ראשי / יצירה / גורל אפל / פרק תשעה עשר – קסמים ונשיקות!

פרק תשעה עשר – קסמים ונשיקות!

ריי התעורר בבוקר עם כאבי ראש והקולות שהתחילו ברגע שנכנסו ליערות, חזרו, והפעם יותר חזק.

"מזויף… חסר עבר ועתיד… חיקוי…", הוא שמע לחישות, כל אחד בקול אחר.

הוא ניער את הראש כאילו זה יגרום לקולות ללכת.

"הכל בסדר?" שאלה אמה בקול מוזר שקלטה שהוא עושה דברים שנראו מוזרים וחסרי פשר.

"כן… הכל בסדר…" ענה ריי חלושות וקם על רגליו.

הייתה קערת מים ליד המיטה שלו, הוא שטף בה את הפנים והתעורר לחלוטין.

כל השאר התעוררו, כולל בלאק שנראה הרבה יותר טוב מאתמול. "איפה הפוקימונים שלי?" שאל בבהלה.

פתאום נשמע דפיקה בדלת.

נכנס לתוך החדר אחד השומרים, המסכה שלו קשורה סביב צווארו, מופשלת לאחר, הפוקדורים של בלאק בידיו. הוא הגיש אותם לבלאק, "ראש השבט שאל אם תרצו להצטרף אליו לארוחת בוקר", אמר ברשמיות.

"אנחנו נצטרף, תוכל ללוות אותנו?", ענה לו בלאק.

השומר הנהן בראשו ויצא החוצה, כל השאר הלכו אחריו.

אתמול לא הייתה להם אפשרות להתבונן, אבל כל מה שנבנה על העצים היה בנוי בצורה שנראתה בלתי אפשרית. גשרי עץ חיברו בין כל עץ לעץ, והלכו שם אנשים, חלקם ממהרים, כנראה לעבודה וחלקם סתם הולכים לטיול, נהנים מהטבע. זה היה נראה כמו פלא. הם הגיעו לבית עץ שנראה מרשים יותר מהאחרים, השומר עצר בכניסה לבית ואמר "זה המקום", הוא דפק בדלת והיא נפתחה בידי איש הדרקון מאתמול.

"אה הגעתם! בואו תיכנסו!" הכריז בחגיגיות ופתח את הדלת לרווחה.

הם נכנסו וראו בית מואר, מסודר עם פינת ישיבה ופינת אוכל בסמוך, השולחן הספיק בערך לעשרה אנשים. על השולחן ישבו אישה שנראתה בשנות הארבעים המאוחרות שלה, עם שיער בצבע שחור ועיניים בצבע ירוק אזמרגד, היה אפשר לראות שהיא הייתה יפה כשהיית צעירה, לידה ישב ליי, הנער שבלאק הביס אתמול, הוא נראה שבור, כאילו כל עולמו חרב.

"אה הגעתם!" הכריזה האישה, "בואו שבו!" קראה והובילה את כולם לכיסאות שלהם.

בלאק עמד, והתקרב לליי.

"ליי, נכון?" שאל את הנער שהסתכל עליו בבהלה.

בלאק הניח יד על הכתף שלו ואמר "היה קרב טוב".

ליי קם ויצא מהבית בריצה, היה נראה שהוא מסתיר דמעות.

"תסלח לילד שלי", אמר הדרקון בהתנצלות, "הוא אף פעם לא התמודד היטב עם הפסדים".

"זה בסדר", ענה לו בלאק.

"קרבות הם עניין כזה גדול כאן?" שאלה אלה.

"מאוד! ככה אנחנו קובעים הרבה דברים", ענה הדרקון והתחיל לאכול.

שאר בני החבורה אכלו מהאוכל שכלל בעיקר ירקות מבושלים, לא שלמישהו הייתה תלונה.

"אז מה בעצם חבורה כל כך גדולה של אנשים עושים על עצים באמצע היער?" שאלה אמה בסקרנות.

"אנחנו נמצאים על העצים האלה במשך עשרות שנים", התחיל לספר, "כשגרג הגיע לכאן, לאנשינו נמאס מהעיר, הוא עזר להם לבנות את העיר הזאת, וכאות תודה ניתנה רשות להיכנס ליער השחור".

"נראה שאתה רוצה שנשאל אז אני אשאל, מה זה היער השחור?" שאל לאיוס.

איש הדרקון הסתכל עליו בחיוך, "היער השחור זה מקום שרק אנשים שהוכיחו את עצמם יכולים להיכנס אליו, זה מקום של חיבור לטבע, משם גרג השיג את הונאדג' שלו. משם ליי השיג את נוקטאול שלו. לא כל הפוקימונים שם זוהרים, אבל יש שהם הרבה כאלה. גרג היה הזר היחיד שנכנס למקום".

"טוב אולי תספר לנו מה אתם באמת רוצים מאיתנו?" שאל בלאק ועצר את שעת הסיפורים.

ריי שם לב שבמשך כל הזמן הזה האישה עם עיני האזמרגד נועצת בו מבט, זה גרם לו להרגיש לא בנוח, הקולות התחילו שוב באותו הרגע, "עלוב… חלש… חסר תקווה…", מי שלא הסתכל מקרוב, לא היה יכול לשים לב שמשהו מטריד אותו בכלל.

"אנחנו צריכים עזרה", ענה הדרקון לבלאק, "במשך שנים הרוחות תוקפות את האנשים בעיר, זה פוגע בנו בדיוק כמו שזה פוגע בהם".

"ומה גורם לך לחשוב שאנחנו יכולים לתקן את זה? אתה חושב שאחד מאיתנו יוכל באורח פלא לשלוף את הונאדג' מהאבן?" שאל בלאק בקול תקיף.

"יש עוד דרכים להוציא את הרוחות מהעיר", ענה הדרקון בשקט.

כולם הסתכלו עליו, אפילו ריי שהלחישות המשיכו להציק לו.

"אתה חושב שהונאדג' הוא היחיד שהיה יכול לשלוט ברוחות? במשך כל ההיסטוריה שלנו היה אדם שלצידו האחד ששולט ברוחות, האחרון היה גרג, קיוויתי שאחד מכם אולי יכנס ליער האפל וימצא שם את השותף הנכון".

"אם כך טעית", אמר בלאק "אנחנו סך הכל נערים רגילים, שמנסים לצאת מהמקום הזה, זה הכל".

"נערים רגילים?! תעשה לי טובה! אתם ניצחתם שני לוחמים מיומנים בפחות משתי שניות! אפשר לראות הילה מסביבכם! הילה של כוח! לעזאזל, אתה עצרת את הדסידואיי של הבן שלי בידיים חשופות! אף בן אנוש רגיל לא אמור להצליח לעשות את זה! לא משנה אם אתה מאמין בזה או לא, רגילים אתם לא", אמר הדרקון בכעס.

פתאום האישה בעלת עיני האזמרגד נעמדה על רגליה.

"יוקו", קרא לה הדרקון.

היא אפילו לא הביטה בו והתקרבה אל ריי. היא פשוט הוציאה דף מוזר, שיש עליו כמה סימנים שנראו מיסטיים, ופשוט שמה אותו בידיים של ריי, ברגע שהדף נגע בו הקולות נפסקו. ריי היה בהלם כשהאישה פשוט עלתה במדרגות לקומה מעליהם.

"אה… אתה רדוף… זה מצוי אצלנו, רוב האנשים מאבדים את השפיות שלהם שזה קורה להם, מזלך שיוקו שמה לב לזה לפני שזה החמיר", אמר הדרקון בקול חמור.

"רדוף?" שאל ריי בקול טיפה רועד.

"אתה שומע לחישות, לחישות שאומרות את הפחדים הפנימיים הכי חזקים שלך", אמר בקול מבין, "פחדים שגורמים לך לאבד את השפיות שלך לאט לאט, הייתי פעם רדוף, יוקו הצילה אותי", אמר בקול חולמני.

"אנחנו מודים לכם על העזרה, אבל אנחנו לא עומדים להישאר כאן, אנחנו ממשיכים בדרכנו", אמר בלאק.

"חושב שתצליח לנצח את הציד?" שאל הדרקון לפתע.

"אני אלחם בו!" ענה לאיוס לפתע.

"אתה אולי חושב שאתה יכול לנצח אותו, אבל אף אחד מכם לא משתווה אליו ואל הכוחות שלו, מכשף בדרגה שלו, עם הפוקימונים שלו, אין לכם סיכוי…", אמר בקול עצוב.

"מכשף? אבל אין כזה דבר כישוף", אמרה אלה בקול תמוה.

הדרקון נאנח אנחה ארוכה, "בואו איתי", אמר וקם מהשולחן.

הם הלכו אחריו למדרגות שהובילו לכיוון מטה.

הוא ירד בהם, אחרי כעשרים מדרגות הייתה שם מעלית, קבועה בתוך העץ.

"לא שמתם לב למשהו מוזר במקום הזה?" שאל בקול מוזר, "קסם וכישוף הוא אמיתי, והוא מסוכן בידיים של האדם הלא נכון. ליי אמר לי שהייתם שם כשהציד שרף את המכתב עם כשף".

ריי באמת זכר שזה קרה, אבל הוא לא הקדיש לזה חשיבות באותו הרגע.

הדרקון לחץ על כפתור ודלת המעלית נפתחה.

"המעלית הזו מובילה לבסיס העץ למטה, אה כן, קחו את אלה", אמר וחילק לכל אחד אולטרה בול.

"הם מאוד נדירים, אבל אני מרגיש שהם יהיו השימוש טוב אצלכם", אמר והסתובב ללכת.

"תודה לך, הלוואי והיינו יכולים לעזור יותר", אמר בלאק בקול מתנצל.

"לא משנה מה תגיד לעצמך ילד," אמר ראש הכפר בחיוך עצוב, "אתה יכול לעזור יותר, אתה פשוט לא רוצה", ויצא מהחדר. הם ירדו במעלית לקומה התחתונה של העץ, ויצאו פשוט מתוך גזע העץ, כשהסתכלו על הגזע אחרי שהדלתות נסגרו לא היה אפשר להבחין בכלל שמסתתרת שם מעלית.

"טוב אני חושב שכדאי שנתפצל כאן", אמר בלאק.

"מה? למה?" שאל לאיוס.

"אני רוצה לבדוק את היער הזה, וגם, זאת הזדמנות לא רעה להוסיף לצוות שלנו חברים חדשים", אמר והחווה בידו על האולטרה בול שקיבל מהדרקון.

בלאק הלך עם אלה, לאיוס יצא לבדו ואמה וריי נשארו לבדם. ברגע שכל השאר יצאו מטווח ראייה ושמיעה אמה סטרה לריי סטירה שנשמעה ברחבי היער, כמה סטארלי התחילו לעוף מהעצים שלהם בגלל הרעש.

"למה לא אמרת כלום? אני ידעתי שמשהו לא בסדר איתך מהרגע שנכנסנו למקום הזה!" צעקה אמה על ריי בתוכחה.

ריי שם יד על הלחי האדומה שלו, "מה אכפת לך בכלל? את מדברת כאילו אכפת לך ממני! הדבר היחידי שאת רוצה לעשות איתי זה לשתות!" הוא החזיר לה והתחיל להוציא את כל מה שהיה לו בבטן מאז השממה, "מתי תביני שאני לא כמוכם? לי לא מחקו את הזכרונות, אני נולדתי בבסיס הזה! אני מרגיש חסר עבר! חסר אישיות! אדם שלא באמת מחקו לו את הזכרונות! כאילו הזכרונות שלי התחילו בבסיס המחורבן הזה! לך יש חלומות, יש אישיות! מה לי יש? מה לי יש חוץ מקבוצה של אנשים שלי ולהם אין שום דבר במשותף?" ריי שם לב שהתחיל לבכות, וניגב את הדמעות שלו מהפנים, "עזבי, את לא תביני…" אמר ועמד להסתובב לכיוון העיר.

אמה סובבה אותו אליה ונישקה אותו.

ריי לא ידע מה להרגיש באותו הרגע, הוא הרגיש כאילו אמה הרימה אותו מהזוהמה העלובה שהיה שרוי בה והעלתה אותו למקום הכי יפייפה שקיים בעולם.

אחרי רגע שהיה המום, אמה הפסיקה את הנשיקה.

הם הסתכלו אחד על השני, הפעם היה זה ריי שתפס את אמה ונישק אותה בלהט, ידיו בשיערה, השיער הנעים הזה, שהרגיש כמו משי בשבילו. הוא דחף אותה על אחד העצים והמשיך לנשק אותה בלהט, היא מיששה את גבו בלהט, מצמידה אותו אליה יותר ויותר. אחרי דקה הם הפסיקו, מתנשמים.

אמה הסתכלה על ריי במבט מאוס והתחילה ללכת לכיוון העיר.

'אני בחיים לא אבין את הבחורה הזאת', חשב לעצמו ריי כשהסתכל על דמותה היפה הולכת ביער, והתחיל ללכת לאותו הכיוון.

= = = = =

מסתבר שהיה אגם ביער, באגם נראו שלל פוקימונים, פוליווירל, פרואקי, פוליטוד, לוטאד, ועוד הרבה יצורי אגמים. אלה ראתה את לאיוס נלחם בצד השני של האגם במדקיפ, וזורק עליו את האולטרה בול שבדיוק קיבל מהדרקון.

בלאק התיישב על האדמה והסתכל על האגם עם מבט חושב, "את יודעת", התחיל להגיד, "אולי אנחנו כן יכולים לעזור להם", אלה שפחדה מהרוחות לא ידעה איך להגיב.

בלאק הכניס את ידו למים כשפוקימון דמוי נחש נכרך על ידו בפתאומיות. בלאק הוציא את היד מהמים וניסה לנער אותה ללא הצלחה, הפוקימון הסגול דמוי הנחש לא רצה לעזוב. הוא פתאום הרים את ראשו, כמין שני סנפירים מחוברים לראשו, והבטן שלו בצבע לבן.

מאחוריהם הופיע תנין בצבע תכלת, עם בטן בצבע לבן, קשקשים וסנפירים על גופו, פראליגטור. הוא הסתכל על דרטיני שהיה סביב היד של בלאק בכעס, העיניים של דרטיני היו מלאות פחד.

"צאי צ'נסי!" קראה אלה וצ'נסי עצרה את מתקפת המים שפראליגטור שיחרר לכיוון בלאק.

היה נראה שהמתקפה בקושי פגע בצ'נסי, "ביצה מתפוצצת!", קראה אלה וצ'נסי זרקה את הביצה שיש לה בכיס על פארליגייטור ,הביצה התפוצצה והוא ברח למים בפחד.

בלאק הסתכל על אלה במבט מופתע, אלה הסמיקה "אני לא אוהבת בריונים", אמרה בקול מתגונן.

הדרטיני שהיה סביב היד של בלאק שחרר אותה, נתן מכה בראשו לפוקדור שנותר לבלאק כשיצאו מהשממה ופשוט נכנס פנימה. אלה ובלאק הסתכלו אחד על השני במבט מופתע והתחילו לצחוק. הם חזרו לעיר, ומצאו את אותו השומר בכניסה, יושב ונרגע.

"חיפשו אתכם", אמר בקול אגבי, "הציד והחיילים שלו".

כל בני החבורה נעצרה במקום.

"כמובן לא נתתי לו להיכנס לעיר, אבל בסופו של דבר הוא ימצא אתכם, הציד מוצא את כולם".

בלאק הודה לשומר והם המשיכו למלון שלהם, גם הפעם שלחו אליהם מבטים, אבל פחות מהפעם הקודמת.

כשהגיעו למעלה התחיל להחשיך, ואלה שלא יכלה לעצור בעצמה, פתחה את הווילון והסתכלה דרכו לכיוון הכיכר. ריי ואמה כבר חזרו מסתבר, אבל הם ישבו ופשוט בהו על הקירות בלי לומר כלום. כשהאור החשיך ואורות הכיכר דלקו רוחות התחילו להופיע. לפתע הופיעו הקבוצה של חיילי צוות אימפריום שראו מוקדם יותר הבוקר, האדם הנקרא ריינאק בראשם. הרוחות התקרבו לתקוף אותו, אבל פתאום נעצרו כשהבישארפ שלו עמד מולם.

כל החיילים נראו מפוחדים.

ריינאק סימן לשני חיילים, אחד מהם נראה כסגנו ללכת לאן שהוא. הם נכנסו לבית אקראי שלא נראה מיוחד. כשהם יצאו משם, היה ילד בידיים שלהם, ואמו מתחננת שיעזבו אותו. ריינאק תפס את הילד הבוכה בידיים שלו ופשוט דחף אותו לכיוון הרוחות שבישארפ עצר בעדם.

"שמעתי שיש לכם אורחים! יש לכם עד מחר בצהריים להופיע ליד אבן הרוחות, או שאני אחזור מחר ואכפיל את כמות הילדים! ככה יקרה כל יום עד שהאנשים שאני מחפש יופיעו שם", קרא ריינאק בקול שנשמע אפילו עד לקומה של החבורה.

הוא הסתובב ואיתו כל החיילים שלו, כשהילד נעמד על רגליו ברעד והתחיל ללכת לכיוון אמא שלו בצורה מוזרה. בלאק הגיף את הווילון לפני ששאר החבורה תוכל לראות מה יקרה בהמשך.

כל אחד מהם נכנס למיטה שלו, ריי שנרדם לפני כולם התחיל להשמיע דיבורים מתוך שינה, "די… מספיק… עזבו אותי…" והתחיל לזוז מתוך שינה.

אמה התכופפה והרימה את הפתק שהאישה נתנה לריי היום בבוקר.

כשהיא שמה את הפתק על ריי, ריי תפס בידה ואמר מתוך שינה "אל תלכי…"

אמה הסתכלה על אלה, אלה סימנה לה שזה בסדר ואמה נכנסה למיטה של ריי, מרגיעה אותו בחיבוק, בסופו של דבר הסיוטים שלו הפסיקו. אמה נרדמה לידו.

לאלה מצד שני, היו סיוטים על ילדים שרוצחים את אמא שלהם ואז אותה במשך כל הלילה.

3 תגובות

  1. Avatar

    אוקיי… זה קצת מפתיע…

    ריי באמת לא איבד את הזיכרון?

  2. Avatar

    הקשר בין אמה וריי מתקדם, מחכה להמשך

  3. Avatar

    אווו הקטע שהם התנשקו היה כל כך חמוד!
    אבל אז ההמשך היה טיפה אפל
    זאת אומרת, לקחת ילד קטן ולהקריב אותו לרוחות??

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.