המלחמה של כדורי האור הייתה אדירה, אבל היה ברור מי עומד לנצח. הכדור האדום כסוף שלט. הוא דחף את הכדור השני אחורה, עוד ועוד. כשהיה נראה שהוא עומד להנחית את המכה הסופית הופיעה אישה, עם שיער בלונדיני ועיניים בצבע זהב, לבושה בשמלה לבנה. היא נגעה בכדור הכחול זהוב, שהתחיל להתעצם ולהתחזק באור שלו. הכדור האדום כסוף התרחק אחורה, כאילו בחשש. הכדור הכחול נתן מכה לכדור האדום והכדור האדום פשוט התרחק מהמקום במהירות.
"אני מקווה שתקיים את חלקך בעסקה", אמרה האישה בלבן. היא התקרבה אל ריי ונשקה על לחיו, "עכשיו אתה בטוח, בן שלי", אמרה ונעלמה.
= = = = =
לאיוס
העיר הייתה שונה מכל מה שדמיינו. זאת הייתה נראית עיר תיירות. הבתים היו בנויים בצורה מיוחדת, כל בית והיופי שלו, ואיכשהו הכל התחבר. הלבנים במקום היו בצבע אדום, והיה מה שנראה כים בצד ימין שלנו. היו שם אורות צבעוניים מהבהבים, כאילו מישהו עורך מסיבה. לא היה אפשר לראות הרבה בחושך, אבל היה אפשר לראות שהעיר הזאת היא היהלום שבכתר. ראיתי אפילו זוג שנכנס לאיזו סמטה חשוכה, מתנשקים בלהט.
"אין זמן להתרשמות, קדימה!" אמר אדגר והתחיל ללכת במהירות לכיוון מסוים.
הלכנו אחריו, נזהרים שאף אחד לא יראה. הוא הגיע לבית ודפק עליו, פעמיים, חיכה קצת ואז פעם אחת. הדלת נפתחה, מאחוריה יצא אדם בשנות העשרים המוקדמות של חייו, מגולח למשעי, שערו בצבע חום בהיר, קוצני. עיניו בצבע חום בהיר.
"אדגר! חשבתי שאתה מת!" אמר בהתרגשות.
"הייתי אמור להיות מת, אין זמן! אלה הילדים! קח אותם! תדאג להם!" אמר אדגר בבהלה.
"היכנסו!" אמר בדחיפות.
פתאום נשמעו צעדים, "מי נמצא שם?" נשמע קול.
אדגר והאדם הסתכלו אחד על השני והנהנו, אדגר הוציא סכין בזמן שהאדם השני מסמן לאחרים להיכנס פנימה. אדגר דקר אותו, בכתף, לא במקום חשוב. הוא צעק, אולי טיפה חזק יותר ממה שהיה אמור לצעוק.
"מורד! יש כאן מורד!" צעק.
חיילים התחילו להגיע למקום. אנחנו נכנסנו פנימה, הסתכלנו מהחלון.
"תיכנע מורד! אתה מוקף!" אמר אדם שלבש מדים כמו של זאק, הסגן של ריינאק, הוא כנראה היה האחראי על היחידה.
"אני רצחתי את כל האנשים בשער! אתם חושבים שאתם תהוו בעיה בשבילי?" צעק כמו משוגע.
כל האנשים הוציאו את הפוקימונים שלהם: מגנטון, האונדום, פינסיר.
"זה נגמר, אתה מוקף", אמר לו האיש בקול מנצח.
"זה נגמר שאני אחליט", ענה והוציא משהו מהכיס שלו, הכניס לפה שלו ופשוט בלע.
הוא נפל על הרצפה, פירכס לשתי שניות ונשאר שם ללא תזוזה.
"לעזאזל! תבדוק מה איתו", אמר מפקד הקבוצה לאחד החיילים.
"מת", אמר אחרי בדיקה קצרה.
האדם שהכניס אותנו לבית שלו היה שם, מחזיק בכתף שלו.
"תבדוק מה איתו", הורה האיש.
אחרי בדיקה קצרה התגלה שהפציעה לא הייתה חמורה.
החייל חבש את האדם ואמר לו שמנוחה זה הדבר היחיד שהוא צריך.
מפקד הקבוצה הודה לו על עזרתו והם הסתובבו ונעלמו, כאילו הם עשויים מצללים. הוא נכנס לבית והתרסק על הספה שהייתה שם.
שמתי לב עכשיו שהבית היה מפואר. ספות עור, מטבח ענקי, ומדרגות שמובילות לקומה עליונה.
"שבו", אמר בקול מותש, התיישבנו על הספה.
"אז אתם הילדים אה? אתם לא אמורים להיות חמישה?" שאל.
כל השאר הסתכלו למטה לרצפה.
"אני מבין… טוב אתם לא צריכים לפרט", הוא קם ונכנס למטבח, הוא פתח את המקרר והוציא משם בקבוק עם משקה בצבע שחור.
הוא מזג לכל אחד מאיתנו ונתן לנו, בועות קפצו מהמשקה. שתיתי את זה בלגימה אחת, הצריבה בגרון הרגישה מוכרת, כאילו עשיתי את זה פעם ואני לא מצליח להיזכר.
"זה נקרא קולה" אמר כנראה לגבי השאלה שלא נשאלה," אתם בטח רוצים לדעת מי אנחנו, הפרופסור, אדגר, אני."
כולנו הנהנו והסתכלנו עליו.
"במשך מאות שנים צוות אימפריום שלט בעולם מהצללים, כמו ששולטים בבובה. אבל כולם יודעים שעל כל כוח שתביא, חייב להיות כוח נגדי. אנחנו הכוח הנגדי הזה, אנחנו קוראים לעצמנו "הליגה", כמו צוות אימפריום אנחנו מורכבים מאנשים חשובים מכל רחבי העולם, נלחמים בשליטה של צוות אימפריום, לפעמים בשקט ולפעמים בגלוי", אמר וסיים כאילו זה מסביר הכל.
"רגע, מי אתה בכלל? מה זה המקום הזה? מי הקים את צוות אימפריום?" שאלה אמה בסקרנות לא אופיינית.
"אה… זה סיפור ארוך. אבל נענה על השאלות הקלות קודם. הבסיס של צוות אימפריום נבנה מתחת לאדמה, במקום בו מקור הקסם חזק, כדי שיוכל לשמש לניסויים שלהם. בשנים האחרונות הם משתמשים בזה גם לקרבות, אבל נשאיר את זה בצד. הכל התחיל באדם שרצה להפוך את המקום למקום טוב יותר, קראו לו אריאיוס קראטוייה. הוא הקים את צוות אימפריום והשתמש בכסף שלו למטרות טובות. לאריאיוס היו שני ילדים, תאומים. אחד טוב, השני רע. כשהאב היה על ערס דוויי, האח הרע רצח את האח הטוב והשתלט על הארגון. כך נוצר הארגון שאנחנו מכירים, זה לפחות הסיפור הרשמי.
מה שאנשים לא יודעים זה שלאח הטוב היה בן, והבן החליט להקים את הליגה, שתילחם בצוות אימפריום.
כרגע לא נוכל להוציא אתכם מכאן, יש מעקב אחרי כל קסם וכל יציאה מהעיר. אתם תצטרכו להישאר כאן, עם פרופיל נמוך. יש לי מרתף, תוכלו להתאמן בו בינתיים, להתחזק. תתכוננו לבריחה שלכם, תתכוננו לשנות את העולם", אמר האיש במבט גאה.
"אתה רוצה שנתאמן במרתף? עם כל הכבוד, אני לא חושב שיש לך מרתף גדול מספיק", אמרתי בספקנות.
האיש נעמד ואמר "בואו אחריי".
הוא עקף את המדרגות, היה מאחוריהם דלת, הוא פתח את הדלת והתגלו מדרגות לולייניות שמובילות מטה. הוא ירד וירדנו אחריו. הגענו לעוד דלת, הוא פתח אותה ואור נדלק. התגלה לפנינו שטח ענקי, לפחות 100 מטר לכל כיוון, וארבעה מטרים לגובה. הייתה שם בריכה, יער, ומקום שטוח. מתקן אימונים.
"אוקיי זה מספיק גדול", אמרתי.
"עוד משהו מובן מאליו, גאון?" שאלה אותי אמה.
"עוד משהו מציק, מעצבנת?" שאלתי.
"כאן תוכלו להתאמן, להתחזק ולהתכונן. אני אפעיל את חברי הליגה ונוציא אתכם מכאן בהזדמנות הכי טובה שתגיע לידינו", אמר האיש בעיניים נוצצות.
פיהקתי, הייתי עייף.
"אה אתם כמובן עייפים, בואו אחריי", אמר ועלה בחזרה במדרגות.
הוא יצא מהדלת ואז עלה במדרגות לקומה העליונה, הוא פנה שמאלה והראה לנו 4 דלתות.
"כאן אתן יכולים לישון, הכל מאורגן כבר, פשוט להיכנס למיטה וללכת לישון", אמר בקול של אדם שמציג את סחורתו.
"טוב לא יודע מה אתכם, אבל אני גמור!" אמרתי והתמתחתי, פתחתי את הדלת ואור נדלק.
הייתה שם מיטה זוגית, ארון, מזגן שקירר את החדר, הקירות היו צבועים בצבע שמנת. החלונות הראו נוף לים.
"אני כבר אוהב את המקום הזה", אמרתי עם חיוך.
כל השלושה האחרים עמדו להיכנס לחדרים כשפתאום אמה שאלה, "רגע, לא אמרת לנו איך קוראים לך!", אמרה.
"כן צודקת, לא אמרתי," אמר עם פרצוף חושב, "אתם יכולים לקרוא לי בלו".
