצליחו לעבור אותו תחכה לכם עיר במרחק שעה הליכה.

אני מקווה שלא תתקלו בבעיות.

'אוקיי', חשבתי לעצמי. כמו תמיד הפרופסור מגלה אצבע ומסתיר את כל היד.

כולנו המשכנו ללכת עד שהגענו אל העיר.

נכנסנו לעיר וציפינו שכולם ינעצו בנו מבטים, מה שלא קרה.

האנשים שם היו נראים כמו העיר הזאת, מתאימים לשממה. הם היו נראים כאילו הם מתים מבפנים.

חלק הרים את הראש נתן בנו מבט חטוף והמשיך ללכת, הרוב פשוט המשיכו ללכת עם ראש כפוף.

אחרי כדקה הליכה נגלה למולנו בניין בגובה 10 קומות בערך והיה מעליו שלט שכתוב עליו "ארמון החולות", ושמנו לב שבצד ימין שלו יש כניסה לסמטה, כמו שהפרופסור כתב.

נכנסו דרכה ואחרי חצי דקה הליכה בסמטה חשוכה ומפחידה (אני לא פחדתי בכלל, זאת הייתה אלה כמובן…), הסמטה התרחבה טיפה ולצד ימין שלנו עמד בניין בגובה שלוש קומות עם שלט שכתוב עליו "גברת השממה", שם הולם למקום.

נכנסנו פנימה.

בפנים היו בערך חמישה שולחנות ודלפק צמוד לקיר שמולנו, בצד שמאל של הדלפק הייתה דלת שכנראה הובילה לקוחות העליונות.

בשני שולחנות ישבו שני אנשים שנראו טיפה זקנים ואחרי יום עבודה עמוס, הם החזיקו ספל שנראה שמלא בבירה, נתנו בנו מבט קצר והמשיכו בעניינם.

המשכנו לדלפק וחיכינו שיתפנו אלינו. בדלפק עמדו שתי נשים, אחת הייתה צעירה, כנראה בגילנו עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות, והיא לבשה שמלה בצבע כחול שנצמדה לגופה והבליטה את הגזרה היפה שלה, השנייה הייתה זקנה שלבשה כמין סוודר גדול והיו חסרות לה שיניים בפה.

לצערי המאוד רב הזקנה היא זאת שנגשה אלינו.

"כן, איך אפשר לעזור?" שאלה הזקנה הסתכלה על כולנו במבט בוחן.

"אנחנו רוצים לשכור חדר לכמה זמן", אמר בלאק שהחלטנו שהוא ינהל את כל השיחות כאן.

"לכמה זמן?" שאלה הזקנה.

"שבוע בערך."

"לכולכם?" שאלה.

"כן"

"אתם הצעירים של היום, לא מספיק לכם לעשות את זה לבד, אתם אוהבים לעשות דברים כאלה בקבוצות. בזמנו גבר ואישה היו באים לכאן ומבקשים חדר כירח דבש, היום לכל הצעירים פשוט לא אכפת מאהבה".

אחרי שאמרה את זה, אלה נהייתה אדומה כמו עגבנייה, ריי מצא את התקרה כמעניינת ביותר, ואפילו אמה נראתה כאילו היא לא מרגישה בנוח.

אני הסתכלתי על האישה הצעירה יותר ושמתי לב שהיא נועצת מבט בבלאק. ברור שזה יהיה בלאק.

הוא גבוה, שרירי, חכם, מנהיג, כל מה שאני לא.

למה שמישהי בכלל תרצה אותי על פניו?

בזמן שאני התבוססתי ברחמים עצמיים, בלאק קבע מחיר עם הזקנה, וקבע איתה שחצי משלמים עכשיו וחצי לפני שהם עוזבים.

היא עלתה איתם במדרגות שלוש קומות, בכל קומה היה מסדרון שהוביל לשני חדרים.

בקומה העליונה היה רק חדר אחד.

"יהיה כאן מקום לכולכם", התחילה לומר, "יש שם שישה מיטות, מקלחת ושירותים, ובגדים להחלפה אם אתם מעוניינים להשתמש בהם, רק תזהרו לא לעשות יותר מדי רעש בלילות, שלא להפריע לשאר האנשים שכאן," ושוב, ריי מצא את התקרה כמעניינת ביותר, ואלה נראתה כמו עגבנייה.

הם נכנסו פנימה ומצאו חדר שנראה די נחמד.

שישה מיטות, שלוש צמודות לכל קיר.

לאף אחד מאיתנו לא היה כוח להתקלח.

"מחר אני אלך למצוא עוד מידע, לילה טוב בינתיים", הכריז בלאק נשכב על המיטה ונרדם תוך שתי שניות.

"לעזאזל… איך הוא מצליח להירדם ככה?" שאל ריי שגם נשכב על המיטה ונרדם תוך זמן קצר.

הבנות עשו כמוהם.

אני נשכבתי על המיטה ולא נרדמתי, חשבתי על הקרב שהיה לנו אתמול נגד אייר שוב.

אני חייב להפוך לחזק יותר, זאת המחשבה היחידה שעברה במוחי, עד שנרדמתי.

2 תגובות

  1. בלאק קורא מחשבות לול

  2. הפרופסור מעצבן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.