ראשי / יצירה / גורל אפל / פרק 46 – גילוי!

פרק 46 – גילוי!

(לאיוס)

"רגע… אז תנו לי להבין… בלאק ואלה מאורסים? זה מסביר למה היא קירקרה סביבו מהרגע הראשון", אמרה אמה ונקרעה מצחוק.

אלה הכניסה לה אגרוף שלא היה חזק מדי אבל הוציא אותה משיווי משקל בגלל שהייתה שתויה.

אחרי ההצהרה הדרמטית של ריי הוא הוציא בקבוקים מוזרים בצבע כחול. הוא אמר שסאנס נתן לו לשתות מהם כשהוא סיים את "ההכשרה" שלו, מה שזה לא אומר.

כולנו שתינו מזה, היה לזה טעם עדין ומתוק, ותוך כמה דקות התחלתי להרגיש אלכוהול זורם בדם שלי, אבל בלי ההרגשה המגעילה של הסחרחורת.

"את יודעת מה מעניין אותי? איך בדיוק את וריי נהייתם זוג בכלל", אמרתי, פולט שטויות.

"שתוק לאיוס", ענתה לי אמה בעצבנות.

מסתבר שאמה וריי היו יחד, אבל גיליתי את זה רק היום כשראיתי את ריי מנשק אותה נשיקה לוהטת. דבר אחד היה בטוח, לא יהיה להם משעמם כשמדובר ברומנטיקה.

"האמת היא כבר פיתתה אותי כמה פעמים לפני", אמר ריי שהיה שיכור כמו כולנו, אמה חבטה בו חזק.

"שתוק. מה לעשות שגברים הם אדיוטים שלא קולטים רמזים? גם אם הייתי תולה שלט שכתוב בו 'ריי קח אותי!', היית מנסה לקרוא אותו מהצד השני ולא מבין למה לא רשום בו כלום".

"אולי אם לא היית כזאת עקשנית ומעצבנת הייתי רואה את זה", החזיר לה ריי.

הם עמדו אחד מול השני כמה רגעים ואז ריי משך אליו את אתה לעוד נשיקה, אמה כמובן לא הראתה שום סימן להתנגדות.

גילגלתי את עיניי, זאת הייתה אולי הפעם העשירית שזה קורה הערב, אלה עשתה סימן הקאה וסטיבן פשוט גיחך לעצמו.

"אז מה סטיבן, אמה תמיד הייתה שתיינית?", שאלתי, ספק כי היה לי משעמם וספק כדי לגרום לאמה וריי להפסיק עם ההתלעסות שלהם.

"שתיינית? היית צריך להמציא מילה חדשה בשביל כמות השתייה שהיא שתתה. עד שלא ראיתי אותה נחתכת פעם וטיפת דם יצאה לה מהיד חשבתי שזורם לה אלכוהול בוורידים, לא דם", אמה זיכתה גם אותו באגרוף.

"אל תלכלך על האני הקודמת! אז מה אם אני לא זוכרת כלום", אמרה והתחילה להתנדנד, ריי תפס אותה רגע לפני שנפלה.

"אני חושב שאני אקח אותה לישון", אמר ופשוט הרים אותה על הכתף ויצא דרך פתח שנפתח בקיר.

"טוב אנחנו לא נראה את שני אלה עד הבוקר", אמרה אלה בחיוך תחמני, לא הצלחתי לעצור בעצמי וצחקתי, צחקתי מכל שטות האמת.

"אולי תפסיקו עם השטויות שלכם?", אמרה זארה שישבה על הספה, היא לא שתתה כלום כל הערב.

"נו אל תהיי כזאת זארה, בואי תהני איתנו קצת", אמרתי, מראה לה בקבוק ומנער אותו.

"אני לא שותה את החרא הזה, תראה מה זה עשה לכם", אמרה במיאוס.

התקרבתי אליה, ממש רציתי שהיא תשתה את זה.

התיישבתי לידה על הספה, גורם לה לחוש טיפה לא בנוח.

"טוב נראה לי אני אלך לישון", אמרה אלה ויצאה מהחדר מהר.

"גם אני", אמר סטיבן אחרי כמה דקות ויצא מהחדר.

"זה רק שנינו עכשיו", אמרתי בקול שקט, מפתה.

אני ידעתי שלא הייתי מעז לעשות את זה בכללי, אבל השיכרות הכניסה בי טיפה אומץ.

"נראה לי אני אלך לישון גם", אמרה זארה ונעמדה, היא התחילה ללכת כשגם אני נעמדתי ושמתי לה רגל, גורם לה ליפול.

היא נפלה היישר אל תוך זרועותיי, הסתכלתי לתוך העיניים הסגולות-כחולות האלה שלה, מרגיש שאני הולך לאיבוד בהן.

"טוב… אולי תעזוב אותי?", אמרה זארה אחרי כמה רגעים שעמדנו ככה.

"אני אעזוב רק אם תישתי בקבוק", אמרתי, "או אם תתני לי נשיקה", ההתכופפתי טיפה ושירבבתי שפתיים.

"תן לי את הבקבוק הארור", אמרה זארה ונעמדה על רגליה, מסמיקה לגמרי.

גיחכתי והושטתי לה את הבקבוק, היא שתתה הכל בלגימה אחת. היא ניסתה לעשות פרצוף שמראה שזה לא טעים לה אבל ידעתי שהיא אהבה את זה.

"מספיק טוב בשבילך?", שאלה רטורית.

"לא", אמרתי והדפתי אותה לקיר, נשמתה נעתקה לרגע.

"מה בדיוק הולך בינינו זארה? אנחנו זוג? זה היה חד פעמי? את בכלל מרגישה אליי משהו?", ידעתי שאני מדבר שטויות, אבל לא הצלחתי לעצור בעצמי.

"לאיוס אני… אתה שיכור לאיוס, אתה מדבר שטויות", היא אמרה בניסיון לגרום לי לשחרר אותה, אבל היא לא נאבקה בי או משהו.

"זארה, את מילאת את החתיכה החסרה בלב שלי, את האחת שהשלימה אותי. תגידי לי את האמת, אל תגרמי לי לחיות באשליות", אמרתי, הרגשתי דמעות בעיניי, אבל הן לא זלגו.

"אתה… אתה חשוב לי לאיוס… אני לא רוצה להרוס את זה בינינו, לא ככה", אמרה והחוותה עליי ועל הצורה שבה הצמדתי אותה לקיר.

התרחקתי ממנה, אולי באמת הגזמתי, אולי זה באמת יותר מדי.

"אני מצטער… לא אטריד אותך בנושא יותר", אמרתי ויצאתי מהחדר, הספקתי רק לשמוע אותה קוראת בשמי לפני שהיא נעלמה.

=====

(ריי)

אמה הייתה ממש שתויה, ריי היה צריך לריב איתה כדי להכניס אותה לחדר.

"אני רוצה עוד בקבוק! רק אחד קטן! נו בבקשה ריי", התחנה כשהוא נלחם בה שתיכנס לישון.

"מספיק אמה, שתית מספיק", אמר ריי, מנסה לגייס סמכות לקולו.

"אתה מנסה לפקוד עליי?", שאלה אמה בתמיהה, "כי אם כן זה לא עובד", הנה הלך הניסיון להכניס סמכות.

"טוב בסדר בסדר, אני אלך לישון, אבל בתנאי אחד", אמרה, עם חיוך ערמומי.

"כל עוד זה לא עוד שתייה, בטח", אמר ריי, חושב שהוא יצא מזה בקלות.

אמה תפסה את ריי וזרקה אותו על המיטה שלה, הוא נחת עליה בחבטה, הוא לא היה מוכן לזה.

היא התיישבה מעליו, האגן שלו בין הרגליים שלה.

"תישאר איתי ללילה", אמרה בקול מפתה, ריי נזקק לכל כוחו כדי לסרב.

"אמה…את שיכורה, מספיק", אמר והוריד אותה ממני, מתכונן ללכת ליציאה.

היא תפסה את היד שלו, "אתה חייב לי, אני ישנתי איתך פעם אחת! אתה חייב לי", אמרה והקול שלה התחיל לרעוד, כאילו היא עומדת לבכות.

"את בטוחה בזה אמה?".

אמה הסתכלה על ריי במבט שהיה עירני לחלוטין, כאילו היא לא שתתה בכלל, "בבקשה", הוסיפה.

כשאמה משכה את ריי לנשיקה הוא לא התנגד, והוא נשאר איתה למשך כל הלילה.

=====

(זארה)

הרגשתי רע. היו לי רגשות כלפי לאיוס, אבל לא ידעתי איך לבטא אותן.

אבל לא משנה כמה ניסיתי, המקום הזה פשוט לא נתן לי מעבר ללאיוס.

בעטתי בקיר וצעקתי עליו, התחננתי, אבל שום דבר לא עזר.

התייאשתי והתיישבתי על הספה בצורה נכנעת, "ניצחת אוקיי? הוכחת שאי אפשר לגרום לך לעשות דברים", קראתי לעבר הקיר, כנראה השתגעתי אם התחלתי לדבר אל קירות.

לפתע אייר הופיע, ידעתי שזה חיזיון.

"אם את לא מבקשת בצורה ברורה, איך הוא יכול לתת לך את מה שאת רוצה?", אמר ונעלם, כאילו הוא הגיע כדי להעביר מסר וברגע שהעביר אותו לא היה לו שום עניין אחר במקום.

החלטתי לנסות שיטה טיפה שונה הפעם.

נעמדתי מול הקיר והתחלתי לדמיין מולי את לאיוס, אבל לא כמו שהוא נראה תמיד, אלא כמו שהוא נראה בגן ששנינו היינו בו אז.

השיער הפרוע שלו בצבע חום, העיניים הירוקות שלו, נוצצות על רקע הכוכבים מעל, הגוף שלו, גוהר מעל שלי, הידיים שלו, ממששות כל חלק בגוף שלי.

התחלתי להיגרר יותר מדי אחרי הדימיון שלי כשהתחלתי לדמיין מה קרה לאחר מכן כששמעתי רעש, פקחתי את העיניים וראיתי מעבר אפל, לא היססתי ונכנסתי לתוכו.

הוא הוביל לדלת, פתחתי את הדלת בשקט ונכנסתי פנימה, סוגרת את הדלת בשקט אחריי.

לקח לי כמה זמן להסתגל לחושך, כשהסתגלתי לחשכה ראיתי את המיטה סתורה, וגוש מוזר בצד של החדר.

התקרבתי אליו והגוש התגלה כלאיוס, בוכה ורועד.

נשכבתי לצידו בשקט, אחרי כמה דקות שבהן הוא רעד ללא שליטה נגעתי בו בעדינות, האפקט של המגע שלי בו היה יוצא דופן. כל הגוף שלו השתתק ואז הנשימה שלו התייצבה.

לא ידעתי למה אבל הרגשתי צורך לחבק אותו, אולי בגלל המשקה ששתיתי קודם לכן.

לאיוס החזיק את היד שלי, מצמיד אותה אל החזה שלו.

"זארה…?, שאל בקול רועד.

"זאת אני", אמרתי בעדינות, לא רוצה שהוא יבהל.

הוא הסתובב אליי ונישק אותי, לא הייתי מוכנה לזה אבל לא התנגדתי. הוא היה טוב בזה, הרבה יותר טוב מראיין בכל אופן. הוא נישק בלהט, מתנהג אליי כאילו אני הדבר הכי חשוב בעולם, כאילו הנשיקה היא סוג של סגידה.

הוא נשכב מעליי, ממשיך בנשיקה שלו, עד שלפתע הוא התיישב על הברכיים שלו והחזיק את הראש שלו בשתי ידיו.

"לא… לא שוב… כל לילה אתה עושה לי את זה! אתה רוצה לשגע אותי עם החזיונות האלה?!", צעק לאיוס לעבר הקירות.

הקירות בתגובה שתקו.

"תעלמי מכאן אשליה מחורבנת!" הוא צעק לעברי, לא הצלחתי לעצור את עצמי, כנראה מהשתייה וסטרתי לו.

הוא עמד ככה כמה שניות, ממשש את הלחי שלו עם היד.

"זארה?", שאל, כאילו רק עכשיו קלט שאני בחדר.

"לא אני אשליה", אמרתי בקול עצבני.

"רק זארה האמיתית יכולה להכאיב לי ככה", אמר ונראה שמץ של שמחה בעיניים שלו שנצצו בחושך, אבל רק לרגע.

"מה את רוצה?", שאל, מיואש.

"אני פשוט…", נעצרתי, למה בעצם באתי לשם?

"את יודעת זארה, מהרגע הראשון שראיתי אותך ידעתי שיש בך משהו מיוחד. היה לך מבט בעיניים, מבט של אחת שאף פעם לא תוותר", אמר בקול חולמני, כאילו הוא עכשיו נזכר בפעם הראשונה שהוא ראה אותי.

"אחיך עמד שם, הפוקימונים שלך אצלו. ואיכשהו את אפילו לא הייתי לחוצה, את פשוט עמדת שם והסתכלת עליו באומץ. אני חושב שזה היה הרגע שבו עברה לי המחשבה שאולי באמת יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון…. לא משנה, אני סתם שיכור, אני מדבר שטויות", אמר באותן המילים שאני השתמשה בהן קודם לכן.

"בפעם הראשונה שאני ראיתי אותך, אתה יודע מה ראיתי?", שאלתי אותו, לא ידעתי למה אני אומרת את זה בכלל, אבל לא הצלחתי לעצור את הפה שלי.

"ראיתי נער, שחצן, שחושב שהוא מסוגל ליותר ממה שהוא יכול באמת, אחד שלא יכול לסתום את הפה שלו לרגע, אחד שברגע האמת יברח עם הזנב בין הרגליים", אחרי כל הוספה לתיאור הפרצוף שלו התקדר יותר ויותר.

"אבל אתה יודע מה?", אמרתי והתקרבתי אליו.

"התברר לי שאני לא תמיד צודקת כמו שלרוב נראה לי. כשגיליתי את האישיות של לאיוס האמיתי, גיליתי אדם חזק, נאמן, אחד שמנסה לגרום לאנשים שחשובים לו תמיד לחייך ,אחד שיקריב את החיים שלו למענך", אמרתי, מושכת אותו לנשיקה, הוא היה מופתע בבירור.

משכתי אותו אחריי, אל המיטה.

אני הייתי למעלה והוא היה מתחתיי, בניגוד לפעם הקודמת.

"ואתה יודע מה? אני אוהבת את הבחור הזה שמצאתי", אמרתי.

"לא הבנתי", אמר בקול תמוה.

"אני אוהבת איתך טמבל", גילגלתי את עיניי והמשכתי בנשיקה, הפעם הוא היה מוכן לזה. חשבתי שהלילה בגן שהיינו בו היה טוב, אבל הלילה הזה היה הרבה יותר טוב.

=====

(אלה)

כשאלה קמה בבוקר סטיבן היה בסלון, איכשהו הגיעו לשם כיריים והוא הכין ארוחת בוקר, היו ביצים על שולחן שגם הגיע משום מקום.

אלה התיישבה והתחיל לאכול, "בוקר טוב", אמר לה סטיבן.

"המממ, המממ", נהמה אלה בפה מלא, סטיבן הסתכל עליה במבט מיואש והמשיך את ההכנות.

אמה וריי יצאו מאחד הקירות יחד, בטח כבר עליהם לילה מהנה, חשבה לעצמה אלה עם חיוך ערמומי.

כמה דקות לאחר מכן זארה נכנסה, ואז לאיוס.

אלה ידעה שגם שניהם בילו את הלילה יחד, אבל משום מה התביישו בזה, היא ראתה איך הם מסתכלים אחד על השני ואיך הם "בטעות", נוגעים אחד בשני בלי כוונה.

היא ממש קיוותה שהיא לא הייתה ככה כשבלאק היה בסביבה.

המחשבה על בלאק העכירה את רוחה, היא התגעגעה אליו, והייתה מתרפקת על כל זיכרון שלו, גם אם זה היה חיזיון, או לקרוא את הסיפור שלו שוב, היא תמיד שאלה את עצמה מה היה קורה אם הוא לא היה מת שם, האם גם להם היה סיכוי?

היא נזכרה באחד הימים שהתאמנו אצל בלו, בלאק היה שטוף זיעה, אחרי עוד אימון שבלו עשה.

כשהם עמדו לצאת הוא קרא לה, "אלה, את יכולה להישאר פה רגע?", ברור שהיא נשארה, כל השאר עלו במדרגות.

הוא נראה מובך, כאילו הוא לא יודע איך להגיד את מה שהוא רוצה להגיד.

"תקשיבי אלה… בנוגע למה שאמרת לי ביער…", אמר בחוסר נוחות.

הוא כנראה התכוון להצהרת האהבה שלה, שהוא דחה כמובן. אלה הרגישה איך הלב שלה נעצר לרגע ואז יורד לכיוון מטה.

"אני… אם אי פעם נצא מפה… אני מבטיח להקדיש לזה מחשבה טוב?", הוא נשק למצחה ויצא מהאולם במהירות.

אבל הוא בחיים לא יזכה לקיים את ההבטחה הזאת, כי הוא מת. לא, לא מת, נרצח. ואלה תכננה לנקום את מותו.

"טוב מישהו עומד לדבר על זה שאנחנו עומדים לנסות שוב היום או מה?", אמרה אלה כשסיימה לאכול.

כל השאר עצרו באמצע האוכל, אולי היא הייתה צריכה לחכות שיסיימו.

ריי היה הראשון שהפר את הדממה, "יש לי רעיון, אם תרצו נעבור עליו עכשיו", כל השאר הינהנו בראשם.

"אוקיי, אז זה הרעיון שלי.

הרי ברור שהכוננות עלתה מאז שברחנו, זה יעבוד בצורה כזאת.

כשנגיע ליציאה, לאיוס, אתה תלחם נגד ראיין. זארה, את תילחמי נגד ריינאק. סטיבן, אתה תטפל באמבר, אלה תטפל בשאר העוזרים הקטנים ותדאג לריפוי ועזרה. אני אטפל בפיראס", כולם כמובן, לא היו מרוצים מהעמדה שלהם.

"אני רוצה להרוג אותו! אתה לא יכול לקבוע כזה דבר!", צעקה אלה וחבטה בשולחן.

"תקשיבו, אם ניתן לנקמה להוביל אותנו, אנחנו בחיים לא נצליח. אנחנו חייבים להשתמש בהיגיון. מבין כולנו לאיוס הוא הכי חזק, אלה הפוקימונים שלך יעזרו הרבה יותר בתור עזרה כללית מאשר להילחם נגד מישהו ספציפי, זארה את יכולה לקחת את זה", אמר והביא לה פרימיום בול, "הוא יעזור לך נגד ריינאק".

"ולמה אתה נגד פיראס?", שאלה אלה, "רק לך מגיע נקמה?".

"אני לא נלחם נגדו מתוך רצון לנקום", אמר והוציא תליון בצורת לב כחול מתחת לחולצה שלו.

"סאנס השאיר לי חלק מהכוחות שלו, אני עומד להשתמש בהם כדי לחסל את פיראס".

"טוב אז זה הוחלט", אמר סטיבן, מנסה להעלות את המורל, "אם כך, בואו נזוז".

כמה דקות אחרי זה הם היו בחוץ, מסתכלים על ריי שצייר מעגל מוזר בחול.

"כשאתה מצייר את המעגל השיגור יוצא מדויק יותר", אמר ריי, כאילו הוא רוצה להסביר לכולם מה הוא עושה.

הם נכנסו לעיגול כשריי עצם את עניו והתרכז.

לפתע העיגול זהר באור כחול, והרצפה נעלמה מתחת לרגליה של אלה, שנייה אחרי זה הם היו בכניסה למפקדה.

"לא יכלת לשגר אותנו למערה?", שאל לאיוס, תמוה.

"ניסיתי, כנראה פיראס חסם את כל המקום", אמר, מתוסכל.

"לא משנה, יותר חיילים בשבילנו", אמרה זארה כדי לעודד אותו.

הם נכנסו פנימה.

עמדו שם בשורה עשרות חיילים, כל אחד עם הפוקימון שלו.

"תיכנעו או שתושמדו", אמר זאק שעמד בראש השורה.

"את בטוחה שאני והוא באמת אחים?", שאל ריי את זארה בקול מוזר.

"אני חושבת שהוא מאומץ".

"לתקוף!", צעק זאק שהתעצבן על ההערה.

"אלקטרוד! התפוצצות!", נשמע קריאה, פוקימון דמוי פוקדור התגלגל לחדר ואז זהר באור חזק והתפוצץ, זה גרם לאלה לעצום את עיניה אבל הפיצוץ העיף את החיילים באוויר, הורג אפילו חלק מהם.

האלקטרוד שכב מחוסר הכרה על הרצפה כשאור אדום זהר והחזיר אותו לפוקדור שלו.

האדם שהחזיק בפוקדור היה עם מדים של צוות אימפריום, היה לו שיער שחור קוצני ועיניים בצבע אפור, הוא היה בנוי היטב, הוא נראה טוב חשבה אלה, אבל לא כמו בלאק.

"פרופסור!", קרא סטיבן בשמחה.

"פרופסור?!", קראו כל השאר ביחד.

"רגע רגע! זה 'ה'פרופסור? האחד שהביא לנו את הפוקימונים?", שאל לאיוס בקול לא מאמין.

"אני רוצה שתכירו את פרופסור אדאמס, פרופסור, אלה הנערים שניסית להציל", אמר סטיבן בקול נרגש.

הפרופסור בכלל לא נראה כמו שאלה דמיינה, היא חשבה שהוא יהיה איש שבור וחלש, לא… זה.

"ילדים, אין לכם מושג כמה אני צריך לספר לכם!", אמר הפרופסור בהתרגשות.

לפתע חרב פילחה את חזהו ונעלמה, משאירה חור מדמם.

הוא נפל על הרצפה, מנסה לחסום את הדם.

ראיין עמד שם, חרב מכוסה בדם ביד ימין שלו.

"פרופסור, עשית לנו כל כך הרבה בעיות שיהיה חבל שתלך כל כך מהר", אמר בקול חסר הרגשות שלו.

הוא פנה אל החבורה כאילו רק עכשיו הוא שם לב שהם נמצאים.

"אה אתם", אמר כאילו הם סתם אנשים שהוא ראה פעם ברחוב, "אתם מוכנים אולי, למות?"

6 תגובות

  1. Avatar

    איזה פרק משונה, רגע אחד יש אהבה בכל מקום, ורגע לאחר מכן יש מוות.

  2. Avatar
    עומר אזולאי/ Orbeetle

    אני מרחם על אלה, יש "אהבה" בכל הבית והיא לא קיבלה להיות עם מי שהיא אוהבת. סטיבן מילא כי בתור האלוף של הואן והנשיא של החברה הכי גדולה בפוקימון הוא גם ככה סוג של פלייבוי.

  3. Avatar
    Molgy the emolga

    הפרופסור הגיע סוף סוף, מאז הפורולוג הוא לא הגיע… וישר מת.

    איזה אכזבה…

  4. Avatar

    כבר שכחתי שהפרופסור קיים בכלל.
    אבל אני חושבת שלמדנו מהפרק הזה שעדיף לשתות קטשופ על פני אלכוהול.

  5. Avatar

    המממממ כמה אהבה יש באוויר…. חבל שאלה לא חלק מזה…
    וסוף סוף רואים את הפרופסור! אבל הוא מת שניה אחרי שהוא הגיע…

  6. Avatar

    יותר מידי אהבה. זה לא בסדר רק הפרופסור מגיע וכבר הורגים אותו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.