סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פרק 3: כשתגדל / איידן סוייר

דפיקות רמות נשמעו על הדלת המתכתית. ככול שדניאל התעוררה ושבה אל צלילות דעתה, הדפיקות נשמעו לה פחות כמו דפיקות ויותר כמו חבטות שמאיימות לפרוץ את הדלת.

"איזיס, מה קורה שם?" שאלה.

איזיס עצמה את עיניה. במהרה ראתה דניאל בעיני רוחה לפחות 20 איש מתקהלים מחוץ למתקן התפלת המים, כולם נראו כאילו הם מתכוונים להתפרץ פנימה בכול רגע. בין ההמון זיהתה גם את פניה המוכרות של אורלי.

"שלמה!" נשמעו קריאות, "שלמה ברקן, צא החוצה מייד!"

שלמה ברקן לא יכול לעזור לכם, חשבה. מצד שני, היא הייתה בספק שהיא יכולה. חסן נכנס אל חדר המכונות שבו ישנה הלילה על מזרן שמצאה.

"בוקר טוב", אמר, "זוכרת שאתמול בערב אמרת שנטפל בזה מחר בבוקר?"

"אני זוכרת", היא קמה מהמזרון והתמתחה.

"ואת באמת הולכת לעמוד מול האספסוף הזה, להסביר להם למה אין להם חשמל, ולקוות שהם לא ירצחו אותך?"

"הם לא ירצחו אותי", אמרה דניאל, "אם הם ינסו, אני אתמודד".

וברגע הבא, דניאל ואיזיס נעלמו לנגד עיניו של חסן. עוד לפני שהספיק להבין מה קורה, משהו נגע בכתפו, והוא הסתובב בבהלה. הן עמדו מאחוריו.

"היא יודעת לעשות טלפורטציה!" הצליח לומר בקול גבוה מדי.

"איזיס יודעת לעשות הרבה דברים".

"עכשיו אני מבין איך הצלחת להתמודד עם אנג'ל וטוקו! הם לא ידעו שאיזיס נמצאת שם, היא קראה את המחשבות שלהם ושידרה אותן אלייך, וככה יכולת להגיב מהר על כל מה שהם עמדו לעשות!"

"אני שמחה שיש כאן לפחות אדם אחד אינטליגנט. עכשיו בוא, יש לנו אספסוף להתמודד אתו".

היא יצאה מחדר המכונות. חסן לעומתה נשאר במקומו.

"אתה בא?"

"אני לא חושב שכדאי. הם לא מחבבים אותי כאן במיוחד, את יודעת…"

"הבנתי", אמרה, "אני אספר להם שהיית מעולף בפינה כל הזמן הזה".

= = = = =

על הכרטיס הופיע מה שנראה כמו ראש כרות של עלמה יפה, עדיין חייכנית ומלאת חיים, על צווארה מחרוזת פנינים. למעשה היה זה פוקימון ממחוז ג'וטו. מתחתיו כתב מקס: מיסדריבוס, פוקימון רוח, מתמחה בחלוקת הנזק שספג בינו לבין יריבו. זה היה הכרטיס האחרון, מספר 200. הוא הביט בשעון וראה שעברה פחות משעה מאז שקיבל את הכרטיסים. הוא לא הרגיש חכם יותר או בעל זיכרון טוב יותר משהיה כשהתחיל. לא נותר לו אלא לחכות עד שתתחלף השעה, וזמן קצר לאחר מכן אלזה קוצ'רובה נכנסה לחדר.

"איך הולך?" שאלה.

"סיימתי את הכול, עדיין לא זוכר כלום", ענה מקס.

היא לקחה את הכרטיסים ורפרפה על מה שכתב מקס.

"במבט ראשון זה נראה נכון", אמרה, "אולי תשמח לשמוע שבינתיים מצאתי משהו שיוכל לעזור לנו. אם פוקימונים הם מה שאתה זוכר הכי טוב, אולי ננסה להעלות זכרונות שלך עם פוקימונים".

"אבל אני לא זוכר כלום על עצמי, אפילו לא עם פוקימונים".

"אולי זה ישתנה אחרי שתראה את מה שיש לי בשבילך", אמרה אלזה, "עוד מעט יביאו הנה סרט מהעבר שלך. תרצה לראות אותו?"

"אם הוא לא יפיל אף אחד לרצפה, אז בטח".

= = = = =

דניאל פתחה את הדלת. האנשים שהתקהלו מחוץ למתקן ההתפלה הביטו בה בזעם.

"מי את?"

"איפה שלמה?"

"איפה החשמל שלנו?"

כמה אנשים ניסו להיכנס בכוח פנימה, אבל נדחפו בחזרה בכוח על-חושי. זה הימם אותם מעט, והשתרר מספיק שקט כדי שדניאל תצליח לדבר מעל קולות ההמונים.

"שלמה לא במצב לקבל קהל כרגע", אמרה, "שמי דניאל. הגעתי הנה אתמול כדי לבקש ממנו עזרה והוא סירב לתת לי אותה. הוא חשב שיוכל לנצח אותי בקרב, וכעת הוא נעול בחדר הבקרה עד שתחליטו מה לעשות בו".

"אנחנו צריכים את ראש העיר שלנו", אמר אדם אחד.

"למה שלא תבחרו ראש עיר חדש? כזה שלא ישפיל אתכם בתמורה לדברים שאתם זקוקים להם כדי לחיות?" היא הביטה באורלי.

הצעקות הרמות התחדשו. דניאל לא הצליחה לשמוע מה כל אחד אומר, אבל הבינה משפטים בודדים כמו "מי את חושבת שאת" ו"עופי מכאן". איזיס הסבה את תשומת לבה לכך שחסן עומד במסדרון וקורא לה לחזור. היא מיהרה לסגור את הדלת לפני שינסו שוב להתפרץ פנימה.

"מה את מנסה לעשות?" שאל חסן.

"לסדר אחריי את הבלגן לפני שאני עוזבת".

"אם זה מה שאת רוצה, תחזירי להם את שלמה", אמר, "לא תוכלי לעשות יותר טוב מזה".

"ראיתי איך הוא מתייחס אליכם. זה ראש העיר שאתם רוצים?"

"זה ראש העיר שהצליח לתפוס שלושה חתולים ולהביא את אשקלון למצב הכי טוב שראינו בשנתיים האחרונות. אם הוא לוקח לעצמו את כל האוכל הטוב או אישה אחרת בכול לילה, זה משהו שאנחנו מוכנים לספוג".

"אם כך אתם טועים. כל אחד יכול להתחבר עם איוי, גם בלי להיות דוחה לכול השאר".

"אולי, אבל את לא יכולה לחנך את כל העיר. תקשיבי לי ותוותרי. השגת את מה שבאת בשבילו, עכשיו לכי".

= = = = =

טכנאי מהצוות של בית החולים הוביל לחדרו של מקס שולחן על גלגלים ועליו מחשב. על צג המחשב כבר נראתה במה גדולה מחוץ לבניין אבן, במרכזה עמדו שלושה ילדים כבני 10 עד 12 ושני מבוגרים בגיל העמידה. שניהם נראו מוכרים למקס, אם כי הוא לא יכול היה לזכור את שמם. גם רוב הקהל סביבם הורכב מילדים, ורק מבוגרים בודדים נראו בשורות הראשונות, בעיקר נשים.

"מוכן להיזכר בעבר שלך, מקס?" שאלה אלזה.

"נולדתי מוכן. אני חושב".

היא לחצה על מקש, והסרט המשיך באותה נקודה בה עצר, במחיאות כפיים של הקהל. כשהתשואות נרגעו, אמר אחד המבוגרים:

"ועכשיו, יש לנו הפתעה: השנה ייצאו למסע הפוקימונים לא שלושה ילדים, אלא ארבעה. אני רוצה להזמין לבמה את התלמיד המצטיין, שקיבל ציונים גבוהים במיוחד בבחינות הסיום, והפגין ידע מרשים בביולוגיה לאורך כל השנה. קבלו בבקשה את מקסוול דרווין!"

כשמקסוול בן ה-12 עלה לבמה במחיאות כפיים נוספות, מקס היה משוכנע שהיה מזהה את עצמו מייד גם לולא היה יודע שזה הוא. הוא לחץ את ידיהם של שני המבוגרים על הבמה, והגבר השני הושיט לו פוכדור מיוחד, לא אדום ולבן כמו רוב הפוכדורים, אלא לבן כמעט כולו. מתוך הפוכדור קפץ יצור קטן וארוך אוזניים דמוי חתול זהוב.

"זו איוי. היא מסוגלת להתפתח לכמה פוקימונים שונים", הסביר הגבר את מה שמקס כבר ידע, "את הפוקימון הזה מקבלים רק מאמני פוקימונים שהגיעו להישגים מיוחדים".

"תודה, פרופסור", שמע מקס את עצמו אומר, "אבל אני לא רוצה להיות מאמן פוקימונים".

לכמה שניות השתרר שקט, מלבד כמה לחשושים נשמעו בקהל.

"מקסוול, אתה ביקשת לצאת למסע פוקימונים…"

"נכון, אבל אני לא רוצה להיות מאמן. אני הולך להיות סייר פוקימונים!"

"יפה", אמר הגבר הראשון, "כבר יודע מה רוצה להיות כשתגדל. מחיאות כפיים למאמנים ולסייר שלנו!"

= = = = =

נשמע צליל מפתח מסתובב במנעול, ואנג'ל וטוקו נדרכו אך לא תקפו. דניאל וחסן נכנסו אל חדר הבקרה, שם ישב שלמה ברקן וקרא ספר עב-כרס.

"את עדיין כאן?" שאל בלי להרים את עיניו, "לא נמאס לך מההצגה הקטנה שלך?"

"ראיתי איך אתה מתייחס לאנשים שלך. למה כולם בעיר הזאת כל כך אוהבים אותך?"

"זה מה שמטריד אותך?" אמר שלמה ביובש, "אוהבים זו מילה חזקה. בשעות משבר אנשים לא מחפשים אהבה. הייתי אומר שהם פשוט יודעים שאין אדם מתאים יותר להנהיג אותם".

"אצלנו ראש העיר מספק לנו הכול, ועדיין מתייחס לכולנו בכבוד".

"איזה יופי, אז יש לכם חשמל? אין לכם שודדים? איך אתם מסתדרים עם חתולי פרא?"

דניאל לא הגיבה.

"זה בסדר, את לא חייבת לענות. אני כבר יודע את התשובה. עכשיו, אם את לא רוצה לעשות יותר נזק משכבר גרמת, אני מציע לך לעוף לי מהעיניים ולתת לי להשתלט על העניינים".

חסן הניח יד על כתפה. "אמרתי לך, בואי נעוף מפה".

דניאל נשמה עמוק, וכעבור רגע הם היו בחוץ, בין ערוגות של עגבניות ואפונים שגדלו בין הצריפים של אשקלון. בניגוד ללילה הקר, ביום שרר חום אימים.

"אני לא מבינה את זה", אמרה.

"את לא צריכה להבין. זה פשוט המצב", אמר חסן, "את יודעת לאן את ממשיכה מכאן?"

"אני חושבת שכן".

"יופי. אם יש לך איך לשרוד בדרך, תוכלי לקחת אותי אתך".

דניאל השיבה לו מבט עקום. "למה שתרצה לבוא איתי?"

"כי אני מסכים אתך שמגיע לי יותר טוב מהעיר הזאת. אולי כי האנשים האלה מעולם לא באמת קיבלו אותי אליהם, ואולי כי אני פשוט מאמין שיש מקום טוב יותר".

"ולמה שאני ארצה לקחת אותך איתי?"

"אמרת שאיזיס מחבבת אותי, לא? אני יכול לעזור, וזה בטח יהיה יותר טוב מלהסתובב לבד בעולם כזה".

בזמן שהמילים עוד יצאו מפיו, חסן הבין שאם איזיס סומכת עליו, היא כנראה חדרה אל תוך מוחו וקראה את מחשבותיו. זה לא היה נעים לו, אבל הוא החליט לשתוק.

"אם אתה בא, תצטרך לעשות מה שאני אומרת. בלי שאלות ובלי בעיות, ואני שומרת לעצמי את הזכות לשנות את דעתי בכול רגע. ברור לך?"

= = = = =

הסרטון הגיע אל סיומו. מקס עדיין הביט בצג המחשב, כאילו מצפה שעוד משהו יקרה.

"נו, אתה גאה בעצמך?" שאלה אלזה.

"יש לי פוקימון", אמר מקס, "יש לי איוי ואני אפילו לא זוכר אותה. במה יש להיות גאה?"

"באמת, מקס, זו לא התגובה שציפיתי לה. היית התלמיד המצטיין, תמיד ידעת שאתה רוצה לעזור לפוקימונים, וזה כל מה שיש לך להגיד?"

"איפה איוי שלי עכשיו?"

"בפנסיון הפוקימונים שלנו. שם אנחנו מטפלים בכול הפוקימונים של מי שמאושפז אצלנו, עד שישתחרר".

"אני יכול לראות אותה?"

"בוודאי. אני אתקשר לאחראי ואבקש ממנו להביא אותה עד אליך".

אלזה יצאה מהחדר וניגשה אל הטלפון השולחני שבמסדרון. במשך כדקה היא דיברה עם מישהו, אבל ככול שהשיחה התקדמה, כך התגברה בבטנו של מקס ההרגשה שמשהו לא בסדר. פניה של אלזה הלכו ונפלו, וכשלבסוף חזרה לחדרו, היא כבר הייתה הרבה פחות חייכנית משהייתה.

"איפה איוי?" שאל מקס, למרות שכבר ידע.

"אני מצטערת, מקס, אבל היא לא אצלנו. לא היה לך שום פוקימון כשהגעת לבית החולים".

= = = = =

כשהגיעו אל אחת השכונות הישנות של אשקלון, שהייתה בנויה מבתים ולא מצריפים, דניאל וחסן חלפו על פני אישה שהובילה יצור צהוב מוכר. כשהתקרבו אליהם, בלונדי לחשש בזעם לעבר איזיס וקוציו סמרו.

"היי", אמרה האישה לחסן, "אתה לא עובד עם ראש העיר במתקן ההתפלה?"

"כן", אמר חסן.

"יש לך מושג מה בלונדי עושה מחוץ למתקן? הייתה הפסקת חשמל כל הלילה והבוקר".

"כן… היו קצת בעיות. מה הוא עושה כאן?"

"מצאתי אותו אצלי במחסן, הוא כנראה נכנס לשם כדי להתגונן מהקור. מוקדם יותר הוא ניסה לחזור אל מתקן ההתפלה, אבל כנראה היה חלש מדי, אז אני עוזרת לו להגיע לשם".

פוסטים קשורים

2 תגובות

  1. פוקימונים… נאמנים מדי…
    למרות שאני אוהב את זה שיש כאן שני עולמות שונים שאחד מהם עבר אפוקליפסה

  2. המילה היא פראיירים, או מבוייתים. אני לא הייתי חוזר, אם הייתי ג'ולטיאון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *