ראשי / יצירה / גורל אפל / פרק 21 – רעל נסתר!

פרק 21 – רעל נסתר!

"גזר דין מוות!" נשמע קולו של ראש העיירה, שהיה גם השופט מסתבר. 'יופי, פשוט יופי, זה מה שחסר לנו', חשב לאיוס. מסתבר שגזר דין מוות כאן יותר גרוע ממקומות אחרים, הם לא סתם הורגים אותך, הם משאירים אותך בחוץ, כדי שהרוחות יהרגו אותך. כבר אמרתי שאני פשוט מת על המקום הזה?

אבל מסתבר שמתקפת הרוחות לא פסקה כשבלאק שלף איכשהו את הונאדג' מהאבן. היינו יומיים שלמים בכלא של העיירה עד שהעמידו אותנו לדין בעוון… האמת אין לי מושג במה הרשיעו אותנו, אבל זה בטח חמור מאוד אם זה גזר דין מוות, אולי לא הורדנו את המים בשירותים כשהיינו במלון, אני תמיד שוכח לעשות את זה.

השאירו אותנו קשורים בכיכר העיר, הפוקדורים שלנו מולנו במרחק נגיעה, אבל אנחנו לא מצליחים להגיע אליהם, כאילו כדי להתגרות בנו. כל אנשי העיר הסתכלו עלינו בשנאה, כאילו אנחנו אלה שהביאו עליהם את הרוחות הארורות. חושך התחיל לרדת, ואנשים עזבו את הכיכר לבתים שלהם. כולם הסתכלו עלינו מהחלונות, מצפים לראות את מותינו.

"אף פעם לא חשבתי שאני מכל האנשים אמות ככה", אמר ליי בקול עצוב, "אני רק רוצה שתדעו, זה היה כבוד לעמוד לצדכם".

"זה לא נגמר עד שזה לא נגמר", אמרה אמה.

ריי היה בשקט מהרגע שחזרנו, אפילו אמה לא הצליחה לדובב אותו.

רוחות התחילו להופיע ברחבי הכיכר, יוצאים מהרצפה ומהצללים. גנגר אחד התקרב אלינו, חשבתי שזה הסוף. הוא רחרח את האוויר ואחרי שהחליט שהוא לא אוהב את הריח, הסתובב והלך.

"היי! זה לא שאתה מריח יותר טוב!" צעקה עליו אמה בכעס, אני התחלתי לצחוק.

ראיתי את הפרצופים הנדהמים של אנשי הכפר כשראו שהרוחות לא עושות לנו כלום, פשוט מסתובבות סביבנו כאילו היינו לא יותר מחפצים דוממים. לפתע מהאדמה יצאה רוח, והפעם לא פוקימון רוח, אלא רוח אמיתית, בצורת אדם. זו הייתה אישה, היה לה שיער בלונדיני ארוך, עיניים בצבע זהב, עור לבן בהיר, היא הייתה יפיפייה. היא התקרבה אל ריי שהביט חסר רגשות ברצפה והרימה את ראשו. הוא הסתכל לתוך עיניה במבט ריק, כאילו שאבו את הנשמה שלו. היא הסתכלה על ריי בעצב, ואז כולנו השתחררנו איכשהו.

כולנו נעמדנו חוץ מריי, שנשאר באותה תנוחה במבט הריק שלו.

האישה ריחפה עד שהגיעה לאמה, "תשמרי על הבן שלי", אמרה והמשיכה עד שנעלמה באופק.

ריי נשאר כמו שהיה, כאילו משהו בתוכו כבה.

"היי ריי, בוא נעוף מכאן!" קראתי אליו, הוא אפילו לא הגיב.

ליי ואני הרמנו אותו, כל אחד מיד אחרת ויצאנו מהעיר, ראש העיר יצא מהבית שלו וניסה לעצור אותנו, הרוחות נכנסו לפעולה והתחילו לתקוף אותו, לא רציתי להישאר כאן כשהן יסיימו.

כשיצאנו מהעיר, שומר העיר היה שם, אדם מבוגר, עם זקן צמוד ובגדים רשמיים של שומר.

"אני רואה שפגשתם את הגבירה הלבנה", אמר אליהם.

"מי זאת?" שאלה אמה.

"אף אחד לא יודע, יום אחד הרוח פשוט הופיעה, היא לא הייתה תושבת כאן", אמר בצער.

"כדאי שתמשיכו, אתם לא רוצים להישאר כאן יותר מדי בלילה", הזהיר אותנו ופתח לנו את השער. יצאנו במהירות והשער נסגר.

ליי הוביל את הדרך, והגיע לעץ גדול באמצע היער. הוא לחץ על כפתור מסווה ודלת מעלית נפתחה. נכנסנו פנימה ונשמנו לרווחה.

= = = = =

כל האדמינים קיבלו זימון דחוף לבית החולים של המפקדה משום מה, הלכתי לשם עם אייר. לא דיברנו כמעט על מה שהוא אמר לי בפעם הקודמת, שאני אוכל לברוח עם האנשים האלה. הוא התנהג כאילו שום דבר לא קרה, כאילו הוא בעצם שני אנשים שונים, אחד הוא אייר האדמין הנאמן שכולם מכירים ומעריצים והשני הוא אייר המסתורי, שככל שאתה מגלה עליו יותר אתה רק מבין שאתה לא יודע עליו בעצם כלום.

הגענו לבית החולים, אמבר ועוד אדם בגלימה שחורה עם פס אדום לאורך כולה, היא כיסתה את כל הגוף.

"אמבר, פיראס, יש לכם מושג למה קראו לנו?", שאל אייר.

אמבר התעלמה ממנו כשהאחד שנקרא פיראס ענה בקול צרוד ומרושע, "אם היינו יודעים לא היינו עומדים כאן גולם כחול", אייר התחיל לצחוק, "גם אני התגעגעתי אליך, פיראס", היה נראה שההרגשה לא הדדית אבל אייר החליט שלא לשים לב לזה.

ראיין הופיע עם שיגור, הוא הסתכל עליי במבט הזה שלו, מבט שיכול לבלוע את העולם בריקנות שלו. הסתכלתי עליו במבט מתריס עד שהוא הוריד את העיניים שלו ממני.

אחד הרופאים יצא מבית החולים וסימן להם לבוא אחריו, החבורה המוזרה שהיינו הלכה אחריו.

הגענו לחדר גדול ומרווח, מעוצב ביופי שלא מתאים בכלל לבית חולים, כאילו זה חדר של איזה אדון אחוזה. בחדר היו שתי מיטות, אחת ענקית שבה שכב ריינאק, האדמין הרביעי ובשנייה, הקטנה יותר שכב אחי זאק, מחוסר הכרה. שמחתי שהוא מחוסר הכרה. לא היה לי כוח לשיחות איתו בכל אופן.

ריינאק מצד שני היה עירני לחלוטין, הוא היה ללא חולצה, תחבושות סביב החזה שלו, היה אפשר לראות שני כתמי דם ליד הלב.

רופא מסויים בדק אותו הנהן בראשו אמר לו כמה דברים ויצא החוצה.

הראש הופיע מהאוויר, כנראה ריינאק קרא גם לו לבוא לכאן.

ריינאק היה אחד המכשפים החזקים ביותר שהיו בצוות אימפריום, הוא שלט בקסם האש וקסם השיגור, אם הוא היה רוצה הוא היה שורף את כולנו למוות ברגע זה, אז איך לעזאזל הוא נפצע?

הראש הסתכל על ריינאק במבט בוחן, כאילו גם הוא חושב כמוני.

היה שקט בחדר למשך כמה דקות עד שפיראס שבר את הדממה, "טוב אין לי את כל הזמן שבעולם לעמוד כאן ולא לעשות כלום! יש לי דברים לעשות!" אמר בקול עצבני.

"דווקא לך יש את הכי הרבה זמן כאן", אמר אייר וצחק.

הראש וריינאק גיחכו, אמבר פשוט גלגלה עיניים.

"החרב נשלפה", אמר ריינאק וכולם השתתקו, אפילו אמבר שבקושי הביעה עניין לפני רגע נדרכה.

"אתה בטוח?" שאל הראש.

ריינאק הצביע על הפצעים בחזה שלו "כמעט, אולי אני צריך עוד דקירה בחזה ממנה כדי להיות בטוח," אמר בסרקסטיות. "ברור שאני בטוח! הבן זונה דקר אותי מאחור, בלעדיי היצור הקטן שנמצא שם", אמר והצביע על זאק, "אני לא הייתי כאן עכשיו".

"ומה אכפת לנו?", שאל ראיין, "אז אדם ש"ראוי לגדולה" שלף חרב מחורבנת, למי אכפת?"

"לנו אכפת, בעיקר אם האדם הזה כמעט הרג את אחד האדמינים שלנו", אמר הראש בקול חמור.

"מי הוא בכלל?", שאלה אמבר והתנהגה בצורה הכי שקולה.

"זה בלאק", השם גרם לכולם להשתתק.

הראש וראיין הביטו אחד בשני, "אתה בטוח?", שאל ראיין, וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי רגש מסוים בקולו, פחד.

"אני בטוח, היו איתו עוד ארבעה אנשים, שני בנים שתי בנות. המורדים לצידו."

"עד כמה הוא חזק?", שאל פיראס בקול מתעניין מאוד.

"מאוד, הוא העיף את כדורי האש שלי כאילו זה כלום, הוא שלט ברוחות הרבה יותר טוב ממה שראיתי בכל חיי, נראה לי שהוא אפילו יותר חזק מגרג בעצמו", אמר בקול מובס.

ואז הבנתי, הם מדברים על החרב של גרג. כל ילד הכיר את הסיפור, אבל כולם חשבו שזאת רק אגדה, שהונאדג' אקראי החליט לבזבז את שארית חייו נעוץ בסלע.

"ואתה יודעים מה הכי מוזר? אחד מהם הזכיר אותך, אייר. אני באמת מאוד מעוניין לדעת איך הם מכירים אותך", שאל ריינאק את אייר.

כל המבטים בחדר הופנו לכיוון אייר.

הראש דיבר ראשון, "אז זה למה לא היית מוכן לספר לי".

אייר הוריד את ראשו.

"אתה השארת אותו בחיים", אמר ראיין לראש, " אתה אמרת שתהרוג אותו!"

"ואז מה? הוא לא מאיים עליך", ענה לו הראש ברוגע.

"הוא מאיים עליי כל עוד הוא בחיים", אמר ראיין ויצא מהחדר בטריקת דלת.

"ועוד אני חשבתי שיהיה לי משעמם", אמר ריינאק בהנאה.

"זה בסדר", אמר זאק שהתברר שהתעורר בזמן השיחה.

"הוא לא ישרוד הרבה, דקרתי אותו עם פגיון מורעל", אמר והצביע על הנקודה, שהייתה בצד שמאל, קצת מתחת לחזה, "בדיוק כאן".

נראה שפיראס הביע אפילו עניין רב יותר.

"אז אם הוא ישרוד…", אמר פיראס בקול חושב.

"מה יקרה אם הוא ישרוד?", שאל הראש בקול לא מבין.

"לא משנה", אמר פיראס בביטול, "טוב אם תסלחו לי, יש לי הרבה מה לעשות עם המידע שהתגלה כאן הערב", אמר פיראס ויצא החוצה, הגלימה שלו זזה קצת בדרך החוצה, ראיתי צבע לבן. אולי הוא שם גלימה כי הוא לבקן או משהו כזה? לא יחסתי לזה חשיבות.

"אתה לא הרגת אותם", אמר הראש בקול מאוכזב.

"לא", ענה אייר.

"אתה יודע מה העונש על חוסר צוות לפקודות".

"כן אני יודע…"

"תיגש אליי עוד שעה למשרד, ותביא אותה איתך", אמר הראש ויצא החוצה.

"אז מה שלומך אחות קטנה?" זאק שאל בקול המעצבן שלו.

"לא עניינך", עניתי לו, לא היה לי כוח אליו.

אייר ואני יצאנו מהחדר והשארנו את ריינאק וזאק בפנים, התפללתי שיקרה נס ובסופו של דבר הם יהרגו אחד את השני.

= = = = =

מסתבר שהפציעות של בלאק היו יותר חמורות ממה שנראה, הידיים שלו נכוו מהאש שחסם עם החרב, עם הונאדג', הזכירה לעצמה אלה, ומתברר שזאק, הסגן של ריינאק, דקר את בלאק בפגיון קטן ומורעל שאף אחד לא שם לב אליו בזמן הקרב.

המורדים לקחו אותם לעיר שלהם, והונאדג' לא עזב את האדון החדש שלו לרגע.

כשהוא חשב שמישהו מנסה לפגוע בו, הוא נכנס למצב מגננה וזימן רוחות שיעזרו לו, משום מה הוא לא עשה שום בעיות לאלה.

אחרי יומיים שבהם הוא שכב ולא זז, עם חום שלא ירד, בלאק סוף סוף פקח את עיניו.

"א…אלה…", אמר בקול חלוש.

אלה כמעט התפוצצה מאושר, הוא עדיין חי.

"מים…", אמר. היא הרימה שלי מים מהרצפה, בלאק נשען על זרוע אחת, ותפס את הדלי עם השנייה, והוא פשוט שפך הכל עליו, חלק שתה וכל השאר נשפך עליו ועל המיטה.

הוא התיישב כאילו לא היה על סף מוות לפני יומיים.

"מה קרה…?" שאל בקול מעורפל.

"אתה משכת את הונאדג' מהאבן, בלאק! אתה הצלת אותנו ממוות!" אמרה אלה בהתרגשות.

כאילו כדי להוכיח שזה נכון הונאדג' ריחף ליד אלה, במקום שבלאק יראה.

הוא העביר את הידיים שלו על הפנים, כאילו הוא מנסה להעביר משהו שנמצא שם.

"בגדים", אמר לאלה, אלה מיהרה והביאה לו סט חדש של בגדים בצבע שחור, הבגדים היו עשויים מחומר גמיש וחזק, והיו נעימים למגע.

בלאק נעמד ואלה הרגישה שהיא מסמיקה כשראתה אותו רק בתחתונים נעמד ומתלבש.

"בלאק…?" שאלה אלה בחשש.

"כן?" ענה לה בטבעיות.

"אני אוהבת אותך!". אמרה בבהילות, "זהו אמרתי את זה!"

בלאק עמד בהלם לכמה שניות ואז התיישב כל המיטה.

"תקשיבי אלה…", אלה ידעה לפי ההתחלה שדחייה מגיעה.

"זה לא מתאים כרגע… אנחנו מנסים לברוח מבסיס סודי מתחת לאדמה כשאנשים מנסים לרצוח אותנו, זה לא הזמן המתאים לאהבה", אמר בקול רגוע.

"אבל ככה אני מרגישה…", ענתה לו אלה בביישנות.

"אלה… את חברה שלי… אני לא רוצה להרוס את הקשר בינינו".

"זה בסדר… אני מבינה… זה לא שאני יפה, או מוכשרת או כל דבר אחר שיכול לגרום למישהו להתאהב בי", אמרה בקול עצוב.

"תפסיקי לדבר שטויות! את האדם הכי מתחשב, הכי מבין, והכי טוב שאני מכיר, אלה! בתוך כל הרע הזה שנמצא כאן את נקודת אור טובה אחת! את יפה ופיקחית ואל תאמיני לשום דבר אחר!" אמר לה בלאק בלהט, ואז חזר לפרצוף המחושב שלו, שלא הראה אפילו את מה שאמר לפני כמה שניות.

"בכל מקרה זה לא פרקטי, אהבה רק תזיק במקום הזה… אני מצטער, אלה".

"זה בסדר, אני מבינה", אמרה אלה בעצבות.

"עכשיו… איפה כולם?" שאל בהתעניינות.

אלה הסבירה בקצרה מה קרה אחרי שהתעלף.

"אנחנו חייבים ללכת להציל אותם!" אמר וקם במהירות על רגליו, מה שגרם לו להתכווץ בגלל הפצע שלו שעדיין לא נסגר.

"ראש השבט אמר שאין מה לדאוג בנושא, לא שאלתי למה הוא מתכוון", אמרה לו אלה.

בלאק החליט לצאת מבית העץ שהיו בתוכו, הונאדג' ריחף אחריו, ואלה עמדה בסוף השורה.

אנשים הסתכלו על בלאק והונאדג' בערבוב של יראה פחד וכבוד.

אלה הלכה אחריהם וראתה שהוא הולך לכיוון הבית של ראש השבט.

"חכה בלאק, הוא לא בבית בכ…" התחילה להגיד ונקטעה כשהדלת נפתחה ויוקו עמדה שם.

היא התקרבה לבלאק והסתובבה סביבו כשבלאק עמד שם בלי לזוז.

"מעניין…, אני מניחה שאתה תרצה את אלה?" שאלה והביאה לו את שלושת הפוקימונים שלו בתוך פוקדורים.

"תודה לך", אמר בלאק בהכרת תודה, "איפה ראש השבט?"

"הקודם, הזה או הבא?", החזירה לו יוקו והיה נראה שהוא מסתכלת על משהו שמעבר לאופק.

"אני… לא כל כך מבין למה את מתכוונת", אמר בלאק במבוכה.

"אני הוא ראש השבט החדש", אמר אדם עם מסיכה של ארבוק, שהופיע כמו משום מקום, "איך אני יכול לעזור לך, האדם הראוי לגדולה?" שאל בהתחנפות.

"מה קרה לראש השבט הקודם?" שאל בלאק.

"הוא הודח מתפקידו, בגלל הבן הסורר שלו. באשמתו נהרגו 20 לוחמים."

לפתע נפתחה דלת ומהדלת יצאו ליי, לאיוס ואמה.

"חתיכת צבוע רמאי שקרן שכמותך!" צעק ליי על הנחש, "חתיכת מלוכלך! מאז ומתמיד רצית את תפקיד הראש! אתה מחפש סיבות להיפטר מאבא שלי!" קרא בזעם.

"אני לא צריך לחפש סיבות כשיש אותך", אמר והחווה לשני שומרים על ליי, שהתקרבו לתפוס אותו.

"אתה מואשם בהריגה של 20 מלוחמינו הטובים ביותר ליי! תתכונן לעמוד למשפט!" אמר הארבוק בקול חמור.

"לא אם זה תלוי בי", נשמע קול. מהעצים ירד נער, עם שיער חום ועיניים בצבע אגוז, הוא היה בגובה של בלאק בערך, הוא לבש חולצה צמודה שהדגישה את השרירים שלו.

"ר..רורק?", שאל ליי בדמעות "א…אחי?".

אלה תהתה למה הם הכניסו את עצמם ביום שבו הם נתפסו על ידי המורדים.

4 תגובות

  1. Avatar

    המממ, נראה לי שהרוח ששחררה אותם הייתה אמא של ריי

  2. Avatar

    פרק מעניין, הקטע עם אמא של ריי הרגיש קצת קרינגי

  3. Avatar
    עומר אזולאי/ Umbreon

    הנה זה מתחיל…

  4. Avatar

    אני מרגיש שהסיפור עם אמ של ריי מתחיל משהו יותר גדול, מקווה שריי יהיה בסדר, סיפור ממש טוב, אחלה פרק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.