סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פרק 22 – היסחפות!

ריי נפל בלי סוף, לתוך ריק שחור, לתוך הכלום. הלחישות התחזקו, נהיו צעקות, באלפי קולות. "עלוב… חלש! חסר תועלת! זיוף… חיקוי…" הוא ניסה לעצור את הקולות עם הידיים שלו אבל הם חדרו דרכם כאילו לא היו שם מלכתחילה. 'תפסיקו…תפסיקו את זה', זה הדבר היחיד שעבר לו בראש, אבל הם לא הפסיקו.

= = = = =

"אני מאתגר אותך על המנהיגות, סאר!" קרא האדם שנקרא רורק לעבר האדם עם מסכת הארבוק. כולם נעמדו שם, לא ידעו איך להגיב על מה שנראה כאדם שחזר מהמתים.

"אתה לא יכול לחזור לכאן אחרי חמש שנים ולהתנהג כאילו כלום לא קרה!" קרא לעברו סאר.

"אתה מחויב לקבל את האתגר! אלה החוקים!" צעק לעברו רורק.

האיש עם מסכת הפיירואר הופיע מאחד הבתים, "אם כך יערך קרב! בעוד שעה באולם הגדול!" קרא בקול חגיגי.

עיניו של סאר נטפו שנאה מבעד למסיכה, הוא הסתובב והלך לכיוון הנגדי מהזירה.

"אבל איך… איך אתה חי…?" שאל ליי את אחיו.

"אין לי זמן להסביר ליי, אבל תהיה בטוח שלא יכולתי לחזור עד לרגע זה. אני מבטיח לך, אני אקח את המנהיגות מהשפל הזה ואשחרר את אבא!" ליי הסתכל על אחיו בהערצה והנהן בראשו, ואז רץ לכיוון הזירה.

פתאום אלה שמה לב שמשהו לא בסדר, "היי, איפה ריי?", שאלה את אמה ולאיוס.

הם נראו מאוד לא בנוח ולא ידעו אם לענות או לא. אלה נכנסה ללחץ, לא יכול להיות, לא יכול להיות שקרה לו משהו!

"הוא בסדר?", שאלה בבהלה.

"הוא בסדר… לפחות פיזית…", אלה לא הבינה על מה הם מדברים.

"בואו", אמר לאיוס לבלאק ואלה והוביל אותם לבקתה שיצאו ממנה.

מסתבר שזה היה הבית של יוקו או משהו כזה, כי היו שם הרבה חפצים שנראו מיסטיים, ויוקו נכנסה לשם אחרי רגע. לאיוס הוביל אותם לסלון, בו ישב ריי והביט בחלל הריק.

"הוא נראה בסדר גמור, אני לא מבינה למה הלחצתם אותי!" אמרה אלה ללאיוס ואמה.

"תנסי לדבר איתו", אמרה אמה בעצב.

"ריי", קראה לו, הוא לא עונה. היא נקשה באצבעותיו מול עיניו אבל הוא המשיך להביט במה שמולו. היה נראה שהוא כבוי, כאילו מישהו הוציא את מה שמניע אותו ונשארה רק המעטפת.

יוקו הגיע רגע לאחר מכן, "החבר שלכם עזב, רוב האנשים שמגיעים לשלב הזה לא חוזרים", אמרה בקול חסר רגש.

"מה זאת אומרת עזב?" שאל בלאק בכעס.

"זה קורה לאנשים מסויימים, אנשים שמחוברים לקסם של המקום הזה. הנשמה שלהם נסחפת בים האנרגיה הענקי שנמצא כאן. עד היום לא ראיתי אדם אחד שחזר מהמצב הזה", אמר בעצב, כאילו אחד מהאנשים הקרובים לה עבר מקרה כזה.

"זה קשור לזה שהוא "רדוף" או משהו כזה?" שאלה אמה.

"למעשה לא, הייתי אומרת שהדברים הם סוג של הפכים. רדוף הוא אדם שקשור לחומריות, הרוחות מנסות להשתלט עליו ולהשתמש בו כגשר. לעומתו אדם שנסחף הוא אדם שקשור יוצר לאומניות ולאנרגיה של האזור. זאת פעם ראשונה שאני רואה שילוב של שני המקרים", ענתה יוקו בעובדתיות.

"אז מה אנחנו אמורים לעשות? פשוט להשאיר אותו כאן? כבוי?" שאל לאיוס בכעס.

"אין לכם ברירה אחרת, הוא לא יכול להתלוות למסע שלכם במצבו הנוכחי", ענתה ברוגע.

"לעזאזל! לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל! לעזאזל עם הכל! לעזאזל עם צוות אימפריום! לעזאזל עם הרוחות! לעזאזל עם הקסם! לעזאזל עם העולם המחורבן הזה!" צעק לאיוס ובעט בדברים אקראיים בחדר, יוקו לא ניסתה לעצור אותו.

אלה הרגישה צער, כאילו היא תצטרך להשאיר חלק ממנה מאחוריה אם תצטרך להשאיר את ריי מאחוריה.

"אולי כדאי שתלכו לראות את קרב המנהיגות," הציעה יוקו בעדינות, "זה יכול להסיח את דעתכם".

בלאק יצא מהבקתה בלי לומר שום דבר, אחריו כל האחרים חוץ מלאיוס שעצר וביקש סליחה מיוקו על כך שבעט בחפצים שלה.

= = = = =

הרגשתי מרוקן, כאילו כל הכוח שלי נשאב ממני. אני לא מאמין שאנחנו פשוט נוותר על ריי, אולי הוא היה פחות בולט מבין כולנו, אבל אנחנו צוות, משפחה, ועל משפחה לא מוותרים. נכנסנו לאולם הקרב ותפסנו מקומות. הפיירואר כנראה היה אחראי על טקסים או משהו כי הוא היה ממש בתוך זה.

"בצד אחד גבירותיי ורבותיי יש לנו את מנהיג השבט, החזק מכולם עד לרגע זה, סאר הכובש!" חלק מהאנשים הריעו וחלק צעקו קריאות בוז, מסתבר שהוא לא כזה פופולרי כאן.

"בצד השני יש לנו לוחם ששיטה במוות, אדם שברח ממלאך המוות בעצמו, רורק האדיר!" עוד קריאות שמחה ובוז נשמעו.

שניהם עמדו בזירה, אחד מול השני.

סאר הוציא סרפריור וארבוק מהפוקדורים שלו, כשרורק הוציא אקסלגור ואסקאבליר.

האדם עם עגלת כלי הנשק עבר לי כל אחד מהם, רורק לקח שתי חניתות, דומות למה שאחיו למי משתמש בו, אבל עם להבים ארוכים יותר. סאר בחר שתי חרבות אכזריות למראה, חדות בצד אחד וכהות בשני. שני הלוחמים עמדו שם, אומדים אחד את השני במבט.

רורק היה הראשון שפעל, הוא תקף את סאר שנהדף לאחור, החניתות הסתובבו במהירות בידיים של רורק, לא מניחות לסאר לעשות שום פעולה חוץ מהתגוננות.

בינתיים אסקאבליר תקף את ארבוק עם החניתות שלו, ואקסלגור תקף במהירות את סרפריור עם שוריקן מים.

היה נראה שסאר מנסה לראות מה הולך עם הפוקימונים שלו, אבל רורק לא השאיר לו מרווח נשימה, הוא פשוט תקף כמו מכונת הרס, במהירות ובלי רחמים. מצב הקרב היה די ברור מההתחלה, ידו של רורק הייתה על העליונה.

הפוקימונים שלו ניצחו את הפוקימונים של סאר בלי בעיה. אסקאבליר נתן כמה נגיחות בראשו לארבוק שהתעלף מהעוצמה והלך לעזור לאקסלגור, ביחד עם מתקפת מספרי-איקס וכדור אנרגיה הם הפילו את סרפריור וגמרו גם אותו.

סאר קלט שמצבו רע, הוא עצר מתנשף.

"תיכנע סאר! אין לי עניין לגרום לך נזק", קרא אליו רורק בביטחון. סאר הוריד את ראשו, כאילו הוא נכנע.

"הוא מוריד את ההגנות שלו…", אמר בלאק בלחש והתחיל לרוץ אל תוך הזירה, הונאדג' החדש שלו מרחף לצידו.

סאר הכניס את היד שלו אל תוך החולצה כשרורק לא שם לב והוציא משם משהו. הידיים שלו זזו באיטיות, כדי שאף אחד לא ישים לב.

"בסדר בסדר", אמר וחיוך מגעיל התחיל לעלות על פרצופו.

רורק הסתובב, כאילו הקרב נגמר. סאר הראה מה שנראה כמו פגיון והסתער על רורק מאחורה, לרורק לא היה סיכוי. בלאק נכנס בו מהצד והעיף אותו לרצפה.

"חילול הקודש!" "בושה!" "בוז!" קריאות כאלה הופנו לכיוון בלאק שכנראה התערב במשהו קדוש וחשוב לאנשים האלה, והיה נראה שהדבר היחיד שעוצר אותם מלהרוג אותו היה הונאדג'. אנשים ירדו למטה כדי לעצור אותו, כשהאדם עם מסכת הפיירואר שם לב לסכין שהייתה זרוקה על הרצפה, הסכין של סאר.

"מה זאת הסכין הזאת?" שאל בקול חמור.

"היא שלו", ענה בלאק והצביע עם ראשו לעבר סאר.

"אין חוק נגד זה לאור! הקרב הופסק רק בגלל שהייתי יכול לנצח!" קרא סאר בזעם.

בלאק הרים את הסכין והחזיק אותה כשהניצב כלפי מעלה. היה שם עיגול ברזל, בלאק משך אותו והוא נמשך כשהוא מחובר למיכל עם נוזל בצבע אדום.

"זה… זה רק חומר מטשטש!" קרא סאר בהגנה.

"אה, אז לא אכפת לך שאני אשתמש הזה כדי לפצוע אותך, נכון?" שאל בלאק בקול מאיים.

בלאק החזיר את המיכל הקטן והתקרב אל סאר באיטיות מאיימת, אני בטוח שגם הונאדג' עזר כי אחרי שני צעדים הוא צעק בפחד, "בסדר בסדר! זה רעל קטלני! נגיעה אחת מזה והוא היה מת! עכשיו תרחיקו אותו ממני!" ואז התכרבל לתוך עצמו.

בלאק זרק את הסכין על הרצפה והסתכל על סאר כמו שמסתכלים על חרק. בלאק התחיל ללכת לכיוון שממנו הגיע, כשסאר הרים את הסכין והסתער עליו. אבל הסכין לא פגעה, סאר צעק צרחת כאב כשהסתכל על כף היד שלו עם הסכין נופלת לרצפה. הונאדג' לא היה מוכן שיפגעו באדון שלו כפי הנראה. האדם שנקרא לאור קרא לשומרים שיקחו את סאר למרפאה ומשם למאסר.

"אני מכריז בזאת על המנצח, רורק האדיר!" קרא והרים את היד של רורק.

כולם הריעו לרורק. רורק התקרב אל בלאק ושם יד על כתפו "אתה הצלת אותי", אמר בקול מוקיר תודה.

"אל תזכיר את זה", אמר בלאק כאילו הרים למישהו משהו שפשוט נפל לו על הרצפה.

"אני רציני! אני חב לך את חיי! אם תצטרך משהו, כל דבר! אל תהסס לבקש! אם אוהל אני אעשה הכל שביכולתו לגמול לך!" אמר בביטחון.

"את הדברים שאני רוצה לעולם לא תוכל לתת לי", אמר בלאק בעצב, "אבל אני אשמח אם תוכל לשמור על החבר שאנחנו משאירים מאחור".

"אחי!" קרא ליי והסתער על אחיו בחיבוק, "ניצחת! אתה מנהיג השבט!" קרא באושר.

"אני חושב שאני צריך להסביר לאן נעלמתי", אמר בקול רציני.

"תביא את אבא ואת יוקו הביתה, גם אתה וחברים שלך צריכים לשמוע את זה", אמר והפנה בראשו לבלאק. כמו שחשבתי מההתחלה, הקרבות האלה הן בידור לא נורמלי.

אחרי מספר דקות והרבה חיבוקים מצד אבא של ליי, רורק פתח בסיפורו, "אחרי שנלחמתי בציד", אמר בקול של מספר וותיק, "הייתי על סף מוות, הוא השאיר אותי למות, לדמם למוות. אבל אז, משום מקום הופיע מעגל שיגור מתחתיי ושיגר אותי מהיער. הופעתי במערה, היה שם אדם עם גלימה שחורה מוזרה. הוא טיפל בי במשך חודשים, מרח משחות, נתן לי תרופות, וטיפול בי עד שהרגשתי טוב מספיק. הוא אמר לי שיש לי מטרה, והוא לא יכול פשוט לתת לי ללכת. הוא אמר שכשאהיה מוכן אוכל ללכת. הוא לימד אותי שלל כשפים", אמר והדליק להבה באמצע היד שלו, "הוא היה אשף, אני הייתי כלום לעומת מה שהוא היה יכול לעשות. כל הזמן דיבר על הנבואה, דיבר על זה שכשחמישה אנשים ינסו לצאת מהמקום הזה, זמני יגיע. אתה צריך לאתגר את מנהיג השבט ולהפוך לאחד הזה בעצמך, זה מה שהוא אמר. כבר כמה ימים חיכיתי, אבל לא רציתי לאתגר את אבא שלי לקרב. כשסאר קיבל את המנהיגות לא חיכיתי רגע, ואתגרתי אותו. האדם שיציל אותי יהיה האחד החשוב מכולם. זה מה שהוא אמר ברגע שהוא שיגר אותי בחזרה", הוא סיים את הסיפור שלו.

בלאק הרהר לעצמו. "טוב אז זה אומר שפשוט צריך להמשיך, נכון?" שאל. כולנו הנהנו.

"אבל לפני שאתם הולכים, אני חושב שיש לכם עניין אחד לסדר", אמר הדרקון.

"באמת? ומה זה בדיוק?" שאל בלאק.

"להציל את העיירה מרדיפת רוחות".

= = = = =

בלאק הלך לכיוון אבן הרוחות, הלכנו אחריו.

"אני רוצה להיכנס לשם לבד, אי אפשר לדעת מה יקרה לכם שם", אמר לאמה ולאיוס. "אלה, בואי". אלה לא הבינה למה הוא קורא לה אבל הלכה אחריו. הם נכנסו לקרחת היער, ועל אבן הרוחות ישב לא אחר משומר העיר.

"לקח לך הרבה זמן להגיע", אמר לבלאק.

"כן, הייתי על סף מוות, אני מקווה שאתה מבין".

"כמה זמן אתה ידעת?" שאל השומר בסקרנות.

"מהרגע שסיפרת את הסיפור שהכניס אותנו לכל כך הרבה צרות, ממתי אתה ידעת?"

"מהרגע שראיתי אותך".

"רגע אני לא מבינה… מה קורה כאן?" שאלה אלה בבלבול.

"אלה תכירי, זהו אדמין גרג, האחד שנעץ את הונאדג' באבן", קרא בקול חגיגי.

"גרג?… אבל זה אומר שהוא בן למעלה מ-200 שנה…", אמרה אלה ללא אמון.

"למעשה 217, אבל מי סופר?" אמר והתחיל לצחוק.

הונאדג' נעץ מבט ארוך באיש. "אתה יודע… לא משנה כמה פעמים חזרתי לכאן, לא הצלחתי לשלוף אותו מהאבן, הוא כנראה וויתר עליי ברגע שאני קיללתי את העיר", אמר בקול עצוב, "אני חושב שזה שייך לך עכשיו", אמר והושיט לבלאק פוקדור שנראה כמו פרימיום בול, אבל היה בצבע שחור בוהק במקום לבן, פס אדום עובר באמצעו. בלאק לקח את הפוקדור והודה לגרג, שהתחיל להיעלם באוויר, "הייתם מעניינים זה בטוח".

"רגע! איך אני גורם לרוחות להפסיק לרדוף את העיר?" צעק בלאק לגרג.

"כשתגיע לכיכר העיר, אתה כבר תדע", ענה לו גרג ונעלם לגמרי.

אלה ובלאק חזרו אל לאיוס ואמה, והלכו לכיוון העיר, כשהתחיל להחשיך. בלאק הלך בכוונה עם הונאדג' מחוץ לפוקדור. אנשים הסתכלו עליו במבט מלא יראה וחוסר אמון, מחלונות ביתם, כאילו לא חשבו שזה באמת יקרה מתי שהוא. רוחות התקבצו בכיכר, הן נעצרו והביטו על בלאק. בלאק החזיק את הונאדג' והרים אותו גבוה באוויר.

"אני משחרר אתכם בזאת משליחותכם! עזבו את העיר הזאת והמשיכו בדרככם הטבעית!" צעק לעבר הרוחות.

הרוחות עמדו לרגע במקום, ואז התחילו להתפזר, כמו ערימת בלונים שמישהו שחרר לאוויר. אדם זקן היה הראשון שיצא מביתו בחשש, שום דבר לא קרה לו. אנשים התחילו לצאת מהבתים שלהם ועד מהרה הייתה שם חגיגה שלמה על מה שקרה. הם התייחסו אל הרביעייה כמו אל גיבורים. אפילו הציעו לבלאק להפוך לראש העיירה, כמובן שהוא סירב.

הם עלו לקומה 8 במלון, הקומה שבהם ישנו מההתחלה. אלה לא הרגישה פחד, אבל ראתה שאמה ממש עצובה, כנראה בגלל ריי, אז היא ביקשה ממנה שתישן איתה הלילה. הם הלכו לישון, בלי לדעת מה מצפה להם למחרת.

פוסטים קשורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *