סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

המצוד אחר כבוד: פרק 32 – בחזרה למקום שבו הכל התחיל!

מאיר היה צריך להגיע במהירות לארץ ישראל, אבל שום פוקימון שהוא החזיק בידיו לא ידע שיגור. אז הוא ניסה לרכב על ארקניין, ופוריאון, אגיסלאש וגם מגנזון, אבל אף אחד מהם לא יכל לשרוד את הקור של הקוטב הצפוני ליותר מכמה דקות כשהוא מרכיב עליו אדם.

מאיר התחיל לרוץ, בהתחלה בכוח הכושר הרגיל שלו, כשזה נגמר, הוא התחיל לחשוב על פרנצ'סקה וזה נתן לו כוח להגביר את הקצב ולא להפסיק. כשכוח המחשבה הזו נגמר, הוא חשב על הכעס שיש לו כלפי דון קורליאון וזה נתן לו מומנטום להמשיך עוד קצת. ולבסוף הוא חשב על סבא שלו, האדם היחיד שנתן לו כוח גם כאשר הוא התאכזר אליו.

לבסוף מאיר עצר, תפס את המותניים שלו בידיו, התכופף עם פלג גופו העליון לרצפה והתחיל להקיא. מאחר והוא לא אכל דבר במשך ימים, אז כל מה שיצא לו מהפה היה רוק, זיעה ומיצי קיבה. לאחר שהוא לחץ לעצמו על הבטן, התחיל לרדת גם דם. הרבה דם. מאיר נפל לאדמת הקרח הקשה והתחיל לחרחר. הנשימות שלו הפכו להיות קצרות יותר, חלולות יותר, עד שהוא הפסיק לשמוע את הרעש מבחוץ. לפתע הוא פקח את עיניו וראה אור, אור לבן, אור של מלאכים, היו שם אמא שלו, ואבא שלו ואחותו, וסבא שלו, וכולם נראו לו מאושרים, הם נפנפו לו לשלום והזמינו אותו להצטרף אליהם, אבל זרם חשמלי קרע את התמונה הזו והחזיר אותו למציאות.

מגנזון גהר מעל מאיר ושלח לבית החזה שלו פריקת חשמל אחת נוספת.

"אני חי, תעזוב אותי", מלמל מאיר בשפתיו.

"אדוני, אנחנו צריכים ליצור קשר עם הסוכנת ח', אני מאמין שהיא תעזור לנו להשתגר לישראל", אמר מגנזון באמצעות הפוקידע.

"תתקשר אליה אתה, אני אין לי מה לומר לה".

אחרי כמה דקות, נפתח פורטל וכמה אנשי מוסד הגיעו לקוטב הצפוני, אספו את מאיר, הפוקימונים שלו וחפציו ולקחו אותו בחזרה הביתה, לישראל.

בישראל מאיר עבר סדרה של טיפולים רפואיים ובדיקות כלל גופניות על ידי מיטב הרופאים בארץ. הם דאגו לתת לו פיזיותרפיה, ארוחות חמות, תרופות נגד הכוויות שהיו לו ותוך חודש הוא והפוקימונים שלו חזרו למצב רגיל. בכל הזמן הזה אף אחד לא סיפר לו כלום, לא עדכן אותו בכלום, ובכל פעם שהוא ביקש לראות את האחראי, ענו לו שזה בטיפול. לבסוף נכנס יוסי כהן לחדר של מאיר, הציג את עצמו כראש המוסד ואמר לו – "היום אנחנו עורכים לוויה לסבא שלך, אתה תקבל בגדים חדשים, תחתום על טופס שחרור ותחזור לחיים הרגילים שלך. יש לך שאלות?"

לפתע המוות של סבא שלו גימד את הכל בעיני מאיר. הוא רק רצה להיות שם, בבית הקברות וללוות את סבא שלו בדרכו האחרונה.

בבית הקברות התאספו כל המי ומי בעולם הרפואה והמדע בעולם הפוקימונים; פרופסור אוק, אלם, בירץ', רוואן, ג'וניפר, סיקאמור, קוקואי, מגנוליה, ואפילו פרופסור סוניה הגיעה בכיסא גלגלים, כולם באו על מנת לחלוק לפרופסור אריה פרי כבוד אחרון.

הטקס התחיל והרב התחיל לזמר פרקי התהילים. מאיר שם לב שכולם מתנהגים כאילו אין זו הפתעה שסבא שלו נפטר. גם כאשר הביאו את הגופה, היה נדמה למאיר שמשהו עדיין לא כשורה. הוא ראה את הטלית ואת עובדי חברה קדישא מניפים משהו על האלונקה, אבל הוא היה נמוך יותר ממה שהוא זכר את סבא שלו, שמן יותר באיזור הכרס. הוא זכר את סבא שלו נישא לגובה של 1.90, רזה כמו עמוד. מה שהובא לקבורה לא דמה למאפיינים שמאיר זכר מקרוב המשפחה שלו.

כשהכל הסתיים וכולם לחצו למאיר את היד ואמרו לו – "שלא תדע עוד צער", מאיר חיכה וחיכה וחיכה. כשהיה בטוח שכולם עזבו את המקום, הוציא את אגיסלאש שלו ותקע אותו עמוק בתוך הקבר. "הלו?" מאיר אמר בצורה שנראתה לו מפגרת.

"הלו? סבא? אתה שם?"

"פרופסור אריה פרי?"

"כוס אמק ערס, תענה לי יא בן של זונה", צעק מאיר באמצע בית הקברות. כמה מורקרו התעופפו בבהלה.

מאיר הוציא את אגיסלאש מהקבר והלך לחפש את קבר אחותו. לקח לו שעתיים למצוא אותה, אבל כשזה קרה, הוא מיהר לשפד לה את המצבה עם פוקימון הרוח המתכתי.

"את שם?"

"כן, לוזר, מה אתה רוצה ממני הפעם?" קולה של אחותו נשמע מעבר לזמן והחלל.

"איפה סבא?"

"מת", היא ענתה.

"אני יודע שהוא מת, יא זונה טיבטית, אני שואל אותך למה אני לא יכול לדבר איתו?" מאיר שוב צעק.

"קודם כל, תרגיע! זה שאני אחותך לא נותן לך את הזכות לצעוק עלי, גם אם אני מתה".

"סליחה", אמר מאיר חלושות.

"שנית, סבא לא עונה לך כי הוא לא נקבר".

"מה?!" צעק מאיר.

"אתה מוכן להפסיק לצרוח בבית הקברות?! יש פה אנשים שמנסים לישון תנומת עולמים", נשמע קול אחר של מישהו מהקבר ליד.

"סליחה", חזר על עצמו מאיר. "נריה, את עדיין שם?"

"כן", ענתה לו אחותו.

"מה זאת אומרת, הוא לא נקבר?!"

"הוא לא פה", ענתה לו אחותו. "אם הוא היה פה, הוא היה עונה לך".

"אז כל הלוויה הזו הייתה הצגה אחת גדולה?" שאל מאיר.

"כנראה, טוב, אני חייבת לזוז, מישהו הזכיר את שמי ואני חייבת להתהפך בקברי".

"רגע, ואיך אדע איפה הוא?" שאל מאיר.

לא הייתה תשובה.

מאיר חשב וחשב. לבסוף הוא הגיע למסקנה שהדרך הכי טובה עבורו לגלות מה קרה לסבא שלו זה ללכת למקום שבו הכל התחיל, המעבדה של פרופסור פרי. הוא לקח את האוטובוס הראשון שהוא יכל והוא נסע ישר למעבדה של סבא שלו. כשהוא הגיע למקום, משטרה מקומית כבר הייתה פרוסה במקום, אבל כשהם ראו אותו, הם נתנו לו תג שם ואישור כניסה.

הוא נכנס למעבדה, ראה את כל הפוקימונים ההתחלתיים שסבא שלו נהג לחלק, ואז הוא חיטט קצת בשולחן העבודה שלו, קצת בניירת, אפילו חיפש אם כתוב משהו מיוחד ביומן אירועים של סבא שלו, אבל שום דבר לא נראה חשוד. 'זה נראה כל כך פשוט בסרטי אקשן', חשב לעצמו מאיר והתיישב בכיסא של סבא שלו.

אחרי ישיבה של שעה, הוא התרומם על מנת ללכת ואז נזכר בהודעה שסבא שלו השאיר בפוקידע: "אגב, חבר שלך ג'יימי ביקר במעבדה שלי בזמן שעשיתי סידורים. הוא השאיר לי פתק ואמר שהוא חבר מאוד טוב שלך. הוא גם השאיר לי את הפוקימון מגנזון. הוא כתב שזה ישרת אותי נאמנה…"

מאיר שאל את אחד השוטרים איפה נמצא הדואר של הפרופסור והם כיוונו אותו לערימת ארגזים שעליהם היה כתוב "ראיות", הוא חיפש בין הארגזים תוך כדי שהוא קורא את הסימון עליהם: פוקדורים, פוקימונים, סודי ביותר, ביגוד, דואר. מאיר פתח את הארגז של הדואר, הרים כמה מעטפות והתחיל לעבור אחת אחת: חשבון דואר, אגודת הפוקימונים, מכתב מרון פיל השכן המציק, ומכתב מהסוכנת ח', אבל מה שהיה מוזר בו זה שהוא לא היה מיועד לפרופסור, אלא היה כתוב עליו – "עבור מאיר סעדון".

פוסטים קשורים

4 תגובות

  1. טוב אם סבא של מאיר לא נקבר אבל הוא מת, הוא בר מינן אבל השאלה היא מי מחזיק בגופה שלו עכשיו ולמה. כל זאת אולי נגלה בשבוע הבא.

  2. אמממ… הסיום די מסקרן, אבל די מבלבל גם…

    אני די בטוח שהגופה אצל דון קורליאון, אני מתכוון, בהתחשב בעובדה שהוא רצח את סבא שלו ולא נתפס עדיין.

    אגב, מה קרב לסוניה שהיא בכיסא גלגלים?

  3. סוניה בכיסא גלגלים?
    פרט מאוד מוזר
    מה גם שלפי הגיל שלה היא לא אמורה להכיר אותו, אולי התכוונת למגנוליה?
    מה שמעניין זה מתי הם יפגשו לפיינל מאץ'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *