ראשי / יצירה / המצוד אחר כבוד / המצוד אחר כבוד: פרק 34 – כזה המן עוד לא ברא השטן!

המצוד אחר כבוד: פרק 34 – כזה המן עוד לא ברא השטן!

"אני… אני… אני… גרטה אן לוקריו… בת שמואל ונחמה כהן… בלע. איכס. סליחה. מדליקה משואה זו… משואה זו אני מדליקה… משואה זו מדליקה אותי… אני מתכוונת שאני מדליקה אותה, בשם כל המפגרים, הדיסלקטים, הנכים, בעלי תסמונת הדאון, אתם מבינים – אלוהים בירך אותי בהרבה דברים, ואני עומדת כאן, גאה, אבל לא כמו הומואים, רק גאה, להדליק את המשואה הזו בשם כל הדברים שאני ובשם כל האנשים האחרים שגם לוקים במחלות, רגע, אמא תמיד אמרה לי שזה לא מחלה, שזה מתנה ושזה הופך אותי למיוחדת, אבא לא אומר כלום כשהיא אומרת את זה, אז בשם כל המתנות שקיבלתי מאלוהים, גם אם זה פיגור שכלי, גם אם זה תסמונת דאון, וגם אם זה הרצון להרגיש שייכת, ולתפארת מדינת ישראל".

= = = = =

"בוס, טוב שבאת", אמר החוקר נמרצות בזמן שהוא מלווה בהליכה מהירה את הבוס שלו.

"אז מה יש לנו פה?"

"ילדה צעירה, ככל הנראה בטווח הגילאים של 10-13, נמצאה – איך נאמר את זה בצורה עדינה – ללא רוח חיים באמצע יער בית שמש, קרוב לירושלים. כפי שאתה יכול לשער, לא היה קשה לאתר אותה לאחר ש23 בני אדם התקשרו למוקד המשטרתי לדווח שהיא קשורה וכפותה בסמוך לתחנת האוטובוס הממוקמת באיזור. אם תפנה פה ימינה, אדוני, נגיע למשרד שלי ואוכל להראות לך את התמונות מזירת הרצח. חכה, שניה, אפתח לך את הדלת. אוקי, אדוני, אז אתה מוזמן לשבת, אני אביא לך כוס מים, אלה תמונות לא קלות לצפייה. בבקשה. בכל מקרה, הנה התמונות: פה אפשר לראות את היער מרחוק, הנקודה האדומה במרכז התמונה זו הקורבן; פה אפשר לראות את כתמי הדם שהיו פזורים מסביב לכל זירת הפשע; עכשיו אלה התמונות הקשות, אדוני, אז נא היזהר; בתמונה הזו אפשר לראות את הקורבן קשורה כשהיא על בטנה, רגליה קשורות בסיכול כאשר הן מונפות לאוויר כאשר הדבר היחידי שתופס אותן באוויר זה החבל שקשור אהמ… לצווארה; בתמונה הזו אפשר לראות את לבה של הנערה כשהוא משופד על ענף בסביבה; בתמונה הזו, אני חייב להזהיר אותך, אדוני! בתמונה הזו החוקרים שחררו את הילדה וסיבבו אותה, ואפשר לראות שמשהו או מישהו נגס לה בבית החזה, אני ממש מצטער אדוני, זה פשוט מגעיל ודוחה ברמות, אבל אם תוכל רגע להעיף מבט לתוך התמונה תראה שהחור שנוצר לה שם הוא ככל הנראה נוצר על ידי חיה מאוד חזקה, וזה קרוב לוודאי מה ששלף לה את איבר הלב מהגוף; פה, אה, זו כבר תמונה רגילה, זו תמונה של מי שהיא הייתה לפני כל זה. אדוני, מדובר בגרטה אן לוקריו ואם השם הזה מצלצל לך מוכר, זה כי היא הדליקה שלשום בערב משואה בהר הרצל. אתה מבין, אדוני?"

= = = = =

רוסיה, 2:22 לפנות בוקר, בית הקברות היהודי של יוצאי ברית המועצות.

הקברן פתח את השער כבכל ערב על מנת להתחיל את משמרתו. הוא ניגש לארון המטאטאים והוציא משם מגרפה ישנה, 2 כפפות בלויות ופנס. הוא התחיל להסתובב בין הקברים באיטיות אדישה, כשמדי פעם הוא גורף עלה או שניים מעל הקברים הדוממים. הוא ניגש לשורה השנייה, שם הוא נזכר בחבורת הילדים שהציקה לו בשבוע האחרון, זרקה אבני חצץ על הצריף שהוא קורא לו בית וכינתה אותו בשמות. "מלאך המוות", הם היו קוראים לו. לפעמים גם "יהודון". אבל הכינוי שהכי פגע בנפשו היה "דמיטרי פבלוב" על שם מפקד כוחות רוסי שנכנע לכוחות הנאצים במלחמת העולם השנייה. "אני לא חלש, בלאט", הוא אמר בקול ונתן מכה עם המגרפה לאדמה.

באותה שנייה נשמע פיצוץ אדיר של שיש ואור בקע מאחד הקברים, מאיר את דרכו כל הדרך אל השמיים כמו ברייד, ואז הוא התאדה לאור סגלגל עד שהוא נעלם. כשהקברן הגיע לקבר המדובר בהליכה מקרטעת, הוא הופתע לגלות שהקבר נפתח, המצבה עצמה הייתה מנופצת לרסיסים ותכולת הקבר הייתה גלויה לכל מי שעמד מעל תלולית החול. הוא הושיט את יד הפנס שלו לעבר התהום וגילה לתדהמתו שהקבר ריק למעשה. הוא חיפש מסביב נפש חיה, מצפה לראות את אותם ילדים שובבים, אבל אף אחד מהם לא היה מספיק חזק לשבור קבר, שלא לדבר על להעלים גופה, ומהר מאוד הוא הבין שהוא לבד במערכה. הוא התכופף לאחד השברים הגדולים של הקבר וראה את השם אולגה חרוט על הדפנה. בנקודת זמן זו הוא החליט להגיע לטלפון הציבורי שבעירייה על מנת לדווח על המקרה למשטרה המקומית.

= = = = =

קבוצת המטיילים הפנסיונרים של מועדון העולמי של פטרבורג עלתה על התלולית הגבוהה של מדבר סהרה והמדריך פלט ברוסית כבדה את המילה "תשתו". כולם הוציאו את המימיות שלהם והתחילו לשתות. השמש קפחה על ראשיהם הקירחים של הגברים, חלקם בשנות ה70 לחייהם ואחרים בשנות ה80. הם היו רגילים לקור הרוסי, לוודקה, למרקים החמים, לזונות שופעות החזה, אבל מישהו שכנע אותם שלצאת ולראות את העולם יהיה משהו שהם לא ישכחו. ואכן זה היה יום שכזה.

כשהם המשיכו במסע שלהם, הם לא יכלו שלא להתעייף, להתנשף, חלקם היו משוכנעים שהם הוזים פאטה מורגנה של ים עשיר וכחול שנמצא לא הרחק מהם, במרחק של 200 מטר. הרוח שהים הזה הביאה הייתה משכנעת מאוד. מעט השערות שהיו על ראשם של חברי המועדון התבדרו ברוח. מנהיג החבורה, דון אלכסיי אלכסיי, אפילו נאלץ להוציא את הגופיה שלו מעל מותניו על מנת ללבוש אותה בשנית, מרוב שהיה לו קריר. הם התקדמו לעבר התעתוע המדברי הזה, והחיזיון אינו זז ואינו נעלם מן העין. להפך. הוא רק התחזק, התמצק והפך לאמיתי יותר ויותר.

כשהם ניצבו כמה מטרים בודדים מן מאגר המים המפתיע הזה, דון אלכסיי אלכסיי קיבל שיחת טלפון חשובה, כשהוא ראה מי מצלצל אליו מהצד השני, הוא פלט מלמול רוסי בין שפתיו, "עוד פעם הוא? מה הוא רוצה ממני עכשיו?" והשתיק את המכשיר. כשהרים את עיניו מן המסך, ראה גל ענקי של מים מיתמר מולו בגובה של 30 מטר, כשבמרכזו ניצבת צללית כחולה עם זנב של בת הים הקטנה, והיא פתחה לבסוף את עיניה, המים קיבלו חיים והפכו לצונאמי שגבה את חייהם של כל הנוכחים.

= = = = =

הסוכנת חן הכינה לבתה קורנפלקס וחלב בשעת ערב. היא הגישה לבתה את המגש ואמרה: "אני כבר מצטרפת, חמודה, תספרי לי מי הרים את המסך ואיזה שטות אסי עזר אמר הפעם. בסדר?" בתיה הנהנה לחיוב.

היה זה הערב ה14 מאז ששוחררה מבית החולים לאחר הניתוח מציל החיים שעברה. היא התחזקה בכל יום, אך עדיין הייתה צריכה עזרה בכל הנוגע לאוכל, שירותים ולבוש.

חן ניגשה אל המקרר על מנת להביא את התרופות הליליות כשלפתע צלצל הטלפון בבית. חן ניגשה אל הקו הפיזי והרימה את השפופרת. מהצד השני בקע קול צעיר: "הנכדה, האישה, הבן דוד והעובדים, כולם ימצאו את מותם. הנכדה, האישה, הבן דוד והעובדים." ואז נותקה השיחה.

חן התחילה לחשוב במהירות, 'מה זה היה? מה זה אומר?' קולה של בתיה נכנס בין המחשבות, מסתבר שרותם סלע חיקתה את אופירה אסייג בכך שעשתה "תתקדם" וזה הצחיק את בתיה וגרם לה להשתעל בצורה מפחידה ומסוכנת.

חן ניגשה אל החדר שלה, פתחה את הארון, התכופפה אל הכספת, פתחה אותה, הוציאה משם את הטלפון השני שלה, הדליקה אותו, חייגה למספר המהיר "1" וחיכתה לתשובה. מהצד השני נשמע קול – "קו זה מאובטח, את רשאית לדבר".

"סוכנת ח', מספר אישי 7280 מדווחת על שיחת טלפון שהתקבלה לפני 3 דקות ו13 שניות בביתי, ובה נאמרו הדברים הבאים, ואני מצטטת: הנכדה, האישה, הבן דוד והעובדים, כולם ימצאו את מותם. הנכדה, האישה, הבן דוד והעובדים. מבקשת לדעת מה לעשות בנדון".

הקו נשאר דומם למשך 13 דקות ארוכות ואז נשמע קולו של ראש המוסד – "ח'? את שם?"

"כן".

"אני עשיתי חיפוש עולמי וניסיתי להצליב בין כל אירועי המוות שקרו בעולם, ואין התאמה למה שהעברת לנו. שום אדם לא איבד גם את נכדתו, גם את אשתו, גם את בן דודו וגם את העובדים שלו ב9 חודשים האחרונים למקרי מוות טבעיים או כאלה שנעשו בידי אדם".

"אז זו מתיחה?" היא שאלה בקול מתוח.

"אני לא יודע, אנחנו מנסים לאתר את המתקשר".

"מאיפה הוא טלפן, אתה יודע?"

"נדע עוד 30 שניות".

"אוקי…"

"יש לנו את המיקום", אמר יוסי כהן, ראש המוסד.

"נו?"

"סיציליה".

"דון קורליאון?!" היא שאלה.

= = = = =

12 היחידות המובחרות ביותר של צה"ל שוגרו אל ביתו של קורליאון באישון לילה: צנחנים, מטכ"ל, גבעתי, שייטת 13, שלדג, מגלן, דובדבן, אגוז, עוקץ, נחל, גולני ושיריון. גשם כבד נפל על האחוזה הענקית של הדון קורליאון. נאמר לחיילים הלוחמים שהאיש חמוש בפוקימונים, יודע להילחם ואינו יודע להפסיד.

החיילים פרצו את דלתות הכניסה מהאגפים המזרחיים והדרומיים, נכנסים לכל חדר, בודקים כל פינה ומדווחים על כל חדר שהוגדר כסטרילי. החושך היה מוחלט. החיילים התקדמו לעבר החלק המערבי במהירות רבה, ועברו כל מטר באחוזה שהשתרעה לגודל של קילומטר ריבועי. אחרי 20 דקות של חיפוש, הם הגדירו את המקום כנקי.

"את שומעת? המקום נקי", אמר מפקד המבצע לסוכנת ח'.

"אתה בטוח שלא החמצת שום מקום מסתור, דלת סתרים או בונקר תת קרקעי?"

"גברת, אנחנו עובדים עם ציוד שמייצרים ברפאל, אנחנו רואים דרך הקירות והרצפות".

הסוכנת ח' שכבר חזרה לסלון, הסתכלה בטלוויזיה וראתה שאחד המתמודדים פרץ בבכי כשהוא לא עבר את ה12 הגדולים. הוא הרים את עיניו לשמיים ושאל את אלוהים את המילה 'מדוע'?

"מה אמרת?" ח' שאלה שוב.

"גברת, אנחנו רואים דרך הקירות והרצפות".

היא הסתכלה על המתמודד ושאלה: "ומה עם הגגות?"

מיד נשמעה ההוראה והחיילים החלו לנוע. הם יצאו מהמתחם, והתחילו לטפס על הקירות, על החלונות ועל המרזבים, כשהם הגיעו לגגות, הם ראו את המחזה הכי נוראי שראו בחייהם: כ120 סגנים לבושים במדים של המאפיה שכובים על הגגות, חסרי חיים, שרופים כמו פחמים, ככל הנראה כתוצאה מהתחשמלות.

"הם מתים, גברת, כל העובדים שלו מתים".

הסוכנת ח' חשבה לרגע, ואז נפל לה האסימון, היא הפילה את הטלפון בבהלה תוך כדי שהיא צורחת בכל כוחה – "תברחו משם, יא מטומטמים!!!!!"

אבל זה היה מאוחר מדי. הגשם הרטוב. החיילים מהיחידות המובחרות. הנשקים המתכתיים. לא היה להם שום סיכוי. יצור עגול ענקי הגיח מתוך האפלה, פלט את הניצוצות החשמליים האימתניים שלו. המילה האחרונה שהם שמעו הייתה "מגנזון".

5 תגובות

  1. Avatar

    אז מאיר רצח אותם… אז מאיר רצח את כולם!

  2. Avatar

    טוב… ההתחלה הייתה מבלבלת ולא ברורה בעליל…
    לא הבנתי איך בדיוק המוות של האוטיסטית והזקן הרוסי בבית הקברות קשורים אבל אני מניח שזה יתברר בהמשך.
    אז מאיר הפך להיות מרושע שצמא לנקמה
    המממ…
    מגניב, נראה לי

  3. Avatar
    עומר אזולאי/ Umbreon

    הבדיחה על צה"ל, כל כך הרבה חיילים במקום אחד ואף אחד מהם לא היה מוכן למגנזון או לסכנות הכוללות חשמל.

  4. Avatar

    חשבתי שהוא ילד נחמד וסאחי נראהלי הרגת לו יותר מידי חברות שהוא הפך לרע

  5. Avatar
    נקרוזמאן

    אז מאיר הפך לפסיכופת? מתאים לו האמת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.