שבעת הגיבורים

אור חזק הבזיק בשמיים. קול רעם מרטיט עצמות נשמע. גשם ירד בלי הפסקה. חשוך בחוץ. עוד ברק הבזיק, הפעם הוא פגע בעץ סמוך ושרף אותו עד היסוד. הגשם העז כיבה את השריפה, אבל כבר היה מאוחר מדי בשביל העץ. עוד קול רועם נשמע. 'קקקרראאאאאאקקקקק' נשמע קול פיצוח חזק ומבהיל. הסתובבתי אחורנית, אל הכיוון ממנו נשמע קול הפיצוח. המכונה הגדולה והמאיימת נראתה אפילו עוד יותר מאיימת, הרימה את הכף הגדולה והצהובה שהייתה מחוברת אליה, ודרסה עץ סמוך אליה באכזריות. המכונה פילסה את דרכה בין העצים הגדולים, אבל לא בדרך רגועה ושלווה, אלא באכזריות. כתשה וגרסה כל עץ שהעז אפילו להסתכל עליה.

"רוץ!" נשמע קול חזק, אך בעקבות קולות הדריסה והברקים, וגם הגשם ששטף את האדמה והרוח החזקה שנשבה, הקול נשמע עמום. לקחו כמה שניות עד שהבנתי שהמכונה הענקית מתקרבת אליי יותר ויותר. התחלתי לרוץ לכיוון הנגדי, אבל הרוח החזקה הקשתה על ניסיון הבריחה. הרגשתי משהו חזק פוגע ברגלי, ומעדתי על הדשא הרטוב. "אחוז בי!" נשמע שוב הקול, הפעם יותר בבירור. הסתכלתי לכיוון היד שהושטה לעברי, וגיליתי שהיא לא אלא זנב. זנב מחודד וארוך. יותר נכון ארוך מאוד, יותר מדי ארוך. הזנב ירוק ומלא בקשקשים, וקצהו אדום כהה. הזנב השתרך לכמה חוליות, ונראה כמו סוג של עמוד שדרה, רק שמכל חוליה יצאו חודים משני הצדדים. החוליות הובילו אל ראש דרקוני בעל עיניים אדומות ובורקות. היצור היה ענק, וריחף באוויר. רק זנבו נגע ברצפה, והוא דיבר אליי בקול רועם ומלא עצמה, "תפוס את הזנב, מהר!" תפסתי את הזנב המחוספס, וכעבור שבריר שנייה כבר הייתי באוויר, רחוק מהמכונה המסוכנת.

"לאן אתה לוקח אותי?" צעקתי בקול לעבר הדרקון המעופף, בעיקר מכיוון שהוא היה ארוך מאוד ובגלל שהגשם והרוחות כאילו לא רצו שאפתח את פי.

"למקום בטוח יותר" ענה הדרקון הירוק. זנבו, או יותר נכון גופו, התפתל באוויר בצורה מושלמת, והגשם והרוח הנושבת לא הפריעו לו כלל וכלל. לא יכלתי להסתכל מטה, גם מכיוון שפחדתי, וגם מכיוון שלא היה ניתן לראות כלום. התמונה של המכונה הגורסת עלתה במוחי שוב ושוב, וכמעט עזבתי את זנב הדרקון מרוב פחד. אבל אמרתי לעצמי שעדיף להתמודד עם הפחד. נעשיתי חלש יותר ויותר בכל רגע שעבר, היות וטיפות הגשם הכאיבו לי כמו שאש מכאיבה לפרח. לפתע, נגלה לפניי נוף מרהיב. הגשם המשיך לרדת ולהכאיב לי, אך כל זה לא עצר בעדי מלראות את האגם התכול ומלא החיים שהתפרס למטה. הדרקון הענק החל לצלול מטה, לכיוון האגם. בהתחלה חשבתי שליד האגם יש מערה, או מקום מחבוא, אך לאחר כמה שניות הבנתי שפניו מופנות אל האגם עצמו.

"לא!" קראתי בבהלה, "אני לא יכול לשרוד מתחת למים!" אבל לדרקון לא היה אכפת ממה שאמרתי, יכול להיות שהוא בכלל לא שמע אותי. הוא המשיך לצלול, וכבר יכלתי להרגיש את מי האגם חודרים לעורי ומפיחים את נשמתי. ובאמת הרגשתי. צללתי במהירות אל מתחת למים, וזה היה נוראי. הרגשתי את טיפות המים מחלחלות אל תוך גופי וממיסות את עורי הרגיש לרטיבות. פקחתי את עיני, ולא ראיתי כמעט אור. הדרקון צלל לעומק, ממש לעומק. הרגשתי שאני עומד למות, איברי החלו לרעוד ולרטוט. אך לפתע, נעשה חושך מוחלט. לא ראיתי כלום, ולא הרגשתי כלום. 'יכול להיות שאני… מת?' שאלתי את עצמי, אך האור הכחלחל שנגלה לפניי אמר לי אחרת. ככל שהדרקון ירד למטה, האור התחזק. 'אבל… זה לא הגיוני!' חשבתי לעצמי. הכאב העז של המים חזר, אך הדרקון ירד במהירות מדהימה, ויצא מן המים. הדבר המוזר הוא, שבמקום ליפול מטה, הוא נשאר באוויר, ואני עליו. במקום להימשך למטה, לכיוון הנפילה, נמשכתי לכיוון הנגדי.

"ברוך הבא לקצה השני של העולם", קרא הדרקון, והוריד אותי על הרצפה.

"מה?!" שאלתי בפליאה תוך שהתנערתי מכל המים שכיסו את גופי, "אנחנו בקצה השני של העולם?!"

"כן," ענה הדרקון, "היינו חייבים להיכנס דרך ליבת כדור הארץ ולעבור לצד השני. שמעתי עליך, סנדשרו, והבנתי שאתה, שלא כמו בני מינך האחרים, יכול לשרוד בטמפרטורה גבוהה במיוחד. לכן הבנתי שהדרך הכי מהירה למצוא מקום בטוח היא ללכת דרך גרעין כדור הארץ".

"אז בגלל זה לא כאב לי כשהיה חושך מוחלט?" שאלתי.

"אכן", ענה הדרקון, והתנער מהמים שנטפו מגופו.

"מי אתה בכלל?" שאלתי, "ואיך ידעת שאני בסכנה?"

"אני חושב שרק השם שלי יעזור לך להבין את כל מה שאתה צריך לשאול," אמר הדרקון והתרומם מעלה מעלה. לפתע עלה למוחי דה ז'ה וו, מילדותי. הלכתי למוזיאון שהוקם בעיר רחוקה, ויכלתי לראות יצור מדהים, שנראה בדיוק כמו היצור שעמד לפניי באותו רגע. "אתה יכול לקרוא לי שליט השמיים" קרא הפוקימון בקול רועם וחזק, "אבל בפי כל אני נקרא ראיקואזה".

יכלתי להרגיש את פי נפער לגודל המקסימאלי שהוא יכול היה להיפער. 'זה היצור שגרם לכל הברקים והרוחות!' חשבתי, 'זה היצור שידע כנראה במשך כל הזמן הזה מה קורה!'

"במשך השנים בהם חייתי למדתי לשרוד בכל תנאי שאפשר לחשוב עליו, הכרתי כל פיסה מכדור הארץ. כל קיצור דרך, כל פלא טבעי", קרא ראיקואזה בקול רועם, "ובני האדם הרסו את הכל". בזכות סמכותו של היצור הענק השפיעה עליי, האמנתי לדבריו במאת האחוזים. "לא הבאתי אותך לכאן סתם כך," קרא היצור, "שמעתי איך אתה שורד מתחת ללבה. ראיתי במו עיני איך אתה נהפך ליצור אכזרי ומאיים, שיכול להרוס כל דבר שנקרה בדרכו. יכולתי גם לראות אותך מצליח לשלוט בצד הזה שלך". היצור הפסיק לדבר לרגע, והסתכל אל תוך עיניי. הוא קירב את ראשו לעברי, וקרא "זימנתי אותך לכאן, את הסנדשרו החזק ביותר בעולם, על מנת שתעזור לי, שליט השמיים, להרחיק את בני האדם מעמק הפוקימונים אחת ולתמיד".

לא אסתיר שהתרגשתי מדבריו. שליט השמיים בכבודו ובעצמו, אותו פוקימון שראה כל דבר שקיים בעולם שלנו, אומר שאני הסנדשרו החזק ביותר בעולם. ולא רק זה, אני גם עומד לעזור לו להרחיק את בני האדם ואת המכונות העצמתיות שלהם. "יהיה לי לכבוד לעזור ליצור חזק ואצילי כמותך", אמרתי במחווה מנומסת ונרגשת.

"טוב מאוד," קרא ראיקואזה והטיח את זנבו באדמה, "אז הגיע הזמן שאציג בפניך את שאר הפוקימונים שיעזרו לנו".

לפתע הרגשתי צמרמורת קפואה בגבי. הנוף שהיה לפנינו, שעד לפני רגע היה זרוע דשא חלק, הפך לקפוא ומושלג. מתוך האדמה יצא יצור לבן בעל עיגולים זוהרים וצהובים על ראשו, שהשמיע קולות מתכתיים. הנוף שלפנינו שוב השתנה, הפעם לנוף סלעי ומדברי. מתוך האדמה יצא יצור חום ואפור במרכזו, שנראה דומה מאוד ליצור הלבן. גם הוא השמיע קולות מתכתיים משונים. הנוף השתנה בפעם השלישית, הפעם למערה מתכתית מלאה בקריסטלים. מתוך האדמה יצא יצור שלישי, שדמה לשני האחרים, רק שצבעיו היו בגוון מתכתי עז.

"אני רוצה להציג בפניך את שלושת הגלמים, רג'יאייס, רג'ירוק ורג'יסטיל. שלושתם עומדים לעזור לנו". שלושת הפוקימונים צעדו לעברי בכבדות, ולחצו את ידי. הנוף שלפנינו שוב השתנה, הפעם לנוף המקורי, לדשא. אך מה שהיה שונה בו, זה שאור חזק ביותר האיר אותו. חום עז מאוד שרר באיזור, אפילו לי התחיל לכאוב מעצמת החום. האדמה הפכה ליבשה וחסרת חיים. חלק ממנה הפך ללבה נוזלית ורותחת. מתוכה יצא יצור גדול ואדום, שנראה כדינוזאור אימתני. "אני רוצה להציג בפניך את היצור האגדי גראודון, או בשמו התנכי, בהמות".

גראודון שאג בקול מלא עצמה, והלבה ממנה יצא הפכה לאדמה. הדשא חזר לחיים, והתחיל לרדת גשם עז. מתוך האגם ממנו יצאנו זינק לאוויר יצור ענקי וכחול, שעל גבו הופיעו סימנים עתיקים. "אני רוצה להציג בפניך את ראשון היצורים התת ימיים," קרא ראיקואזה, "קיוגר, או בשמו התנכי, לוויתן". לפתע, הגשם פסק. מן השמיים נורו ברקים חזקים שהקיפו אותנו מכל הצדדים. "ואני, השליט של כל הצוות הזה, זה שגרם לאיחוד כוחות משותף במטרה לנצח את בני האדם, ראיקואזה, שליט השמיים". הברקים הפסיקו.

כל ששת היצורים החזקים עמדו לפניי, "בחרתי בך כחבר השביעי בצוות, סנדשרו, מכיוון שאתה היחיד שהיה במקום מספיק זמן כדי לדעת כל דבר שמתרחש בו. יכול להיות שתחשוב שאתה לא יודע הרבה, אבל בצעירותך כבר פגשת בי, הלא כן?" לפתע, נזכרתי בעוד דבר שקרה לי בילדותי. ההורים שלי נעלמו, ויצאתי החוצה לרגע כדי לחפשם. אך לפתע יצור ארוך וירוק ירד מהשמיים, ותפס בי. הוא טייל איתי ברחבי עמק הפוקימונים, והראה לי כל דבר שהיה קיים בו. באמת ידעתי על כל מקום שהיה קיים בעמק הפוקימונים. "אני מכיר גם כן הכל", קרא ראיקואזה, "אבל גם הרגשתי רחמים באותו רגע שעמדת להיגרס בידי המכונה. חבל שיצור כמוך יתבזבז".

"ועכשיו, סנדשרו, האם אתה מוכן למשימה הגדולה ביותר שלך, בתור החבר השביעי בצוות שבעת הגיבורים?" שאל ראיקואזה בקול רועם, "יחד עם ששת 'משני מזג האוויר', אתה תוכל לשרוד בכל מצב, אם תסכים לכך".

"אוכל לשרוד גם מתחת למים?" שאלתי בהתרגשות. קיוגר התקרב אליי, למרות שהיה נראה שקשה לו לעשות כן, אך כשהסתכלתי על בטנו ראיתי מים נוצרים מתחת ומאפשרים לו להתקדם. הוא נגע בי, ולפתע הרגשתי מים נוזלים בתוך גופי.

"כבר עכשיו אתה יכול", קרא ראיקואזה, ונגע בי גם. ברק הבזיק מן השמיים, ופגע בי בכוח. כל שאר היצורים נגעו בי גם כן, ובכל פעם הרגשתי תופעה משונה אחרת, בהתאם ליצור שנגע בי.

"מעכשיו, אתה, סנדשרו, יכול לשרוד בכל מזג אוויר שקיים!" קרא ראיקואזה, "ועכשיו, האם תסכים לעזור לנו?"

"אני חושב שכן", אמרתי בהתרגשות, והצמחתי מגבי, הפעם בשליטה מלאה, קוצים חדים וארוכים, טפרים חדים ומשויפים וקרן גדולה על מצחי. "ברוך הבא לצוות", קרא ראיקואזה.

חייכתי בשמחה, "אני שמח לעזור", אמרתי תוך ששייפתי את טפריי, שנהפכו לקבועים.

"ועכשיו, כדאי לצאת למשימה!"

"להרחיק את בני האדם!" קראנו כולנו ביחד, כל אחד בקולו השונה.