פרק 1: כנפיים שבורות / איידן סוייר

הדבר הראשון שראה היה כתם חום על רקע ירוק. לאט לאט הצבעים התחדדו, עד שהפכו לצורות, ולבסוף לתמונה ברורה: טרופיוס, פוקימון דמוי זאורופוד מעופף, פורש את כנפי העלים שלו וממריא מהדשא אל השמיים. גם השמיים היו בציור, אבל הוא לא הבחין בהם בהתחלה, כי השתלבו עם הקיר התכול שעליו התמונה הייתה תלויה. הוא לא זיהה את המקום, אבל כשהסתכל למעלה, ראה שקית תלויה על עמוד ובה נוזל מטפטף דרך צינור. הצינור היה מחובר אליו. הוא בבית חולים, הבין.

כמובן, לא היה לו מושג איך הוא הגיע לשם. ככול שניסה להיזכר בפרטים בסיסיים, הבין שהוא לא זוכר דבר. השם שלו, המקצוע שלו, העיר שהוא נמצא בה. הוא הסתכל לכול הכיוונים כדי לקבל רמזים, אבל החדר שבו שהה נראה כמו חדר רגיל לחלוטין של בית חולים. היו עוד שלוש מיטות בחדר, שתיים מהן היו מאוכלסות באישה וגבר צעירים שלא זיהה, גם הם ללא הכרה ומחוברים לאינפוזיה. הוא הביט שוב בתמונה, ויכול היה לחוש את התקווה שהיא אמורה כנראה להעניק לחולים, כמו טרופיוס פורש כנפיים. טוב, חשב, לפחות את הפוקימונים הוא זוכר. בניסיון לרענן את זכרונו, עבר על הרשימה לפי הסדר: בלבזאור, איוויזאור, וינוזאור, צ'רמנדר, צ'רמיליון, צ'ריזארד, סקווירטל, וורטרטל, בלאסטויס… יותר מזה לא זכר, אבל הוא היה בטוח שיזכור עוד אם לא ינסה לזכור את הסדר המדויק.

הוא החליט לנסות ולראות אם הוא מסוגל לקום. כשהרים את ראשו מהמיטה, משהו משך אותו בחזרה בקרקפתו, והוא היה זועק בכאב אילו היה מספיק כוח בריאותיו. הוא נשכב שוב, והכאב חלף. כשבחן את עצמו, גילה שמה שמשך אותו היה שיערו-שלו שעליו שכב. הוא לא זכר שהיה לו שיער ארוך, כלומר, או שהזיכרון שלו נפגע עד כדי כך, או שהוא כבר שוכב כאן הרבה מאוד זמן. או שניהם.

הוא המשיך לבחון את גופו, מנסה להבין כמה שיותר. ידיו ורגליו היו במקום. על זרועו השמאלית היה קעקוע של מנסרה, אשר אור לבן נכנס אליה ויוצא בכול הצבעים. הוא הושיט יד בניסיון למשש את פניו, אבל לא הצליח – משהו שוב חסם אותו, הפעם לא כואב אלא מתכתי וקר. הוא הביט במה שחסם אותו ושוב זעק ללא קול.

ידו הייתה אזוקה למעקה המיטה.

= = = = =

הדלת לחדר הבקרה נפתחה. על כיסא גדול מתחת לנורה חשמלית ישב גבר גדול למראה, ומאחוריו עמדה אישה צעירה שעיסתה את כתפיו. היא לא הפסיקה את מלאכתה והביטה רק לרגע לעבר הנכנסים בדלת: נער צעיר, על כתפו האחת תלוי ילקוט בית ספר אדום, מוביל פנימה נערה בת גילו, אוחז בזרועותיה מאחורי גופה. כולם לבשו גלביות בהירות, מלבד האישה הצעירה שהייתה כמעט עירומה.

"אני יכולה ללכת לבד, אתם יודעים", מחתה הנערה.

"זה רק ליתר ביטחון", אמר הגבר, "אי אפשר להיזהר יותר מדי בימינו. ובכן, עם מי יש לי הכבוד?"

"דניאל מריאור", אמרה הנערה, "ואתה שלמה ברקן".

הוא חייך. "אני רואה ששמעו עליי גם מחוץ לעיר. ככה מתחילות אימפריות, את יודעת".

"אם יש לך איך לדאוג לאימפריה, אני לא אתלונן", אמרה דניאל, "שמעתי עליך בעיקר בגלל שיש לך שלישיה. בשביל זה באתי לראות אותך".

היא הביטה אל הנורה החשמלית הדולקת מעל לראשו של שלמה ברקן. הוא הבחין בכך, והביט גם הוא למעלה.

"כן, וכפי שאת רואה זה עובד מצוין. יש לנו לא רק מים, אלא גם חשמל ואוכל טוב, ולא מעט מבקרים כמוך שמתים להצטרף לקהילה שלנו. אולי אני אפילו אסכים אם תהיי נחמדה אליי כמו אורלי כאן".

האישה הרימה מבט ריק לעבר דניאל והשפילה אותו שוב לעבר שלמה. דניאל תהתה אם הלבוש המינימלי שלה הוא בגלל החום, או ששלמה דרש אותו.

"לא באתי לבקש להצטרף לקהילה", היא החליטה לא להתייחס אל אורלי בקול, "באתי לבקש להשתמש בחשמל שלך".

"או-הו, מישהי פה צריכה טובה. ומה יש לך להציע בתמורה?"

"כלום", אמרה דניאל, "אבל אתה רוצה אימפריה, נכון? אם כן, כדאי לך לבנות כבר מעכשיו את המוניטין שלך כמנהיג טוב".

"ואת חושבת שלחלק מתנות בחינם לזרים יעניק לי מוניטין כזה?"

"אתה לא תפסיד מזה כלום. בסך הכול קצת חשמל".

"את חושבת?" שאל שלמה ופנה אל הנער, "ילד, תראה לה את בלונדי".

הנער, שעד אותו רגע עדיין החזיק בה, הוביל אותה לעבר חלון זכוכית שהשקיף אל חדר אחר. שם, לייד גנרטור גדול, שכב יצור שנראה כמו חתול צהוב שאורך גופו כמטר, גופו מכוסה קוצים צהובים מלבד רעמה של קוצים לבנים. ממבט ראשון הוא נראה מעולף. עיניו היו פקוחות בקושי, ומדי פעם ניצוצות חשמליים בקעו מפרוותו, אך נראה שהדבר עולה לו במאמץ כביר.

"את רואה? בשביל בלונדי שלנו, הבקשה שלך דיי גדולה".

= = = = =

מעט אחרי שהצליח ללחוץ על כפתור החירום, אישה בחלוק לבן נכנסה לחדרו. היא הייתה מבוגרת ממנו, ועם זאת הוא לא הצליח להתעלם מכך שהיא יפה מאוד, במיוחד כשחייכה כשראתה אותו ער.

"מר דרווין, אני רואה שהתעוררת", אמרה.

דרווין! ברגע שהיא אמרה את השם הזה, הוא ידע שזה שמו, מקסוול דרווין או בקיצור מקס.

"למה האזיקים?" שאל.

ברגע אחד החיוך נמחק מעל פניה.

"קיוויתי שזה לא יהיה הדבר הראשון שתשאל", אמרה, "לא כדאי להעמיס עליך מידע כרגע".

"בסדר. למה אני כאן?"

"אנחנו לא יודעים מה קרה בדיוק. עברת טראומה נפשית והגבת אליה קשה מאוד, אבל אם אתה לא זוכר מה ראית, אף אחד אחר לא יוכל לדעת".

"אני לא זוכר כלום".

"מצטערת", היא אמרה ונראה שהתכוונה לכך.

"טוב, דוקטור קוצ'רובה", הוא קרא את התג על המדים שלה, "יש שאלה שאת כן יכולה לענות לי עליה?"

"שמך מקסוול דרווין. אתה בן 27 מהעיירה פאלט שבמחוז קנטו, סייר פוקימונים בהכשרתך. בשנה האחרונה אתה מאושפז כאן, בבית החולים של העיר מאוויל שבמחוז הוואן. הגעת הנה עם שני האנשים ששוכבים במיטות שליידך, ואף אחד מכם לא התעורר עד היום".

"וכמה זמן אני עומד להישאר כאן?"

"אני מקווה שעד שנסיים את הבדיקות שיקבעו אם אתה יכול ללכת הביתה בשלום, גם המשטרה תסיים את העניינים שלה אתך".

"אז קדימה, תביאי את המשטרה ובואי נגמור עם זה".

"מר דרווין, אני באמת חושבת שאסור להעמיס עליך".

"ואני חושב שאין דבר שמעמיס עליי יותר מלהיות כבול למיטה, וכל עוד אני לא אדע מה עשיתי, רק אריץ לעצמי בראש את הפשעים הגרועים ביותר", אמר מקס.

דוקטור קוצ'רובה נאנחה. "בשביל מישהו שהתעורר מתרדמת של שנה בלי זיכרון, אתה בהחלט מדבר הרבה".

= = = = =

שלמה ברקן הסתובב בכסאו אל דניאל והנער.

"אז עכשיו כשסיכמנו שאנחנו הולכים לבצע סחר כמקובל, בואי נראה מה יש לך".

הוא החווה בידו, והנער הוריד את הילקוט מכתפו וזרק אותו לעבר שלמה. מהצורה שבה עף באוויר, לא נראה שהוא שוקל הרבה.

"היי, אמרת שתחזיר לי את התיק!" אמרה דניאל לנער.

"נחזיר לך אותו, אל תדאגי. אחרי שנדע מה יש בפנים", ענה שלמה במקומו.

"אין לכם זכות…"

"ילדה, את בשטח שלי עכשיו, יש לי כל זכות שבעולם", אמר שלמה כשפתח את התיק והוציא ממנו ספר קטן, עבה וכחול. "ספר תנ"ך? נראה שמישהי כאן עדיין מאמינה שמישהו יעזור לה בעולם הזה".

הוא השליך את הספר מעבר לכתפו והוציא מהתיק בקבוק פלסטיק שקוף.

"בקבוק קולה ריק. באמת תהיתי איך שרדת את המסע הנה. אם זה כל מה שהיה לך לשתות, אני עדיין תוהה".

"יש לי את הדרכים שלי".

"עוד מעט נברר מה הן", שלמה הוציא את הפריט האחרון מהתיק. היה זה ספר נוסף, גדול ודק יותר, עטוף בנייר שחור. "ומה הדבר הזה?"

דניאל בעטה בנער והשתחררה מאחיזתו לראשונה.

"תניח את זה עכשיו", היא השתדלה לשמור על קול שקט.

בתגובה, שלמה נקש באצבעו, ובמהירות מדהימה הגיעו למקום שני יצורים נוספים, עומדים לפני שלמה וחוצצים בינו לבין דניאל. שניהם דמו לחתולים גדולים כמו בלונדי, אבל אחד מהם היה כחול וחלקלק למראה, בעל סנפירים על ראשו וזנב דולפין, ואילו השני צהבהב, עלים ירוקים גדולים צומחים על אוזניו וזנבו ומתוך פרוותו.

"ידעת שיש לי שלישיה, וכמו שאת בטח יודעת, להתגרות בהם זה לא חכם".

"אם אתה מתייחס לשניים האלה כמו לראשון…"

"אל תדאגי, אנג'ל וטוקו תמיד מוכנים לקרב", אמר שלמה, "עכשיו תניחי את הידיים על הראש ותעמדי עם הפנים לקיר, או שאאלץ להדגים לך למה הם מסוגלים".

דניאל הביטה בשני החתולים שמולה והיססה לרגע, ואז פתחה בריצה לעבר שלמה.

= = = = =

מקס הביט בראי. כמו שכבר ידע שיערו היה ארוך, וכמו שהניח צמח לו גם זקן שחור ומפואר, שני פרטים בהופעתו שבהחלט לא זכר. לחדרו חזרה הרופאה, ועמה גבר במדי שוטר, נמוך אך שרירי ועיניו מלוכסנות וסגולות – נצר לעם האקרוטי הנכחד. לרגליו התחכך יצור דמוי ספינקס שחור-לבן שרק עיניו אדומות. מקס זיהה אותו כפוקימון ששמו אבסול.

"שלום מקס. תרשה לי לקרוא לך מקס? שמי טומוהירו, שוטר-פוקימונים", הוא הציג את תעודת השוטר שלו.

"שלום, אדוני השוטר. אולי אתה תוכל לומר לי למה אני כאן".

"תאמין לי שהייתי רוצה. אבל הרופאה הנחמדה שלך טוענת שאיבדת את הזיכרון, היא אוסרת עליי לדבר אתך על זה, ואני חושב ששנינו לא מרוצים מהמצב".

"אז מה אתם רוצים ממני?"

"זאת שאלה טובה", אמר טומוהירו, "טכנית, אנחנו לא יכולים לעשות לך כלום כל עוד אתה לא יודע במה אתה חשוד. מצד שני, אנחנו לא יכולים לשחרר אותך, לא אחרי פשע בסדר גודל ש…"

"טומוהירו!" נזפה בו הרופאה.

"מצטער, נסחפתי. לא נתקלנו במקרה מסובך כל כך מאז הנער ההוא שהואשם ברצח אביו ובעצם כל הזמן… בכול מקרה, איתרע מזלך לקבל אותי בתור השוטר שאחראי על התיק שלך. אני יכול להבטיח לך שאני לעולם לא מוותר, ואולי הפעם זה יעבוד גם לטובתך".

= = = = =

שני החתולים זינקו מייד. הם היו זריזים בהרבה מדניאל או מכול אדם אחר, אבל איכשהו היא הצליחה לחמוק ביניהם, לקפוץ על שלמה המופתע ולדחוף אותו בשתי ידיה. הכיסא נפל לאחור יחד עמו, ואורלי המסכנה מיהרה לברוח מן המקום. הנער צפה בה, ובמשך כמה שניות התלבט מה לעשות, עד שהחליט לנוס גם הוא. שלמה ישב על הכיסא כמו חרק גוסס, גבו על הרצפה ורגליו כלפי מעלה, דניאל עמדה מעליו והביטה בפניו.

"אני באמת מציעה לך להיכנע", אמרה.

"את מציעה לי להיכנע?" הוא השתנק מצחוק ומכאב יחד, "אנג'ל, תשתמש בקיטור שלך!"

החתול הכחול בעל זנב הדולפין ירה סילון של אדי מים רותחים מפיו, אבל דניאל חמקה ממנו. עוד ועוד סילונים נורו לעברה, מנסים לפגוע בה בתנועתה, אבל דניאל שינתה את כיוון ריצתה כל הזמן, כאילו ידעה היכן בדיוק יפגעו סילוני הקיטור. לפתע השתטחה על הרצפה, בדיוק כאשר קרן שמש חזקה נורתה לעברה. הייתה זו קרן סולרית שירה טוקו, מתקפה חזקה מאוד, אבל הקרן פספסה אותה ופגעה ישירות באנג'ל. הוא עף על הקיר, היישר על פוסטר צבעוני שנשא את הכיתוב "איליה קפיטולינה", ונראה שהפסיק לזוז.

"איך את עושה את זה?" גנח שלמה.

דניאל לא ענתה, משום שהייתה עסוקה בחמיקה מהירה מעלי תער שירה עליה טוקו. כמו מסילוני הקיטור היא ידעה בדיוק כיצד לחמוק מהם בכול פעם מחדש, חלקם שרטו את זרועותיו ופניו של שלמה שהתחילו לדמם, עד שהבין שהקרב לא נוטה לכיוון שציפה לו.

"בסדר, ניצחת!" קרא לבסוף, "טוקו, עצור!"

היחיד שלא עצר באותו רגע היה הנער, שברח מחדר הבקרה כל עוד נפשו בו. הוא רץ במסדרון החשוך, כשלפתע הופיעו מולו שתי עיניים גדולות בוהקות בחשכה, וביניהן מה שנראה כמו עין שלישית קטנה ואדומה.