(זארה)
וככה עבר לו הזמן, כולנו תקועים במקום הקטן הזה. טוב, הוא לא באמת היה קטן אבל הוא הרגיש כזה. כל פעם שרצינו לצאת החוצה ריי אמר "זה מסוכן, אם תצאו לשם הסיכויים שתחזרו…", אמר והמשיך להסתכל על המפות של כל המקום הזה. כמובן החזיונות המשיכו להופיע, פעם זה היה אייר, פעם זה היה אבא שלי, אמא שלי, שנפטרה כשהייתי קטנה, זאק, כל אחד מהם עם משפטים מוזרים שלא הצלחתי להבין. כנראה המקום הזה שינה את עצמו לצרכינו, כי אחרי כמה ימים הופיעה ספה באורח פלא באחד הקירות של החדר העגול.
"ככה המקום הזה, מסתורי", אמר ריי כששאלתי אותו על זה.
לאיוס ואלה היו נעלמים וחוזרים, היו נכנסים למסדרון שנפתח וחוזרים לאחר כמה שעות. אלה הייתה חוזרת מזיעה לרוב, לאיוס היה נראה מרוקן עוד יותר כשחזר. זה הקטע במקום הזה, היית מקבל את מה שאתה צריך, לא את מה שאתה רוצה. אם רצית למצוא את אחד האנשים אף פעם לא היית מצליח, אלא אם כן היית צריך את זה. לאט לאט, האורות בעיניים של השאר כבו, סטיבן היה היחיד שלא נפל לדיכאון, אפילו שעליו זה התחיל להשפיע והוא נכנס לשתיקות עמוקות לפעמים.
באחד הימים, היה לי סיוט, אני עמדתי שם, מחזיקה סכין שנעוצה בחזה של אייר, "אתה סתם רוצח עלוב", אמרתי לו כשהכנסתי את הסכין וסובבתי אותה.
"אולי אני רוצח עלוב, אבל את… את הרבה יותר גרועה", אמר בקול נוטף שנאה. התעוררתי בבהלה, נמאס לי מהמקום הזה, נמאס לי! קמתי ויצאתי מהחדר, פשוט הלכתי והלכתי, במקום פותח לי מסדרונות בעצמו, יודע בדיוק מה אני צריכה. לפתע הגעתי למקום מלא דשא, כאילו יצאתי מהבית. היה כמה שיחים במקום, קסומים בצורה יפה, שמיים עם עננים למעלה, ולאיוס עמד באמצע המקום.
"זארה? מה את עושה כאן?", נראה כאילו הוא הופתע לראות אותי, לפי השאלה ידעתי שזה לא חיזיון.
נפלתי על הברכיים והתחלתי לבכות. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שאמא שלי מתה, בכיתי ובכיתי, והרגשתי את לאיוס שם עליו את היד שלו, מנסה להרגיע אותי עם טפיחות עדינות.
"מה קרה?" שאל בקול מרגיע.
סיפרתי לו על הכל, על כמה החיים שלי היו דפוקים מהרגע שנולדתי, על איך נקבע שאני אהיה ארוסתו של ראיין, על כל מה שעברתי איתו, על החזיונות, על כמה אני עצובה מאז שאייר מת. והוא פשוט הקשיב, הקשיב ולא אמר מילה. אחרי שסיימתי הרגשתי כאילו משקולות ירדה לי מהלב.
"את יודעת…מהרגע הראשון שהגענו לכאן, הדבר היחיד שהייתי צריך היה שקט. כמו כאן. קיבלתי את השקט שלי, אבל לאט לאט, זה הרגיש חסר טעם. כל הזמן פשוט חשבתי על דברים שקרו. החלטתי להפסיק, מעכשיו אני אחשוב על העתיד". הצער שלו ביגר אותו. זיפים בני כמה ימים צמחו על סנטרו, המבט בעיניו היה מבט של אנשים שגילם כפול מגילו לפחות פי 2, זה היה אדם למוד סבל.
"הבנתי משהו", אמרתי לפתע.
"באמת? מה?"
"המקום הזה, הוא מוביל אותנו למה שאנחנו צריכים, לא למה שאנחנו רוצים. והוא הוביל אותי למה שאני צריכה כשהביא אותי הנה".
"ומה את צריכה שנמצא כאן?" שאל בקול סקרן.
"אותך", אמרתי ונישקתי אותו, הנשיקה הזאת הייתה הרבה יותר טובה מהנשיקה הקודמת, היא התחילה בחשש מצידו אבל לאט לאט, הוא התחמם, נעשה להוט יותר ויותר. הוא גהר מעליי, העשב מתחתיי. לפתע האור התחיל לרדת, וכוכבים נצצו בשמיים המדומים שהיו כאן. העיניים שלו עברו על גופי, הרגשתי אותן זוחלות עליי, עוברות בכל מקום. הצמדתי אותו אליי לעוד נשיקה, הפעם היא התחילה בלהט, מתגברת יותר ויותר. אחרי כמה דקות של נשיקות לוהטות כרכתי את רגליי סביב האגן שלו, מצמידה אותו אליי יותר ויותר.
הוא עצר את הנשיקה, "את בטוחה?", שאל בקול דואג. הנהנתי בראשי, הוא החזיר לי הינהון, וככה התחיל הלילה הטוב ביותר שהיה לי בחיים.
= = = = =
(לאיוס)
התעוררתי בבוקר, זארה בין זרועותיי. איכשהו היינו מכוסים בשמיכה, לא רציתי לחשוב מאיפה היא הגיעה. שמתי לב שגם זארה התעוררה.
"היי", אמרה.
"היי" החזרתי לה ומשכתי אותה לנשיקה קצרה, היא הייתה טיפה עצבנית שהיא נגמרה כל כך מהר אבל לא התלוננה.
"לא היו לי חזיונות הלילה, בפעם הראשונה. כנראה זה בגללך", אמרתי לה.
"גם לי", ענתה כאילו יודעת בדיוק על מה אני מדבר.
"אתה ממש דומה לו, אתה יודע? לאייר הכוונה", אמרה אחרי שבהתה בי כמה דקות.
"למה את מתכוונת?" שאלתי בקול קר יותר משהתכוונתי והזזתי את השמיכה מעל שנינו, מגלה שרק בגדים תחתונים נשארו על גופנו.
"לא במראה", אמרה זארה בהתנצלות, "לשניכם יש מבט בעיניים שאומר 'אני אגן על האנשים החשובים לי, לא חשוב מה', לך ולאייר יש את המבט הזה". בלי רצון, נזכרתי באלקטבייר, הרגשתי את עצמי נשאב אל תוך המחשבות, אל תוך הזכרונות, לא הצלחתי לעצור בעצמי. נזכרתי בדיוק ברגעים האחרונים של אלקטבייר, נזכרתי בהם בכל רגע שהייתי כאן, כל פעם חותכת חתיכה מהנשמה שלי. לפתע הרגשתי שאני נמשך חזרה וראיתי את זארה מנשקת אותי. לאט לאט, היא הוציאה ממני את המחשבות, משאירה שם רק דבר אחד, זארה. נישקתי אותה בלהט, מעביר את הידיים שלי בשיער שלה, שיער רך ונעים, לא רציתי לעזוב אותה לעולם. הסתובבנו וגהרתי מעליה, בדיוק כמו אתמול, היא כרכה את רגליה סביבי, ביד אחת יצבתי את הגוף שלי בשמן שהשנייה עוברת על גוף שלה, נוגעת בעור החשוף. היא הצמידה אותי אליה, חזק יותר ויותר. לחשתי את שמה בין נשיקה לנשיקה, גורם לה לנשק אותי ביותר להט. בסופו של דבר הפסקנו, לא יכלנו להישאר שם כל היום. בגדים הופיעו לפתע משום מקום, לבשנו אותם, אלה היו בגדי מסע מוזרים, כמו שריי לבש, הם התאימו לשנינו בדיוק. יצאנו מהחצר המוזרה ויצאנו לסלון.
כשנכנסנו, אף אחד לא שם לב אלינו, כל אחד היה בענייניו, כשלפתע ריי הרים את ראשו וכשראה אותנו, היה מאושר.
"אני לא מאמין! הצלחתם!" אמר, ממש קיוויתי שהוא לא התכוון למה שאני חושב שהוא התכוון.
"סליחה?" שאלה זארה, מסמיקה מעט.
"הבגדים האלה! המקום הזה מביא אותם רק למי שצריך לעבור מסע! לא חשבתי שמישהו מכם יצטרך לעשות את זה. אנחנו נצטרך לצאת!" אמר וחיוך מאושר שלא ראיתי כבר הרבה זמן היה מרוח על הפרצוף שלו בצורה אדיוטית.
"לא אמרת שאסור לצאת?" שאלתי.
"כל זה לא חשוב אם המקום מצא אתכם ראויים, אנחנו יוצאים עכשיו", אמר והתחיל לעלות במדרגות.
"בגלל בגדים מוזרים אתה מחליט אם מישהו יכול לצאת החוצה או לא?" שאלה אלה לפתע.
מבין כולנו השינוי באלה היה הדרסטי ביותר. היא הפכה לדיכאונית ועצבנית, שופטת כל אחד לרעה.
"אני אשמח גם לקחת אותך ברגע שתהיי מוכנה", אמר ריי בחיוך, ריי ניסה כמה שאפשר לשמור עלינו מאוחדים, אבל זה לא הלך לו כל כך טוב. וככה עלינו אחרי ריי, ויצאנו החוצה.
= = = = =
(אלה)
אלה לא הבינה מה דפוק אצל כל האחרים. בלאק מת, ונראה שעל אף אחד זה לא עושה רושם גדול. בלאק היה האחד שאיחד אותם בהתחלה, האחד שהציל אותם מכל כך הרבה צרות, איך הם יכולים להתנהג ככה? מאז שהם נכנסו למערה של סאנס, התנהגותה של אלה הידרדרה. היא התחילה לעקוץ את כולם על כל דבר קטן, ולא היה לה אכפת. אם להם לא אכפת מהמוות של בלאק, למה שלה יהיה אכפת ממה שהם מרגישים? אחרי כמה זמן שהם כבר היו שם, לאלה כבר נמאס.
סטיבן, אמה ואלה ישבו על הספה, וריי ישב ליד שולחן עם ניירות, בודק כמה דברים, כשלאיוס וזארה נכנסו לחדר עם בגדים מוזרים. כשריי ראה את הבגדים האלה הוא התעקש שהם חייבים לצאת החוצה ולקח אותם איתו.
'מה כל כך מיוחד בבגדים מסריחים', חשבה לעצמה אלה בזעף.
"היי, אולי פעם אחת תנסי להירגע? את עצבנית מאז שחזרנו", אמרה אמה כשהסתכלה על אלה לכמה שניות.
"אולי פעם אחת תנסי לקלוט שזה לא בית אירוח ואנחנו צריכים לברוח מכאן?" החזירה לה אלה באותה נימת קול.
"היי, בואו נירגע קצת אוקיי?", אמר סטיבן בקול שהיה מאוד מעצבן לדעתה של אלה, היא הרגישה כאילו הוא לוקח את מקומו של בלאק.
"סטיבן?" אמרה אמה.
"כן?"
"אתה יכול ללכת בבקשה?" אמרה אמה בקול חסר רגשות.
סטיבן שהבין מה שאמה ניסתה לרמוז לו התקדם לעבר אחד הקירות, "גם ככה רציתי ללכת להתקלח", אמר כאילו זה לא סיפור גדול. אחרי שסטיבן יצא הבנות ישבו על הספה כמה דקות בלי לדבר.
"יש סיבה שהוצאת אותו או מה?" שאלה אלה. אמה התקרבה אל אלה וחיבקה אותה במפתיע.
"גם לי קשה בלעדיו", אמרה בקול שקט באוזנה, "אבל את חושבת שזה מה שהוא היה רוצה? שתתנהגי ככה? שנבכה עליו ולא נתקדם?" אמה עמדה ככה כמה דקות, אלה ניסתה להשתחרר אבל לא הצליחה.
בסופו של דבר אלה פרצה בבכי, "תעזבי אותי! אני לא צריכה את זה!" צעקה על אמה, אמה התעלמה ממנה והמשיכה לחבק אותה, בזמן שהדמעות המשיכו לרדת.
"אז מה אם אני מתגעגעת אליו? אז מה אם אני מרגישה את החיסרון שלו בכל דבר? זה לא שאכפת לכם ממנו או ממני!" כשאמה שמעה את זה היא הרחיקה את אלה ממנה כשהחזיקה בכתפיה וגרמה לה להסתכל לה בעיניים.
"אני לא יודעת מה את חושבת, אבל אם את חושבת שלא אכפת לנו, את טועה!" אמרה אמה בקול תקיף.
אלה הפסיקה לבכות והביטה לאמה בעיניים. עיניים ירוקות שלא הראו פחד, חשש, או שקר, עיניים ששיקפו את אמה בשלמות. אלה חיבקה את אמה בחזרה עכשיו, "תודה", אמרה ואמה פשוט חייכה.
אחרי זה הן ישבו על הספה, נהנות מהשקט כשסטיבן חזר.
"מה פספסתי?" שאל.
"לא משהו מעניין", ענו שתי הבנות ביחד וצחקקו. סטיבן הסתכל עליהן עם חיוך לא מבין, אבל הבנות לא הסבירו.
"אתם יודעים… לפעמים הייתי רוצה לגלות על העבר של בלאק… הרי אם הוא היה הבן של המנהיג זה בטוח כתוב איפשהו לא?" שאלה אלה בקול עצוב-חולמני. לפתע פתח נפתח בקיר. השלישייה נבהלה, אבל שום דבר לא יצא מהפתח, כאילו הוא חיכה להם למרות שלא רצו שיפתח בכלל.
"אני חושב שהמקום הזה מנסה להגיד לנו ללכת במסלול הזה", אמר סטיבן.
הם עברו בתוכו, מסדרון חום וארוך שהוביל לדלת. כשהם פתחו את הדלת הם ראו חדר, מלא מדפים ורשומות. על השולחן ישב מחכה, ספר. על הכריכה שלו היו כתובות המילים "קראטוייה-ראזרה". וכך הם למדו על סיפורו המצער של אב שנאלץ לצפות בהרס של שני בניו.
4 תגובות
האמת, די אוהב את הקטע של "מה שאתה צריך" ולא "מה שאתה רוצה", כנראה הם פשוט היו יכולים איכשהו להחזיר את בלאק, אייר ואלקרבייר אם זה מה שאתה רוצה.
אבל איכשהו הם צריכים לדעת על העבר של בלאק יותר מלהשיג אותו בחזרה.
מעניין, האישיויות של אמה ואלה פחות או יותר התחלפו. אמה התחילה בתור אחת עצבנית שצועקת על כולם, אבל אחרי הקשר עם ריי היא התחילה להירגע. אלה, לעומת זאת, הייתה רגועה ושקטה (אם כי מאוד חששנית), אבל אחרי שהיא איבדה את בלאק היא הוציאה את הכעס שלה על כולם.
יאאאא זארה מגלה שהיא צריכה את לאיוס איזה חמוד!!!
מעניין אם הם ימצאו מידע מעניין על בלאק
כשהוא שאל "את בטוחה" חשבתי שהם הולכים לעשות ילד
חוץ מזה אני במתח לפרק הבא לדעת מה הסיפור של ראיין ובלאק ונראה שאמה מצליחה להרגיע את אלה