המצוד אחר כבוד: פרק 31 – מכתבים בסוף העולם!

קירות המערה הדהדו בקול נפץ עז ושפתותיהם של מאיר ופרנצ'סקה התנתקו בבהלה. השקט ששרר במקום היה כזעקה מחרישת אוזניים. שום דבר לא זז. הכל עצר. ואז הוא הגיח. מבעד לוילון הערפל הכבד הגיחה דמות ענקית, 13, אולי 14 ואפילו 15 מטר גובה. הקור שאפף את המקום היה בלתי נסבל. הוא צעד קדימה ועיניו ממוקדות מטרה. הפוקימון פתח את פיו ופלט שאגה שהעיפה את פרנצ'סקה מעל קיוגר. וכמו בחלום, מאיר הושיט את ידיו לתפוס אותה, אבל היא נפלה לתוך הזרם ונסחפה. מאיר ניער את פניו מצד לצד, הפשיל את שרווליו וקפץ פנימה. המים היו בקור של מינוס 5 מעלות. מאיר לא ידע איך גופו שורד בקור הזה. השיניים שלו נקשו זו בזו, הרגליים שלו איבדו תחושה והוא התקשה לשחות נגד הזרם. בשארית כוחותיו הוא הורה לופוריאון לצאת מהכדור שלה ולעזור לו, אבל הפוקימונית המסכנה פלטה בכי מחריד ברגע שגופה נגע במים הקפואים. צרחות כאלה מאיר בחיים לא שמע בחייו. ופוריאון שחתה לעבר אחת הגדות ומשתה את מאיר אחריה.

מאיר התפתל מכאבים ו-ופוריאון נשמה בכבדות לידו. לאחר כמה רגעים שנראו כמו נצח, היא זחלה בשארית כוחותיה ורחרחה את חגורת מכנסיו של מאיר. היא לחצה על אחד הפוקדורים וארקניין יצא משם. היא אמרה כמה מילים שנשמעו למאיר כמו השם שלה ואז היא התעלפה. לא עבר רגע וגלגל אדיר של אש הקיף את מאיר ואת ופוריאון. שנייה לפני שהתעלף, מאיר היה מוכן להישבע שהוא רואה את הפוקימון האגדי נבהל למראה האש האיימתנית וחוזר למקום שממנו הוא הגיע, ואז הוא איבד את ההכרה.

כשהתעורר, מאיר מצא את עצמו מעל לפני הקרקע, כשהוא שוכב במקום חם ולצדו כמה גרגרים. מסתבר שהפוקימונים שלו טיפלו בו כל הזמן הזה. אגיסלאש בנה מעיין חצי איגלו פתוח כדי למנוע את ההגעה של רוחות המזרח מלהגיע למקום מבצרם, ארקניין היה אחראי לתחזוקת המדורה וכיסוי של מאיר בפרוותו העשירה ו-ופוריאון היה מזליפה לתוך פיו מדי כמה שעות כמה טיפות של מים, והיא גם זו שדאגה לצוד וללקט דברי מאכל.

מאיר התיישב באיטיות וחשב על כל מה שהוא עבר, המפגש עם קיורם, הנסיעה על קיוגר והחלום. החלום שהתגשם ובגללו הוא איבד את פרנצ'סקה בפעם השנייה בחייו. הוא לא רצה לחשוב על האופציה הנוראית ביותר, הוא ניסה לקום אבל ארקניין דחף אותו בחזרה לישיבה ונהם עליו. ופוריאון קירבה עם אפה את הגרגרים לעבר ידו של מאיר ואגיסלאש שמר עליהם מרחוק, ככל הנראה מאויבים ומנזקי הטבע. מאיר אכל כמה גרגרים ותחושת ההרגשה חזרה אליו.

מאיר ניסה להדליק את הפוקידע שלו, אבל שום דבר לא קרה. מה הוא לא היה נותן כדי להתקשר לפרנצ'סקה ולברר אם היא עדיין חיה. על מה הוא לא היה מוותר אם הייתה לו את האפשרות ליצור קשר עם דון קורליאון, שהרי מאיר ידע שיש באפשרותו להפוך את כל העולם על פיו אם הוא היה יודע שבתו/נכדתו נמצאת בסכנה. ולבסוף מאיר חשב על סבו, והוא תהה מה הוא יאמר אם מאיר יתוודה בפניו שהוא מצא את הפוקימון האגדי קיורם, אבל הוא לא הצליח במשימתו. 'סבא, אתה בטח תכעס עלי מאוד', מאיר חשב לעצמו.

ובצירוף מקרים מופלא, החלו להישמע במרחב הקפוא צלילים מתכתיים. מאיר הרים את עיניו וראה את אגיסלאש פולט גלים לאוויר, ולאחר כמה רגעים אותם גלים חזרו אליו. "מה הם עושים?" שאל את עצמו. לא לקח לו הרבה זמן להבין. פוקימון אדיר מימדים נכנס לטריטוריה ולפי האופן שבו אגיסלאש הירשה לו להיכנס, מאיר הבין שזהו ידיד ולא אויב. הפוקימון נעמד ליד מאיר, רחוק מהמדורה והניח מעטפה לצדו, ואז הוא פלט כמה צפצופים והפוקידע של מאיר התחיל להיטען.

מאיר פתח את המכתב והתחיל לקרוא:

צוואתו של פרופסור אריה פרי ז"ל.

הרינו מצטערים לבשר לך שסבך נרצח לפני מספר שעות וזו חלוקת הירושה הרשמית שלו.

למר מאיר סעדון הוא בחר להעניק את הפריטים הבאים –

= יומן המחקר שלו.

= הפוקימון מגנזון, רמה 100, יודע את המתקפות: פריקת חשמל, תותח פלאש והשמדה עצמית.

את שאר רכושו, ביתו, כספו וחפציו בחר המנוח להוריש לקרן שתוקם על שם בתו, שתפתח בסוף השבעה.

בברכה, חברה קדישא.

מאיר קיפל את המכתב, הכניס אותו למעטפה, סגר את המעטפה, פתח אותה שוב, הוציא את המכתב, וקרא את תוכנו שוב ושוב ושוב. כך עשה עד שלבסוף הבין שזהו לא חלום. ובכל פעם שקרא את המכתב, דמעה נוספת הופיעה בעיניו. ובכל פעם שפתח את המכתב, קמט נוסף נוסף לדף. זה חזר על עצמו עד שהמילים שבמכתב לא היו מובנות והיו אסופת מילים ודיו ודמעות וקמטי נייר.

מאיר הסתכל על הפוקימון הענקי שהביא את המכתב והבין שזהו המגנזון שסבא שלו דיבר עליו. הוא נזכר בהודעה ההיא: "כשתקרא את זה, בטח תהיה עמוק בתוך החרא של הקוטב הצפוני. אל תשכח למה שלחתי אותך לשם! עליך למצוא את הפוקימון האגדי קיורם ולגלות מה קרה לאבא שלך, ולמה הוא עזב את הבת שלי לבדה בחיים האלה. יימח שמו לעד. אני ביקרתי את מנהיג אל-קעידה ובוא נגיד שהוא לא יטריד אותך יותר. אגב, חבר שלך ג'יימי ביקר במעבדה שלי בזמן שעשיתי סידורים. הוא השאיר לי פתק ואמר שהוא חבר מאוד טוב שלך. הוא גם השאיר לי את הפוקימון מגנזון. הוא כתב שזה ישרת אותי נאמנה. לא יודע למה הוא התכוון. החיילים של אל-קעידה זיינו לו את הצורה והוא מקולקל. אולי בהזדמנות אתקן אותו."

"כנראה שסבא בסוף תיקן אותך", אמר מאיר והסתכל על מגנזון. "שתדע, אני אין לי תגים בכלל, אז אם אתה ברמה כזו גבוהה ואתה לא הולך להקשיב לי אז אולי עדיף שתעזוב, כי אין לי טעם בך". מגנזון הסתכל על מאיר, פלט שני גלי קול מתכתיים ואז הפוקידע התחיל לצפצף – "אני הולך להקשיב לך, בוס". התדהמה שנפרסה על פניו של מאיר השכיחה ממנו כל זכר לעובדה שהוא עצוב ובאבל על סבו. "אתה מסוגל לתקשר איתי?" מגנזון הסתכל על מאיר, פלט גל קול מתכתי ואז הפוקידע פלט – "כן". מאיר קם וחיבק את הפוקימון הענקי, למרות שהוא הרגיש מאוד קר ומנוכר.

אחרי כמה רגעים, כשמאיר כנראה שכח איפה הוא, הפוקידע פלט – "אולי כדאי שתתקשר לגברת, לבדוק אם היא בסדר". מאיר עזב את מגנזון במהרה, אמר "כן" בהיסח דעת ואז התקשר לפרנצ'סקה. קול הצלצול בקע מהרמקול. צליל ראשון, אין שום עונה. צליל שני, אין עדיין תשובה. צליל שלישי ופתאום מישהו ענה בצד השני – "פרנצ'סקה? זו את? את חיה? איפה את?" צפצף מאיר בהתלהבות חסרת מעצורים.

"אני מבין…" נשמע קול איטלקי זקן מהצד השני.

"הלו?" אמר מאיר, "פרנצ'סקה?"

"זוהי לא פרנצ'סקה, מאיר, זהו דון קורליאון, ולפי מה שהרגע שאלת, אני מבין שהנכדה שלי מתה".

מאיר לא ידע מה לענות לו. נשימות כבדות נשמעו מהצד של הדון.

לבסוף חזר לדון הקול והוא אמר – "אני חושב שזה הופך אותנו לפיטים".

"סליחה?" אמר מאיר ובלבול נשמע בקולו.

"אתה רצחת את הנכדה שלי, האהובה שלי, מקור חיי, ואני מי שאחראי למוות של סבא שלך. אז זה אומר שאנחנו תיקו, פיטים – כמו שאומרים בשפת הרחוב שלכם".

שפתיו של מאיר יבשו. דמעה בודדה עזבה את עינו, ירדה על לחיו ומתה בשפתו.

"אבל אל דאגה, עוד מעט תצטרף לסבא שלך. אני הולך לרצוח אותך כמו שאתה רצחת את פרנצ'סקה שלי. אתה עוד תשלם על כך ביוקר! אתה שומע אותי? אתה! עוד! תשלם! על כך! ביוקר!" דון קורליאון כבר צרח את המשפט האחרון ואז השיחה נותקה.

מאיר הסתכל על הפוקימונים שלו ואמר לעצמו – "לא אם אני ארצח אותך קודם!"