ראשי / יצירה / פרק שבעה עשר – עיר המורדים!

פרק שבעה עשר – עיר המורדים!

אף אחד לא זז.

כשהאדם שהנוקטאול הזהוב היה שלו, קרא את המכתב, אלה הסתכלה על מסכת הדסידואיי שלו והגלימה המוזרה שלו. הנוקטאול ישב על ידו הימנית, כשעבר על המכתב, קימט אותו וזרק אותו על הרצפה בידו השנייה. הוא סימן לאנשים סביבו בראשו עלינו והם ירדו למטה עם חבלים, מתכוננים לקשור את החבורה. בלאק הרים את הידיים שלו בכניעה, אלה עשתה אחריו וכך גם שאר בני החבורה. הם קשרו אותם ושרקו שריקת ציפור מהירה, ופתאום ירדו מהעצים חבלים עם לולאות.

אלה התחילה להילחץ, היא חשבה שהם עומדים לתלות אותה, מה שהתגלה כטעות, כי הם חיברו שני חבלים עם לולאות לכל אחד מהם, אחד לחזה ואחד לרגליים, הם משכו בחבלים שתי משיכות והחבלים התחילו להעלות למעלה את בני החבורה. באמצע העלייה למעלה פתאום נשמעו קולות ברחבי היער. איש הדסידואיי, שככה אלה החליטה לקרוא לו בגלל המסכה שלבש, סימן לשאר האנשים לעצור. כל אחד משך את החבל משיכה אחת והחבל הפסיק לעלות.

איש הדסידואיי סימן לחבורה לשמור על שקט, הם הנהנו.

אלה ראתה מלמעלה חבורה של חיילי צוות אימפריום עוברים. ואז ראתה אותו, אדם עם שיער בלונדיני, היא ראתה מההתחלה שהוא שונה מהשאר. הוא לבש חולצה שדומה לחולצה של אייר, ללא הסמל הגדול בקדמת החולצה, היא לא הצליחה לראות את הפרצוף שלו בצורה טובה מנקודת התצפית הזאת. הוא לבש גלימה והיה לו צמיד מוזר וגדול על יד ימין, וכפפות שחורות על ידיו. לצידו התהלך פוקימון שנראה כמו אביר, בצבעים אדום ושחור, עם טיפה צהוב וסכינים יוצאות מזרועותיו, בישארפ. אלה הסתכלה וראתה את לאיוס קומץ את זרועותיו כאילו יש לו איזשהו עניין אם האדם הזה.

"עצרו", פקד האיש שכנראה היה גם ראש הקבוצה. הוא התכופף והרים את המכתב המקומט של הפרופסור מהרצפה. הוא פתח עיין בו בקצרה ואז המכתב נשרף בידיים שלו. אלה לא הבינה מה בדיוק קרה, אבל לא היה לה זמן להרהר בזה.

"הפרופסור עבר כאן, וכנראה מי שהוא השאיר בשבילו את המכתב", אמר וגיחך גיחוך מרושע.

התייצב לצידו חייל שלבש חולצה דומה, אבל ללא שום אביזר יוצא דופן כמוהו או כמו אייר.

"תרצה שנסרוק את היער אדמין ריינאק?", שאל בקול חנפני.

"אין צורך זאק, אנחנו יודעים לאן מודעות פניהם, הם יצאו מהמחבוא שלהם בסופו של דבר.", אמר עם גיחוך, "אחרי הכל, אף אחד לא בורח מהציד".

הקבוצה המשיכה בדרכה, דורכת על שאריות האפר שנשאר מהמכתב.

איש הדסידואיי חיכה כמה דקות ואז סימן לאנשים שלו להמשיך להעלות את אלה והחברים שלה. כשהגיעו למעלה אלה נדהמה ממה שראתה. היו שם עשרה גברים, כנראה כל שניים הרימו אחד מהם, והיו על צימרות העצים, שהיו בערך בגובה של 20 מטר מעל האדמה רצפה. רצפת עץ בצורת גשרים, שחיברה בין בתי עץ שהיו בנויים על העצים.

איש הדסידואיי דיבר לראשונה, "קחו אותם למטה הראשי, אגיע לשם מיד", כנראה הוא המנהיג במקום הזה, חשבה לעצמה אלה.

האנשים הקימו אותם על רגליהם והתחילו להצעיד אותם על הגשרים. כל אחד מהאנשים שם חבש מסיכה, רובם לבשו מסיכות פשוטות, עם חורים לעיניים ולפה שעוצבו בצורה כועסת או בהבעות שנאה, כשהיו כמה שלבשו מסכות מעוצבות, כמו מסכת הדסידואיי של איש הדסידואיי.

הם הגיעו לבניין גדול שעמד שומר בכניסה, אחד המלווים של הקבוצה אמר "הטורף ביקש שנביא אותם לכאן", השומר זז הצידה ונתן להם לעבור.

בפנים היה שולחן, מוקף בתשעה אנשים, כל אחד מהם לובש מסיכה של פוקימון אחר. אחד לבש מסכת אינפרנייפ, השני פיירואר, השלישי דונפאן. החבורה הובלה לראש החדר, שם העמידו אותם ועמדו שני שומרים עם חניתות לשמור עליהם, כנראה כדי שלא יעשו בעיות. הם ריכזו את מבטם על בלאק, שנראה המאיים ביותר בקבוצה.

לאחר דקה קצרה שבהם כל הנוכחים בחדר היו בשקט איש הדסידואיי נכנס, והתיישב בראש השולחן, בדיוק נגד הקבוצה.

"בשביל מה הבאת אותם לכאן דסידואיי? ", שאל האחד עם מסכת הדונפאן בקול מתנשא, "אין לנו עניין באסירים שלא מועילים בכלום".

"בהתחלה חשבתי שהם מאנשי אימפריום", הקול שלו היה קול טיפה גבוה, שמה לב אלה, כאילו נער מתבגר נמצא מתחת למסיכה. "אבל הצייד מחפש אחריהם, יכול להיות שהם יוכלו לעזור לנו".

"לעזור לנו? איזו שטות! כאילו אנחנו צריכים את העזרה של כמה נערים טיפשים!" צעק האינפרנייפ.

היה נראה שמדובר בסיפור גדול יותר מזה, אמרה אלה בראשה, כאילו אנשי השולחן לא אוהבים שנער יושב בראש השולחן איתם.

לאיוס דיבר לראשונה מאז שהעלו אותם במעלה העצים.

"הציד הזה, זה היה ריינאק נכון? אחד האדמינים", שאל בקול מתעניין.

"לא זכור לי ששאלנו אותך שאלה, תענה כשתתבקש לזה", ענה אחד האנשים עם מסכת אמבואר על פניו.

"לא זכור לי שהסכמתי לקבל אותך כמנהיג שלי", ענה לאיוס בחוצפה.

אמבואר סימן לאחד השומרים שהתקרב עם החנית לעבר לאיוס, זה לא היה רעיון טוב.

לאיוס קפץ עליו וכרך את רגליו סביב צווארו תוך כדי שהוא משתמש בחבלים הקשורים על ידיו כדי לשמור שהחנית לא תזוז ותחתוך אותו. הוא נתלה על השומר והסתובב באוויר, המצב נגמר בזה שלאיוס נשען על החייל כשידיו משוחררות והחנית נמצאת מעל צווארו.

לשומר השני לא היה יותר מזל מזה, כשניסה לעזור לחברו, בלאק נתן לו נגיחה, מה שגרם לו להתעלף על הרצפה ולאבד את הכרתו, בלאק שיחרר את עצמו עם החנית ואחר כך שחרר את ידיהם של אמה, ריי ואלה.

"זה למה אסור להשאיר שום דבר בידיהם של הצעירים!" אמר הדונפאן בזעם.

"אתה חושב שהיית מצליח יותר מזה, זקנצ'יק?" שאל לאיוס בחוצפה, מה שהשתיק את האיש במיידי.

"אנחנו לא רוצים לרעתכם", אמר הדסידואיי ברוגע, "שחררו אותם והכל יהיה בסדר", תוך כדי סימן בידיו להרגעת הרוחות.

"אנחנו לא נעשה כלום עד שתספרו לנו בדיוק מה הולך כאן", אמר בלאק בתקיפות.

= = = = =

"מה אתם רוצים לדעת?", שאל האיש בעל מסכת הדסידואיי את בלאק.

ריי התבונן מסביב, מנסה למצוא יציאה, כאילו היו לו חושי חייל שהתעוררו כשהיה בסכנה. הוא ראה כל אחד בחדר בבהירות שלא ראה מעולם, לשומר בצד ימין יש סכין מוחבאת ברגל, השומר שלאיוס נמצא מעליו מנסה להגיע לחרב בחגורתו ולהשתחרר, הדונפאן והאמבואר מנסים לשלוף שתי סכינים מתחת לשולחן ולהטיל אותם לעברם, היחיד שלא עשה שום דבר היה הדסידואיי, הוא התנהג כאילו הכל בשליטה.

ריי הגיע אל החייל שלאיוס גהר מעליו ולקח ממנו את החרב שלו. "אל תחשוב על רעיונות מטומטמים", אמר, ואפילו לעצמו הוא נשמע מוזר, כאילו הוא נהיה אדם אחר לגמרי, חייל.

"גם שניכם", אמר והצביע עם החרב על האמבואר והדונפאן, "אני רואה אתכם מנסים להגיע לפגיונות שלכם מתחת לשולחן שימו את הידיים על השולחן שאראה אותם", אמר בקול פקודה, אמה לאיוס ואלה הסתכלו עליו בהפתעה, כאילו לא רגילים לראות אותו ככה.

"דבר ראשון – מי אתם?" אמר בלאק.

"אנחנו לוחמי החופש," התחיל הדסידואיי לומר, "אנשים קוראים לנו המורדים. לנו נמאס מצוות אימפריום, שמנסה לשלוט בנו ולהפוך אותנו לעבדים שלו. אנחנו נלחמים למען חופש!", היה נראה שהוא התלהט יותר מדי ונעמד על רגליו. הוא החזיק את המסכה שלו ותלש אותה מהפנים שלו, מה שגילה למרבה ההפתעה פנים של נער צעיר, אולי בן 16. שיערו היה חום, ועיניו בצבע אגוז.

"כשראיתי אתכם בהתחלה חשבתי שאתם סתם אזרחים", אמר, "אבל הציד מחפש רק אחרי אלה שמסכנים את עתידו של צוות אימפריום, אלה שיכולים לגרום נזק אמיתי! הבאתי אתכם לכאן כי אני יודע שאתם יכולים לעזור לנו! תוכיחו לי שאני צודק!"

"אנחנו סך הכל מנסים לברוח מכאן", אמרה אלה.

"לברוח?", שאל נער הדסידואיי בתמיהה, "לברוח לאן?"

"יש עולם שלם מעל הבסיס", ענתה אמה, "אנחנו בורחים לשם, שם נגלה לכל העולם על צוות אימפריום".

כל אנשי המסכות מסביב לשולחן הסתכלו אחד על השני ודיברו בלחש, בהלה נראתה מתוך חורי העיניים.

לאיוס שהחליט שכבר אין סכנה שחרר את החייל המסכן, ששפשף את צווארו, תוך כדי נעיצת מבט זועם בלאיוס והלך לעזור לחברו.

"טוב לא באמת אכפת לנו מה הולך כאן, אנחנו רק רוצים להמשיך בדרכנו", אמר בלאק.

הדסידואיי התיישב במקומו ונראה מהרהר במשהו.

"אתם… יש לכם חיות קסומות נכון?", שאל בקול מתעניין.

"אתה מתכוון לפוקימונים?", שאלה אלה, "כן יש לנו".

"אם כך, זה הוחלט! אחד מכם ילחם בי, אם הוא ינצח, תוכלו לדרוש ככל שתרצו!"

ריי הסתכל על כל אחד מבני החבורה. מי יהיה מוכן להילחם בבחור הזה בקרב אחד על אחד?

היה נראה שלאיוס עומד לענות כשבלאק פתאום אמר, "אני אלחם בך".

הדסידואיי הסתכל על בלאק בחיוך, ולריי הייתה הרגשה שהוא עומד לראות את אחד הקרבות החשובים ביותר בתולדות החבורה שלהם.

7 תגובות

  1. לודיקולו הרקדן

    פרק ממש נחמד, מחכה לקרב

  2. לא ציפיתי לפחות מלוז. אני ממש אוהב את ריי. מקווה שהוא גם יקבל במה בהמשך

  3. דסידיומן מתולתל?

  4. אם זה מה שיגרום לך להנות יותר מהסיפור, אז לך על שיער מתולתל.
    אני אישית דמיינתי אותו יותר עם שיער פרוע וטיפה גלי, אבל כל אחד והדימיון שלו.

  5. אגב אהבתי את הכינוי, דסידיומן.

  6. פשוט העובדה שהוא משתמש בציפורים וריינאק לא הזכירה לי מישהו 😁

  7. אם אתה כבר עושה מסיכות של פוקימונים למה שלא כל המסיכות יהיו של פוקימוני אש או התחלתיים חוץ מזה הפרק היה סבבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.