מסתבר שלתפקד בתור אדמינית זה יותר קשה ממה שזה נראה. מאז שאני ואייר יצאנו מהחדר של הראש לפני שבוע, אייר התחיל משטר קפדני איתי. כל יום מתחיל בחמש בבוקר ומתאמנים במשך שעתיים לפחות, אחר כך ארוחה קצרה ואז מתחיל הקושי האמיתי. תמיד חשבתי שלהיות אדמין זה פשוט להיות לוחם ממש חזק שנלחם למען הארגון, מסתבר שטעיתי. אייר היה אחראי על כוח אדם, הוא היה צריך לדאוג שבכל מקום יש את האדם שצריך להיות שם, כולל על שאר העולם שלמעלה. הוא לא גילה לי כלום על העולם שלמעלה, וכל פעם שהיה צריך להיעשות שם משהו, הוא היה עושה את זה בלי ללמד אותי כלום.
"אוף", אמרתי, "מה הרעיון בלהיות אדמין אם אתה לא מלמד אותי את זה?"
"ברגע שתהיי אדמין, תהיי בטוחה שאת תדעי על זה הכל." אמר עם חיוך על הפנים.
בינתיים אני ישבתי על שולחן קטן בלשכה של אייר (כל דבר שלא בגודל של אייר נחשב קטן בלשכה שלו), ועברתי על הצבת חיילים בשממה וביערות. אחרי שבשבוע שעבר הראש אמר לאייר להתחיל להתייחס לתפקיד שלו ברצינות, הצבת הכוחות שם גדלה באופן משמעותי.
'מעניין מה בכלל יצרו בשממה', חשבתי לעצמי.
היערות הביאו עצים ואוכל, אימפריום פלאס הביא לנו מקום מגורים, ומבית הקברות הגיע הקסם שאנחנו משתמשים בו.
"זהב", אמר פתאום אייר.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"זה מה שמייצרים שם, זהב. יש שם מכרות שהפסיקו להיות פעילים לפני שנים".
הסתכלתי על אייר בהשתוממות כשהוא רק מחייך אליי ואז חזר למחשב שלו.
כולם חושבים שאייר הוא טיפה טיפש, רק בגלל שהוא חזק, אבל זה שהוא חזק לא אומר שהוא טיפש. למעשה אני חושבת שהוא אפילו יותר חכם מהאדם הרגיל, הוא פשוט לא מראה את זה.
"יש לך פגישה עוד שעה", אמר לפתע.
"פגישה? עם מי?"
"הבן של הראש".
שכחתי מזה לגמרי. זה מצחיק ששכחתי מהסיבה שאני מתייעדת להיות אדמין בגללה, בגלל שאני מתייעדת להיות אדמין.
"איפה?" שאלתי בקול רועד.
"אני אקח אותך", אמר והמשיך לעבוד.
אחרי חצי שעה אייר קם מהכיסא שלו אמר לי "בואי", והלך לכיוון הדלת. הלכתי אחריו.
המשרד של אייר היה קומה מתחת למשרד של הראש, לפחות תיארתי לעצמי שזו קומה אחת, היית צריך ללחוץ על הכפתור הכי גבוה כדי להגיע לשם. הבנתי שכל האדמינים נמצאים באותה הקומה, אבל עד היום לא ראיתי זכר מהם. ירדנו שתי קומות ויצאנו מהמעלית. היה שם מסדרון ארוך, הלכנו בו עד שהגענו לדלת.
"תיכנסי, אני אחכה לך כאן", אמר אייר.
דפקתי בדלת ואז נשמע קול, "כן?", פתחתי את הדלת, וליד שולחן ישב הבן של הראש. הוא לא נראה כמו אבא שלו, זה בטוח. הוא לא היה גבוה, או רחב כמוהו, הוא היה ממוצע בכל דרך שהיא מבחינת נתונים חיצוניים. השיער שלו היה לבן, והיו לו עיניים אדומות. הרגשתי לו בנוח כשהעיניים האלה נתנו בי מבט.
"זארה אורורה, אני מתאר לעצמי?" שאל. הנהנתי בראשי.
משפחת אורורה הייתה מאז ומעולם חלק מהארגון, מהרגע שבו אריאיוס קראטוייה רצה לשנות את העולם לעולם טוב יותר, הסבא הראשון שלי שנקרא ג'ייקוב אורורה היה לצדו. מהמשפחה שלי יצאו מפקדים, חיילים מצטיינים ואדמינים, וכנראה תתווסף אליהם עוד אחת כשאני אקבל את התפקיד.
"סבור לי שעדיין לא עשו בנינו הכרות", אמר הבן של הראש, "השם שלי הוא ראיין וואייט קראטוייה-רזארה, נעים להכיר", אמר עם חיוך שלדעתי נראה טיפה מזויף, "את יכולה לקרוא לי ראיין".
לא יכלתי לעצור בעצמי "וואייט?" שאלתי עם חיוך.
"אבא שלי חשב שזה יהיה מצחיק לקרוא לי ככה", אמר במבט עגום.
"אוקיי ראיין, נעים להכיר", אמרתי ולבשתי חיוך על הפנים.
הייתה שתיקה מביכה לכמה דקות, בהם פשוט הסתכלנו אחד על השני ולא אמרנו כלום.
הוא היה זה ששבר את השתיקה קודם, "אני אהיה כן איתך, הנישואים האלה נכפים עליי על ידי אבא שלי, אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מתחתן לעולם. הנישואים האלה רשמיים מבחינתי ותו לא". הסתכלתי עליו במבט נדהם.
"אל תסתכלי עליי ככה, הראש מקבל כל מה שהוא רוצה, גם אם זה מהילדים שלו."
"אתה לא חושב שאם תאהב מישהי, תרצה להתחתן איתה?" שאלתי.
"כמו שאמרתי, אם זה היה תלוי בי לא הייתי מתחתן לעולם. אהבה זה שקר שאנשים המציאו כדי להצדיק את המשיכות והצרכים המיניים שלהם", אמר במבט קר.
"אז אתה לא… לא אוהב את המשפחה שלך?" שאלתי אותו, ונראה לי שחציתי את הגבול בשאלה הזאת.
הוא נתן בי מבט אפל ואמר, "את חוצפנית בשביל חיילת, את יודעת את זה?"
"אני כבר לא חיילת." אמרתי והחזרתי לו מבט יציב.
אני לא יכולה להגיד שהוא לא נאה, הוא היה יפה, ובטח רוב הבנות באימפר פלאס היו קורעות אחת את השנייה כדי לקבל אותו, אפילו ללילה אחד. אבל לא נמשכתי אליו אפילו לרגע.
"כן… את צודקת, את לא חיילת יותר", אמר עם מבט מהורהר, ואז התחיל להגיד "האנשים היחידים שאהבתי מתו, אבא שלי מאז ומתמיד דאג לי, אבל הוא אף פעם לא אהב אותי".
תיארתי לעצמי שהוא מדבר על אשתו הקודמת של הראש ועל אחיו.
"אתה חושב עליהם?" שאלתי אותו.
"לפעמים…" אמר עם מבט חולם על עיניו, "לפעמים זה חלומות, לפעמים זה סיוטים. כשאני רוצה לעצור הכל…", אמר והשתתק.
חשבתי שזה סימן שאני צריכה לצאת ואז הוא המשיך "כשאני רוצה לעצור הכל, ולהפסיק להילחם בשביל המטרה, אני נזכר בו ועל זה שהוא היה קורבן למען המטרה הזאת", אמר תוך כדי בהייה בקיר מאחוריי.
לפתע נפתחה דלת בקיר הימני של המשרד מאמצע שום מקום, ויצאו משם שני חיילים כשהם מחזיקים ביניהם אדם שותת דם. "אנחנו מפריעים המפקד?" שאל אחד החיילים, שניהם לבשו מסכות.
"לא", אמר ברוב חוצפתו ושאל "מה העניין?"
"הוא מוכן לדבר", אמר החייל השני.
"באמת? בוא נשמע", אמר ראיין בקול מתעניין.
העיניים של האיש היו אדומות, כאילו בכה הרבה, והקול שלו היה צרוד, כאילו צעק הרבה.
"גנבנו משלוח של פוקדורים, התכוונו לתפוס חלק מהפוקימונים ביער ולהשתמש בהם כדי לברוח.
איש הקשר שלנו היה אדם מאימפר פלאס, הוא אמר שקוראים לו רוג'ר רוטה.", אמר האיש והתחיל לבכות "בבקשה, תפסיקו… אני אעשה הכל רק תפסיקו".
ראיין חשב לרגע ואז הצביע על כל אחד מהחיילים כשחלק לכל אחד מהם פקודות, "אתה, קח איתך עשרה חיילים ולך תעצור את רוג'ר רוטה. ואתה…" הצביע על השני "תחזיר את האיש פנימה ותמשיך, הוא ישלם על זה שהוא נתן לי לחכות כל כך הרבה".
"כן, המפקד" אמר החייל והתחיל לגרור את האדם שהתחיל לצעוק "לא בבקשה! לא!"
לא הייתי יכולה להמשיך לשתוק. "תעזוב אותו מיד!" פקדתי על החייל. החייל הסתכל עליי ואז על ראיין כאילו מצפה שהמפקד שלו יגיד לו מה לעשות.
"יש איזו שהיא בעיה, זארה?" שאל ראיין כאילו מדובר במזג האוויר.
"אין לך שום סיבה להעניש את האדם הזה! הוא נתן לך מה שרצית! עכשיו זרוק אותו באיזה תא כלא יעזוב אותו לנפשו", צעקתי על ראיין.
הוא הסתכל עליי במבט שמסתכלים על ילדה קטנה שלא מבינה איך העולם עובד, מה שעצבן איתי אפילו יותר. "אנחנו צוות אימפריום", אמר ראיין, "אנחנו לא יכולים לתת לאנשים לעשות מאיתנו צחוק. אם שאלנו שאלה אנחנו נקבל את התשובה במיידי, כל דבר אחר ישולם בסבל".
"אתה חתיכת שקרן!" צעקתי עליו, "אתה פשוט אוהב להכאיב לאנשים! אתה מסתתר מאחורי סיבות מצטדקות!" אני יודעת שזה לא היה חכם לצעוק ככה על הבן של הראש אבל לא הצלחתי לעצור בעצמי.
"ומי יעצור אותי אם זאת האמת?" שאל הקול שקט.
"אני", עניתי ובמהירות לקחתי את הסכין שהייתה על החגורה של החייל, נתתי מבט באיש הפצוע שהחזיר לי חיוך מלא הכרת תודה ותקעתי לו את הסכין בלב.
החייל התכונן להוציא את הפוקדור שלו ולהילחם בי, אבל ראיין עצר אותו בהינף יד, "קח מכאן את הגופה והסתלק", והחייל עשה זאת במיידי.
"יש בך יותר ממה שנראה, זה בטוח", אמר ראיין, "הפגישה הזאת הסתיימה, את יכולה ללכת", אחרי שסיים את המשפט הוא פשוט המשיך להתעסק בעניינים שהתעסק בהם לפני שנכנסתי. יצאתי בעצבנות מהחדר, ואייר חיכה לי בכניסה. הלכתי במהירות ואפילו לא הסתכלתי על אייר כדי לבדוק אם הוא הולך אחריי או לא. נכנסתי למעלית והוא נכנס אחריי. אחרי דקה ששנינו חיכינו ולא לחצנו על שום כפתור הוא אמר "תני לי לנחש, זה לא הלך הכי טוב שם", נתתי לו מבט שהראה לו בדיוק מה אני חושבת.
"גם אם את חושבת שאת יכולה להתנגד, את לא", אמר לה אייר, "כשהראש רוצה משהו, הוא מקבל אותו."
"אם ככה אני צריכה להתחתן לחולה הנפש הסדיסט הזה?" שאלתי בקול לא מאמין.
"זה לא מה שאמרתי", אמר והתנהג כאילו השיחה הסתיימה.
אחרי זה אייר הוביל אותי למגורים החדשים שלי, שהיו תחת המגורים של האדמינים והציע לי לנוח אחרי היום הקשה שהיה לנו. חשבתי על מה שאייר אמר במעלית 'זה לא מה שאמרתי, למה הוא התכוון?'
נכנסתי להתקלח, כשיצאתי התלבשתי עם חלוק רחצה והסתכלתי על המראה, הבחורה שהחזירה לי מבט הייתה שונה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה, אין לנו הרבה מראות בבסיס, בייחוד אם אתה חייל. היה לה שיער שחור וארוך, פנים בוגרות יותר מהילדה בן ה-14 שהייתה לפני כמה שנים, ועיניים בצבע כחול-סגול, צבע העיניים של משפחת אורורה. אחרי זה התלבשתי ונכנסתי למיטה. לא הצלחתי להירדם, חשבתי על מה שאייר אמר לי. ואז כאילו המחשבה קפצה במוחי משום מקום, הבנתי מה הוא ניסה לרמוז. אני צריכה לברוח מהמקום הזה.
