פרק 23 – צעד אחד קרוב יותר!

הם יצאו מהעיר רק יומיים אחרי זה, כל הזמן רצו שהם יישארו למסיבה של יום המחר. אחרי יומיים של הוללות זה היה רעיון טוב לעזוב, חשבה לעצמה אלה. אמה שתתה מדוכאת, לאיוס פשוט נעלם ליערות וחזר רק בלילה לישון, בלאק היה האחד שחגגו בשבילו, והיו שם הרבה נשים ששמו עליו עין, הוא כמובן התייחס אליהן בנימוס ותו לא, שמחה אלה.

לאלה לא באמת היתה סיבה להישאר במקום. אז אחרי יומיים, הם נופפו לשלום לבני העיר והמשיכו בדרכם, אל היציאה.

הם שתקו בערך במשך כל הדרך, כל אחד במחשבות של עצמו. מסתבר שהיער היה יותר גדול ממה שנראה, והעיר הייתה מאוד רחוקה מהיציאה, כשהתחיל להחשיך הם היו צריכים מקום לישון בו. בלאק הלך לחפש וחזר אחרי מספר דקות, הוא מצא עץ שהתכופף עם השנים ויצר סככה, לידו היה אגם גדול.

אלה שכבה וחשבה על ריי, איך הם יכולים פשוט להשאיר אותו שם, אולי אנחנו לא יכולים לקחת אותו אבל היינו צריכים למצוא דרך להעיר אותו, חשבה אלה. אלה שמה לב שככל שהתרחקו מהעיר אמה נראתה מדוכאת יותר ויותר, היא אפילו לא עקצה את לאיוס על דברים טיפשיים שהוא אמר, וזה חייב להגיד משהו.

אלה נרדמה כשריי במחשבותיה, מאחלת שיהיה לו לילה טוב.

= = = = =

קר…כל כך קר… קר וחשוך… "אפס…טינופת… חסר חלומות… חסר עבר ועתיד…", נשמעו הלחישות שוב. ריי התכווץ אל תוך עצמו, לא… רק לא זה שוב… הכל רק לא זה.

ואז פתאום המקום נהיה מואר. אישה עם שיער בלונדיני ועיניים בצבע זהב הגיעה וחיבקה אותו. הלחישות הפסיקו באותו הרגע.

"תישמרי על הבן שלי", נשמע האמירה, וריי המשיך ליפול אל הלא כלום.

= = = = =

מסתבר שריי היה מאוד חשוב לקבוצה… כן אני יודע, הלם. התעוררנו בבוקר וניגלה לעיניי המראה הבא, אמה שוכבת כשפוקימון דמוי חלזון עם מחושים, בצבע וורוד וסגול היה על ראשה, גומי. היא פשוט מגנט למוזרים הבחורה הזאת.

היא פשוט התעוררה בבוקר, הורידה אותו ממנה ואפילו לא אמרה כלום, אז ידעתי שהמצב חמור.

"אה… את לא עומדת לתפוס אותו או משהו?" שאלתי כאילו היא הייתה צריכה לעשות את זה.

"מה הטעם?", החזירה לי נעמדה והלכה לשטוף פנים באגם כשגומי ממשיך לישון.

הייתי חייב לעשות משהו כדי לשבור את האווירה העצובה. נתתי לגומי כמה נגיעות עם מקל עד שהוא התעורר.

הוא נראה מפוחד בהתחלה. "היי חבר, אני צריך שתלך לטפס על הבחורה ההיא שם, תוכל לעשות את זה בשבילי?" אמרתי לו תוך כדי תנועות ידיים מרגיעות.

הוא נרגע לבסוף ונראה שהוא קלט למה התכוונתי, כי הוא התקרב לאמה והתחיל להזדחל על גופה. אמה שמה לב לזה ופשוט הורידה אותו ושמה אותו על הקרקע. הוא המשיך לעשות את זה עד שאמה פשוט נאנחה והשאירה אותו שם. במשך כל אותו היום הבחור המסכן היה מחובר לרגל של אמה. בסופו של דבר אמה שלפה את האולטרה בול שלה והכניסה אותו פנימה, לא הבידור שרציתי.

"אתם יודעים… חשבתי לעצמי…", אמרתי והכנסתי את המילה חשבתי בכוונה, כדי שאמה תוכל להגיד "אה אתה יכול לחשוב?" זה לא עבד. "מעניין מה בדיוק קורה לריי כרגע". כולם פשוט עצרו. "כאילו, האם הוא מודע לעצמו? יכול להיות שהנשמה שלו מסתכלת עלינו כרגע או משהו כזה?" האמת, די סיקרן אותי לדעת.

"למה זה אמור לשנות? המשכנו בלעדיו כי הוא לא יכל להמשיך איתנו, מה זה משנה עם "הרוח" שלו נמצאת כאן או לא?" שאלה אמה.

"טוב כי אם הוא באמת כאן אז הוא בטח מתבייש בכם כרגע", אמרתי, כולם כמובן בלעו את הפיתיון, הם הסתכלו עליי בכעס או בחוסר הבנה.

"ריי היה רוצה שנמשיך, בלי להתאבל עליו! ריי היה רוצה שנצא מהמקום הזה! אנחנו נצא! אנחנו נחפש מישהו מבחוץ שיודע איך להציל את ריי ונציל אותו! ובמקום לחשוב על זה אתם שקועים בתוך הדיכאון של עצמכם!" האמת, אין לי מושג מאיפה המילים האלה הגיעו אבל הן הרגישו נכונות כל כך כשאמרתי אותן. היה נראה שמשהו משתנה בקבוצה, אבל לא בבת אחת.

המשכנו ללכת עד שאמה אמרה "אל תחשוב שנהיית מגניב או משהו רק כי היה לך נאום אחד טוב", אמרה בזעף, ידעתי שאמה חזרה לעצמה.

הגענו בצהרי היום למקום שממנו אפשר לראות את השער, הוא היה בדיוק כמו השער הקודם, אבל היה מוקף בקרחת יער, כלומר מי שבשער יוכל לראות כל מי שינסה להתקרב.

פתאום אלה אמרה "לאיוס, תפסיק".

"מה עשיתי?" שאלתי בקול מתמם.

"תפסיק למשוך לי במכנס, זה מציק", אמרה כאילו היא כועסת על ילד קטן.

"אלה אני בכלל לא נמצא לידך", אמרתי בהתגוננות.

"אז מה זה נוג… אהה!", היא צרחה, כולנו הסתכלנו על השער, לא הייתה בו תזוזה.

לרגליה של אלה היה פוקימון שנראה כמו ילד שלובש פיג'מה, עם מין כובע ירוק שממנו יוצאות שתי אנטנות מוזרות וורודות, ראלטס.

הוא משך במכנס של אלה כאילו הוא רוצה שתשים לב אליו.

"מה קרה בחור קטן?" שאלה אלה, הוא הצביע על מקום לימינו ומשך במכנס של אלה.

הוא התחיל ללכת לכיוון ואלה התחילה ללכת אחריו, לנו לא היו בדיוק ברירות, אז הלכנו אחריה. אחרי כמה דקות הגענו לקרחת יער קטנה, הייתה שם בקתה. ראלטס הצביע על הבקתה ומשך במכנס של אלה, התקדמו לבקתה בחשש, דפקו בדלת. לא נשמע תשובה. הדלת חרקה כשנכנסנו, זה היה מקום ביתי, שולחן קטן, שתי כיסאות, כורסה ואדם ששכוב על הרצפה ושלולית דם סביבו.

ראלטס הצביע על האדם, כאילו הוא רוצה שנציל אותו.

בלאק התקרב אליו ובדק דופק, "הוא בחיים! אלה, תוציאי את צ'אנסי!", קרא. אלה הוציאה את צ'אנסי ואחרי כמה דקות שבהן בלאק חבש, וצ'אנסי עשתה כמיטב יכולתה לרפא את האדם, שהיה נראה די מבוגר, בלאק הרים אותו ולמיטה שהייתה בבקתה.

ראלטס הסתכל על החבורה במבט מוקיר תודה. הוא חיבק את הרגל של אלה ולא עזב אותה.

"אני חושב שהוא רוצה להישאר איתך", אמר בלאק בגיחוך. " מה אתה אומר", ענתה לו אלה בציניות, מה שגרם לי לצחוק כי זה אף פעם לא קרה לפני זה.

בשביל אלה, בלאק היה סוג של אל או משהו כזה, אז הצחיק אותי לראות אותה מגיבה ככה.

אלה הוציאה את הפוקדור והכניסה את ראלטס פנימה כשפתאום ראינו את האדם שהצלנו עומד בצורה מאיימת וסכין בידיים שלו, "מי אתם ומה לעזאזל אתם עושים בבית שלי?" שאל בכעס.

= = = = =

ראיין קרא לי לעוד פגישה, הוא מתחיל לעלות לי על העצבים, הבחור.

הפעם הלכתי לבד, מסתבר שזה לא היה במשרד שלו כמו בפעמים הקודמות, הפעם זה היה בחדרים הפרטיים שלו. זה היה באותה הקומה אבל היית צריך לפנות ימינה באחת המסדרונות. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, היה שם מטבח, סלון עם מסך גדול, ועוד כמה דלתות. התחלתי לקרוא בשמו ופתחתי את אחת הדלתות, אולי הייתי צריכה לדפוק. ראיין היה שם במיטה, עם בחורה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות, היה לה גוף חטוב והיא הייתה לבושה בבגדים תחתונים.

ראיין היה באמצע לנשק אותה כשנכנסתי, הוא עצר מיד וסימן לבחורה שתלך, היא כמובן לא רצתה ללכת, "אבל מותק אפילו לא התחלנו", אמרה בקול שהיה אמור להיות מפתה.

"לכי מכאן עכשיו", אמר בקול מדוד, כאילו הוא מנסה לעצור כעס פנימי.

הבחורה עשתה פרצוף מתלונן והלכה, תוך כדי נעיצת מבט רצחני בי.

"מצטער, באמת שכחתי שקבענו", אמר בקול מתנצל, הייתה לי דווקא הרגשה שהוא לא שכח, אבל לא אמרתי את זה.

"מה אתה רוצה?" שאלתי בלי נימוס.

"האמת? אני אפילו לא יודע…", אמר בקול אבוד.

חלק ממני ריחם עליו, על הילד שבו שלא ידע מה לעשות. החלק השני שבי רצה לרצוח אותו ולברוח, כאלה הם החלקים שלי, לא מסתדרים כל כך טוב.

"למה זה אמור לעניין אותי?", שאלתי בקול ציני.

הוא נעמד והיה לבוש רק במכנסיים, חושף גוף שרירי וגמיש, לא התרגשתי כמובן.

"בואי איתי", כמר והחווה בידו, הוא לחץ על איזו נקודה בקיר והוא נפתח כמו דלת מתרוממת. הוא נכנס פנימה ואני נכנסתי אחריו. היה שם מסדרון, ממש כהה יחסית לבית הסטרילי שממנו יצאנו כרגע. הוא המשיך ללכת עד שהגיע לדלת ששומרים עליה שני חיילים. הם הגיעו ונתנו לנו להיכנס. בפנים היו עוד כמה דלתות, הוא נכנס לאחת הדלתות וסגר את הדלת אחריו. היה שם שולחן שתי כסאות ומסך מחובר לקיר.

"את יודעת… את באמת האישה המושלמת", אמר והתחיל להסתובב בחדר, "חזקה, יפה, חכמה, בעלת מחשבות ורצונות משל עצמה, לא כמו ההיא שהוצאתי מהחדר שלי בלי לדעת איך קוראים לה אפילו", אמר בגועל, "מה שאני בא להגיד זה שאני אשמח אם נהיה יותר מסתם זוג רשמי".

"למה אתה מתכוון ביותר? כי אני לא עומדת לגעת בך אחרי כל מה שראיתי", אמרתי בקול נגעל.

"אנחנו נוכל להיות בעלי ברית חזקים, בקרוב אני אהיה הראש, והפעולות שלי לא יהיו עדינות כמו הראש הנוכחי.

אני אצטרך אנשים לצידי, אנשים חזקים, שאני יכול לסמוך עליהם, והייתי רוצה שאת תהיי מהאנשים האלה", אמר בקול של אדם שמדבר על החזון שלו.

"אז מה אתה בעצם מציע לי?" רציתי לשמוע את זה בבירור, לא רק ברמזים.

"אני יודע מה את חושבת, אבל אם את רוצה לשמוע את זה כל כך אז אני אגיד את זה, אני רוצה שתצטרפי למהפכה שלי, אני אשנה את צוות אימפריום, הוא לא יהיה עוד סתם ארגון שצופה מהצד ושולט מהצללים, הוא ישלוט בעולם, כשאני בראשו. ולפני שאת מסרבת", התחיל להגיד והתקרב אליי, "כדאי שתזכרי שהחדר הזה חסום לצלילים, לא משנה כמה תצעקי לעזרה, אף אחד לא יבוא לעזור לך", אמר וגרם לי ללכת אחורה עד שנתקלתי בקיר.

אם רציתי לברוח, הייתי חייבת לשחק את המשחק, גם אם זה אומר להיות עם המגעיל הזה.

הייתי בינו לבין הקיר כשתפסתי אותו ונישקתי אותו, בהתחלה הוא אפילו לא הבין מה אני מנסה לעשות, כאילו אני מנסה להרוג אותו בדרך שהוא אף פעם לא הכיר. הוא הפשיר לאט לאט והחזיר לנשיקה שלי, כשהוא התחיל להיכנס לעניין נעצרתי, וחייכתי אליו חיוך מגרה, "תראה את זה כ-כן", אמרתי ויצאתי.

המבט שהיה לו על הפנים היה מבולבל ומקווה, כאילו הנשיקה נתנה לו איזו שהיא תקווה מסויימת שיש לו סיכוי איתי.

כל אותו הלילה הקאתי, לא רציתי שתישאר בי אפילו חתיכה ממנו.