ראשי / יצירה / פרק שישה עשר – אגדה או מציאות?

פרק שישה עשר – אגדה או מציאות?

במשך יום שלם ניסיתי להוציא מאייר הודאה, מי לעזאזל הייתה החבורה הזאת. היו לי את ההשערות שלי, אבל העדפתי לשמור אותם לעצמי.

אחרי חקירה קצרה של רוג'ר במפקדה, התברר שהוא עמד לבגוד בנו בכל מקרה, אחרי שגילה שאחד המורדים הלשין עליו.

שמעתי שראיין היה אחראי בעצמו על החקירה.

אייר הודיע לי שנקבעה לנו עוד פגישה להיום בצהריים, יום וחצי בערך מאז שחזרנו מהשממה.

אייר הגיע למקום והשתיק את כל הכפריים בהינף יד, למעט אחד שניסה להיות אמיץ והתנגד, בניגוד לרוג'ר, הוא לא שרד את המכה בבטן.

אני זוכרת שעמדנו בשממה בזמן שאייר מדבר , "אם תתנהגו כמו שצריך, ההתנהגות הזאת תחזור אליכם בחזרה. אותו הדבר אם לא תכבדו את הבקשות והכללים שלנו".

כל גבר מעל גיל 18 עד גיל 50 חויב לעבוד במכרות, בזמן שכל הילדים חויבו ללכת לבית ספר שנבנה במקום.

כששאלתי את אייר למה הוא עושה את זה הוא ענה לי "לפעמים אתה יכול למצוא יהלומים בעפר שאתה דורך עליו".

אייר היה יותר מסתורי ממה שחשבתי, בשבילי הוא היה כמו דוד אהוב כל פעם שראיתי אותו.

הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כשהייתי ילדה קטנה. רצתי לי באימפריום פלאס, משחקת עם הפורלוין שלי, כשפוקימון גדול הופיע מאחורי. זה היה אורסרינג שברח מאחת המעבדות, הוא התנהג כאילו הוא איבד שליטה. פורלוין המסכנה ניסתה לעצור אותו מלפגוע בי, אבל קיבלה ממנו חבטה ומתה במקום. הוא התקרב אליי ועמד לחבוט בי, עצמתי את עיניי והתכוננתי לחבטה שאף פעם לא באה.

כשפקחתי את עיניי באיטיות ראיתי אדם גדול, בצבע כחול, עוצר את האורסרינג בידיים חשופות, אף פעם לא חשבתי שאראה דבר כזה, בן אדם שמצליח לנצח פוקימון. אחרי שריסנו את האורסרינג והחזירו אותו למעבדה התברר לי שלאותו האדם קוראים אייר. הוא הרגיש כל כך רע שלא הצליח להגיע לפני ולעצור את האורסרינג מלהרוג את הפורלוין שלי שמאותו היום הוא היה מגיע, ונותן לי מתנות, משחקים והרבה דברים.

הוא האחד שנתן לי את הפוקימון הראשון שלי, מדיטייט, הוא גם האחד שגרם לי להתגייס לצבא אימפריום.

אני חייבת הרבה לאייר, אולי לזה הוא התכוון כשאמר שאפשר למצוא יהלומים בעפר שאתה דורך עליו. הכוונה היא שאפשר למצוא מישהו כישרוני בכל מקום, גם אם זאת ילדה קטנה שכמעט נהרגה על ידי אורסרינג.

הפגישה עם ראיין הגיעה, וכמו בפעם הקודמת אייר ליווה אותי, אני יודעת שהוא לא היה חייב, והייתי אסירת תודה שהוא עשה את זה. זו הייתה אותה הדלת כמו בפעם הקודמת, הפעם לא דפקתי ונכנסתי פנימה בלי לחכות. היה שם את אחד החיילים של ראיין מקבל פקודות בעוד ראיין, שהיה לבוש עם בגדיים סתמיים, (ג'ינס כחול וחולצת טריקו לבנה), חילק לו פקודות. שניהם עצרו והסתכלו עליי.

"תלך", אמר לחייל ושילח אותו בהינף יד.

"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו, לא היה לי כוח לנימוסים כמו הפעם הקודמת, "חשבתי שהסברנו כל מה שהולך בינינו כבר בפעם הקודמת".

לא התיישבתי כדי להראות שאני לא חושבת שהשיחה הזאת תיקח הרבה זמן.

"אני חושב שטעיתי בהתנהגות שלי כלפייך בפעם הקודמת שדיברנו", אמר בקול רגוע.

"מה זאת אומרת?", שאלתי בחוסר הבנה.

"זה דוח של המקרה שקרה בשממה אתמול, כשעצרת את רוג'ר רוטה אתמול".

הסתכלתי בדוח, בוא כתוב איך השתמשתי בפוקימון שלי מדיצ'אם כדי לעצור את המאצ'אמפ של רוג'ר והשבתתי אותו עם כמה מכות מהירות. למטה היה חתום אייר, כנראה הוא גרם לזה להיראות שאני עשיתי את זה.

ראיין נעמד על רגליו והתחיל להתקרב אליי באיטיות.

"אולי אני לא מאמין באהבה, אבל אני מאמין בכבוד", הוא נעמד מולי, "ויש לי כבוד אליך זארה אורורה", אמר ודחף אותי על הקיר מאחוריי.

איבדתי את נשמתי לרגע.

הוא הביט בי במבט בוחן, עין לעין, לא מצמצתי. הוא הרים קצוות שיער מעל הכתף שלי, הרים אותה, והריח אותה.

"את יפה", אמר כעובדה, "אני לא מצליח להוציא אותך מהראש שלי מאז הרגע הראשון שראיתי אותך, האם תיתני לי את העונג ותחלקי איתי את מיטתי הלילה?", שאל. עמדתי בהלם במשך שתי שניות, שנייה אחרי זה היד שלי מצאה את דרכה אל הלחי שלו והסטירה נשמעה בכל רחבי המשרד שלו.

פשוט הסתובבתי ויצאתי, כשהסתובבתי רק כדי לסגור את הדלת ראיתי אותו שם יד על לחי שמאל שלו והיה לו מבט שואל על הפנים, כאילו הוא לא מבין מה הוא עשה שהרגיז אותי.

כשאייר הוביל אותי לחדר שלי הוא שתק כל הדרך.

כשהגענו נפרדת ממנו לשלום בחיבוק ארוך, הוא עמד לצאת מהדלת ואז עצר לרגע, "החבר'ה האלה… הם המוצא שלך." אמר וסגר את הדלת. אם ככה, מצאתי לעצמי מטרה.

= = = = =

בעיר אחת מנסים לשדוד אותך, העיר הבאה רדופה רוחות וזומבים, אני לא רוצה לדעת מה מחכה לנו בעיר שתבוא אחרי זה.

אלה נעמדה ליד החלון במשך לפחות שעה והסתכלה על הגופה של האישה המתה ועל האיש-זומבי שהתהלך שם, עד שבלאק סגר את הווילון והורה לה ללכת לישון.

כולנו הלכנו לישון, אני הרגשתי טיפה פחד אחרי מה שראינו. נרדמתי בסופו של דבר, רק בשביל להתעורר מצרחה של אלה באמצע הלילה. כולנו התעוררנו כדי לראות אותה נלחמת עם משהו תוך כדי שהיא צורחת. אמה פשוט שפכה עליה כוס מים, מה שגרם לה להתעורר בבהלה. היא עמדה בערך שתי שניות בהלם לפני שהתפרצה בבכי.

אמה לקחה מגבת ונגבה את הפרצוף שלה ואז חיבקה אותה והרגיעה אותה עם טפיחות על הגב תוך כדי שהיא אומרת "הכל בסדר", בקול מרגיע.

אלה נרדמה לצד אמה על המיטה, שהייתה מספיק גדולה בשביל שני אנשים, אמה נרדמה יחד איתה.

'מי היה מאמין שאמה יכולה להיות כזאת', חשבתי לעצמי.

התעוררתי בגלל הרעש שבלאק עשה כשהוא התעורר בבוקר.

אולי תנסה לשמור על שקט?" שאלתי בעצבים וזרקתי עליו כרית, הוא כמובן עצר את הכרית וזרק אותה עליי בחזרה.

"אנחנו צריכים להגיע אל המכתב היום, קום". אמר בלאק.

"עוד חמש דקות" אמרתי וכיסיתי את עצמי בשמיכה, בלאק תפס את השמיכה שלי ומשך אותה ממני, וגיליתי שכנראה הורדתי את הבגדים שלי תוך כדי שינה למעט התחתונים. בדיוק באותו הרגע אמה ואלה התחילו להראות סימני התעוררות. קמתי מהר והתלבשתי תוך כדי נעיצת מבטי זעם בבלאק שעמד עם חיוך מרוצה ומעצבן מרוח לו על הפרצוף. ריי עדיין ישן כשאמה ואלה התעוררו.

"היי היפייפיה הנרדמת", צעקתי על ריי וזרקתי עליו כרית, הוא קפץ לישיבה ולא קלט איפה הוא נמצא לכמה שניות. השיער שלו היה פרוע, העיניים אדומות והוא נראה כמו מישהו שעבר עליו לילה בעל שינה טרופה.

"הכל בסדר?" שאלה אמה.

"כן כן… אני בסדר", אמר והתבודד במחשבותיו.

כולנו התארגנו ליציאה כשנשמעה דפיקה בדלת, בבקשה שלא תהיה עוזרת, חשבתי לעצמי ופתחתי את הדלת. עמד שם האדם שהוביל אותנו לחדר אתמול עם עגלה מכוסה מכסי מגשים.

"כן?" שאלתי אותו.

"עליתי לבדוק אם אתם מעוניינים בארוחת בוקר אדוני", ענה בנימוס.

באותו הרגע הבטן שלי קרקרה.

"אני אשאיר את העגלה כאן, תשאירו אותה בחוץ כשתסיימו" אמר והלך.

הכנסתי אותה פנימה וכולנו התנפלנו עליה, אפילו אלה שנראתה טיפה בדיכאון.

כשחשבתי על זה, לא אכלנו מאז שיצאנו מהשממה, איך יכול להיות שלא הרגשתי רעב מאז?

אחרי שחיסלנו פחות או יותר כל דבר שהיה בעגלה הוצאנו אותה החוצה ובלאק נעל את הדלת. ירדנו למטה וסימנתי לשלום לפקיד שטיפל בנו אתמול בלילה. הלכנו לשער, וכמו אתמול, אנשים נעצו בנו מבטים משום מה. השומר של העיר עמד שם כמו אתמול.

"אז מה אתם חושבים על העיירה שלנו בלילות?" שאל בקול מתעניין.

"מה זה היה בכלל?", שאלתי בפחד.

"זה הסיפור של העיירה, רוצים לשמוע?" שאל עם חיוך.

לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות, אז התיישבנו על סלע שהיה ליד החומה.

השומר נעמד והתחיל לספר סיפור בדרמטיות: "לפני שנים רבות, 174 אם להיות מדויק, אחד האדמינים של צוות אימפריום, שמו היה גרג, שלט על החלק הזה בארץ הזו. הוא היה אדיב, מתחשב, ואהוב בידי כל האנשים כאן, אבל היו אנשים שלא אהבו את זה", אמר בקול קודר את השורה האחרונה, "לגרג היה פוקימון אחד, הונדאג', אבל אל תטעו! הפוקימון הזה היה מיוחד!" אמר בדרמטיות. "ההונדאג' היה יכול לשלוט ברוחות אחרות! לתקוף, להגן, להילחם! הכל!", מה שבטוח השומר הזה היה יכול להיות שחקן מוכשר, הוא סיפר את הסיפור בהתלהבות ורגש.

"אדם בשם ריק רצה את תפקיד האדמין לעצמו, אז הוא רצח את בנו שלו, צייר מעגלי קסם סביבו ואמר לכולם שגרג עשה זאת כדי להגדיל את צבא הרוחות שלו", אמר השומר בעצבות. "גרג טען לחפותו, אבל אף אחד לא האמין לו בטענה ש"אדם השולט ברוחות יכול לעשות דברים כאלה בלי להרגיש חרטה". גרג נשפט לתלייה והחיילים ניסו לתפוס אותו, גרג שהיה חף מפשע ברח כמובן ליער, והשתמש בחבריו הרוחות כדי שיגנו עליו. ריק עצמו השתמש בפוקימונים שלו ונלחם נגדו קרב ארוך שבסופו הוא ניצח. גרג תפס את הונדג' בידו כשהחיילים מסביבו עם נשקים, מצמידים אותו לפינה.

"תיכנע גרג, אין לך שום סיכוי", קרא אליו ריק.

גרג לא היה מוכן לוותר, ובאותו הרגע הוא ידע שריק הוא האחד שעשה את כל זה, רק כדי להפוך לאדמין בעצמו. "אתה רוצה כל כך את התפקיד שלי?" צעק גרג לריק, "אם ככה, אתה יכול לקבל אותו!".

"אני מקלל את העיר הזאת! את היער הזה! שיהיה רדוף בידי רוחות עד שהאדם הראוי לגדולה יבוא וישלוף את ההונדג' שלי!" ובאותו הרגע הוא נעץ את הונדג' בסלע היה מאחוריו.

גרג עצמו צעק במשך כמה שניות ואחרי הבזק הוא נעלם. ריק חשב שברגע שגרג כבר לא עומד בדרכו הוא יוכל לקבל את תפקיד האדמין, אבל הוא טעה. אחרי שהסיפור של מה שקרה ביער התפרסם העוזרת בית של ריק סיפרה שהיא ראתה את ריק מתעלל בילד שלו ורוצח אותו במו ידיו. ריק ניסה לטעון לחפותו, כמובן שאף אחד לא האמין לו. הוא נידון לתלייה ומת באותו היום בכיכר העיר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי", אמר השומר ועצר עצירה דרמטית.

"הקללה של גרג נכנסה לפועל, באותו היום הרוחות הופיעו ותקפו את התושבים, הופכים אותם למטורפים שרוצחים את שאר האנשים, מאותו היום התופעה נקראה: קללתו של גרג!

גברים ונשים רבים ניסו לשלוף את ההונדג' הנעוץ בסלע", אמר השומר, "אבל כפי שידוע, הונדג' ישאב את נשמתו של מי שמחזיק בניצב שלו. אחרי שהרבה ניסו ומתו, נאסר על אנשים ללכת ולנסות לעשות זאת".

היה נראה שהשומר סיים את הסיפור, אבל אז הוא המשיך, "ועד היום, אנשים טוענים שהם רואים את גרג לפעמים, מחכה ליד הסלע, מחכה לאדם הראוי לגדולה שיבוא וישחרר את נשמתו."

"זה סיפור כל כך עצוב", אמרה אלה בעצב.

"כן, זה אכן סיפור עצוב", ענה השומר בהשתתפות.

"איפה ההונדג' הזה נמצא?" שאל ריי.

"הוא נמצא ביער, אני לא יודע איפה בדיוק", אמר השומר, "הוא מופיע רק בפני מי שהוא רוצה, אתה יכול להתהלך ימים בלי למצוא אותו בגלל האשליות שהרוחות יוצרות, המקום עצמו חתום עם קסם חזק ביותר, כדי שאנשים יפסיקו לנסות להוציא אותו".

"למה בכלל שאנשים ירצו לנסות למשוך אותו?" שאלה אמה, "הם כל כל טיפשים?"

"אם הייתי אומר לך שאת יכולה לבדוק אם את ראויה לגדולה על ידי העמדת חייך בסכנה, האם היית עושה את זה או לא?" שאל השומר במסתוריות .

נראה שזה סתם לאמה את הפה, מה שלא קורה הרבה.

"טוב אתם לא הייתם בדרככם לאן שהוא?" שאל השומר.

"כן אתה צודק", ענה בלאק ויצא מהשער, כשהסתובבתי לתת בו מבט אחרון, השומר לא היה שם.

הלכנו בערך עשר דקות עד שמצאנו את הסלע המדובר מהמכתב הקודם.

ואכן, מכתב מתחתיו, אמה לקחה את המכתב והתחילה להקריא:

הגעתם ליערות! אני חייב להודות, לא חשבתי שתגיעו לכאן. עכשיו הגיע הזמן שאספר לכם על המקום, אני רק מקווה שלא הגעתם לכאן באמצע הלילה, או שכל הדרך הייתה לחינם. המקום הזה רדוף רוחות בלילות, מספרים איזה סיפור על אגדה מטופשת, אבל אני חושב שפשוט הרוחות כאן תוקפניות יותר כי אין כאן אור שמש.

העיר נשלטת בידיי ריינאק, האדמין השני של צוות אימפריום. יש שמועות שאומרות שפעם הוא היה בחור חביב, וקצת אדיש. הבוס, שלא אהב לראות אנשים שמבזבזים את זמנם באדישות, קרא לו יום אחד לפגישה. כשהוא יצא מהפגישה אנשים אמרו שהוא השתנה, והדבר הכי גרוע, הוא שמח על השינוי הזה. הוא כבר לא היה אדיש, למעשה הוא כמעט לא הלך לישון, הוא היה פעיל במשך כל היום כמעט וצרך מעט שינה.

הדבר השני היה, שהטבע החביב שלו נעלם, והשתנה בטבע של אדם אכזר ורע. אם תראו אותו אתם תמיד תראו שיש לו חיוך מרושע על הפנים, הוא מענה אנשים ופוקימונים בכל הזדמנות שנקרית לדרכו.

בטח שמתם לב, אבל הפוקימונים שלכם חזקים יותר, ומתפתחים מהר יותר מפוקימונים אחרים, זה בגלל שהם מהונדסים גנטית, זאת הייתה הדרך היחידה שבה תוכלו לברוח. השינוי הגנטי הזה משפיע גם על פוקימונים קרובים לטווח הארוך, אז הפוקימונים האחרים שלכם (במידה ויש לכם כאלה), יתחזקו במהירות גם כן.

כשתגיעו לאימפריום פלאס (החלק הבא בבסיס), אשאיר מכתב אצל שומר העיר, הוא בצד שלנו. הוא יוביל אתכם לאדם שנקרא רוג'ר רוטה, הוא יעזור לכם לצאת.

אני מאחל לכם בהצלחה.

"עוד מכתב מחורבן", אמרה אמה וזרקה את המכתב על הרצפה.

אלה התכופפה והרימה אותו.

בזמן שאלה ניסתה לבדוק את המכתב בעצמה אני שאלתי "אז מה אנחנו מתכוונים לעשות?".

"להמשיך לעיר הבאה כנראה", אמר בלאק.

"היי חברים… יש כאן עוד משהו", אמרה אלה והוציאה חתיכת פתק קטן שהייתה מחוברת למכתב.

נ.ב. – יש חבורה שנקראת "המורדים" ביער, תנסו לא להיתפס.

ובאותו הרגע נוקטאול זהוב עבר קרוב לאלה וחטף את המכתב מידה. כשהרמנו את הראש לקח לי רגע לקלוט על מה אני מסתכל. הנוקטאול נחת על ענף שהסתבר שלא היה ענף בכלל, זה היה אדם. כל צמרות העצים היו מלאות אנשים שהסתכלו עלינו בשנאה או בכעס.

8 תגובות

  1. מזה הונדג׳?

  2. אהבתי את הקללה, אני משאר שמישהו מהם יצליח למשוך את החרב

  3. הונדג' זה התת של אגיסלאש.

    כשחושבים על זה, הם יכלו לשלוח את צ'נסי להביא את המכתב

  4. למה שלא יוציאו פוקדור וילכדו את ההונדג' עם פוקדור חדש ובום! הצלחנו!

  5. הממ… האם יהיה אפשר לתפוס אותו?
    כי בסיפור לא מוזכר שגרג שחרר אותו…

  6. לודיקולו הרקדן

    אני ממש אהבתי ת'פרק! האגדה מעולה, וזה גם מסביר למה הפוקימונים התפתחו יותר מהר.

  7. אחד הפרקים הטובים. מצפה להמשך

  8. הפרק הזה סבבה הקללה הזאת איך לומר מאוד מיוחדת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.