סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

המצוד אחר כבוד: פרק 37 – עזרה לא צפויה!

הבוקר שעבר על חן היה גרוע יותר מהלילה שחוותה. היא כמעט ולא ישנה. מארזים של תרופות אקמול היו זרוקים ברחבי החדר, צילומים של אתרי ההרס של מאיר היו מונחים על השולחן וכוסות של חצאי ושליש קפה שחור היו מפוזרים בכל עבר. היא עשתה את דרכה בבלגאן, במטרה להדליק את הקומקום פעם אחת נוספת, כשלפתע נשמע פעמון הדלת.

כשהיא פתחה אותה, היא הופתעה לגלות מכתב ובתוכו היה כתוב – "גן השעשועים של בתיה, 14:00, בלי אורחים בלתי רצויים, מאיר".

היא חשבה רבות אם לדווח על כך למישהו, אולי עליה לארגן מלכודת, אולי היא בסכנת חיים, אבל לא משנה כמה היא חשבה על זה, בסופו של דבר, את הדרך לגן היא עשתה לגמרי לבדה. כשהגיעה לשם, ראתה ילד, בן 12 או 13, מתנדנד על הנדנדה, פניו היו נפולים. אם היו שואלים אותה, היא הייתה אומרת שעברו על הפנים האלה חיים שלמים. היא ניגשה לנדנדה הצמודה והתיישבה.

"תודה שהגעת", אמר לה מאיר.

"מה העניין?" היא שאלה בחוסר סבלנות.

הוא הסתכל עליה במבט יוקד ושאל – "את ידעת?"

"ידעתי מה?"

הוא שתק לכמה רגעים…

"מגנזון היה של אבא שלי".

"מה?" היא נעמדה במקומה והנדנדה עפה לאחור.

"אז מסתבר שלא ידעת", הוא אמר באכזבה.

היא חשבה על זה, כל הראיות שהם אספו מהבית של פרופסור אריה פרי ואף אחת לא כללה מידע על אבא של מאיר.

"אני מצטערת, אני לא ידעתי. איך גילית?" היא שאלה.

"קורליאון התקשר אלי וסיפר לי".

היא באה שוב להתרומם לעמידה בהפתעה, אבל החזיקה את עצמה.

"מסתבר שהיה לו סיוט והוא חשב שזה כל כך אמיתי שהוא טרח להתקשר אלי ולומר לי שאני לא הבאבא יאגה שלו".

חן הסתכלה עליו במבט מבולבל – "באבא יאגה?"

"הסבתא של השטן או משהו כזה", הוא אמר.

חן ישבה שם ושתקה, אחרי זמן מה שאלה – "ומה תעשה עכשיו?"

"אני הולך להרוג אותו", הוא אמר בבטחה.

היא שוב חזרה לשתוק.

אחרי מה שנראה כמו 15 דקות, הוא התרומם ממקומו והתחיל ללכת.

"חכה", היא אמרה, "שאלת את הפוקימון שלך אם זה נכון?" היא שאלה.

"הוא לא זוכר כלום. סבא שלי השתמש בו כשנלחם נגד אל-קעידה והם איפסו לו את הזיכרון".

מאיר וחן עמדו שם בגן השעשועים, כשמאיר עם גבו לחוקרת המוסד.

"איך השגת אותו?" היא שאלה.

"סבא הוריש לי אותו בירושה".

"ואתה לא יודע שום דבר נוסף עליו?"

"רק שהוא קיבל את זה מג'יימי, וסבא אמר שג'יימי אמר ש"הוא החבר הכי טוב שלי" עלאק".

חן התעוררה כאילו ישנה עד כה: "מה?"

"מה ששמעת! ג'יימי סיפר לסבא שהוא החבר הכי טוב שלי, עכשיו גם סבא מת וגם ג'יימי מת", ענה לה מאיר ביריקה שסימלה חוסר כבוד לשם שהוא נאלץ להעלות על שפתיו.

"אני חושבת שאני יכולה לעזור לך?" אמרה חן בשקט.

"איך?" אמר מאיר במרמור, "אף אחד לא יכול לעזור לי, אני לבד במלחמה הזו".

"אולי תהיה קצת יותר ממורמר?" היא אמרה בכעס.

"מה את רוצה ממני?" הוא הסתובב אליה במפתיע.

"אני רוצה להגיע לחקר האמת. אתה רוצח מדופלם, אבל סבא שלך הציל את החיים של הבת שלי ואני רוצה להחזיר לו טובה, אפילו אם זה לעזור לנכד האינפנטיל שלו".

"איך?" מאיר שאל.

"אולי פרופסור פרי מת ואולי ג'יימי מת אבל ג'סיקה לא, וגם היא אסירת תודה למה שסבא שלך עשה".

= = = = =

המפגש עם ג'סיקה מעולם לא נערך. ככל הנראה זה היה טעון מדי עבורה והיא יכלה לעשות משהו שהיא תתחרט עליו מאוחר יותר, כך לפחות חשב מאיר. ובהתחשב בעובדה שהוא זה שאחראי לכך שג'יימי מת, הוא לא האשים אותה.

במקום זה, היא השאירה לו מכתב אחד ופוקדור אחד. הוא פתח את הפוקדור קודם לכן ויצא משם הפוקימון דאגטריו אלוליאני. הוא היה מכוער בצורה בלתי רגילה. מאיר הוסיף אותו לשישייה שלו. או שמא צריך להגיד חמישייה.

הסוכנת ח' השאירה אותו לבדו עם המכתב והוא התחיל לקרוא אותו:

למאיר,

"האור של הטובים תמיד יהיה חזק יותר מהחושך של הרעים". זה משפט שחבר טוב שלי אמר לי פעם. אני לא האמנתי לו בזמנו, אבל כפי שתגלה בהמשך, החבר הזה שלי צדק.

אני נולדתי סוג של יתום, מעולם לא הכרתי את אבי ואמי האמיתיים עד גיל מאוד מאוחר. בגלל שכך, הגעתי להרבה משפחות אומנה בשנות חיי הראשונות. אחת מהן הייתה משפחת פיל, אני לא יודע אם הכרת אותה, הבן שלהם רון אמור להיות בשכבת הגיל שלך. בכל מקרה, הרבה לפני שרון נולד, הם אימצו אותי לביתם, והם היו אנשים די מתוקים, שומרי חוק ומאוד רגילים. ולחיות עם פושע כמוני לא עשה להם את החיים לקלים יותר.

אני הייתי נוהג לשרוף לוחות של מודעות, לגנוב מהפוקי-מרקט המקומי ואפילו זרקתי כמה מיאו למדורות של ל"ג בעומר.

בכל מקרה, הכל השתנה ביום אשר קיבלתי את הפוקימון הראשון שלי. פרופסור פרי נתן לי את האופציה לבחור ראשון, ובאותם ימים לא היה את בלבאזור, סקווירטל וצ'מרנדר. לנו הייתה הבחירה של מגנמייט, קיובון, וגולדין. אני הייתי די בודד ובחרתי בקיובון.

החבר הכי טוב שלי בחר את מגנמייט. עשינו הכל ביחד. הלכנו לדרכים, חרשנו קרבות, נלחמנו נגד מאמני מכון, הכל עשינו ביחד. עד שיום אחד היצר הרע שנולדתי איתו התחיל להשתעמם. בהתחלה זה היה רק מעשי קונדס, אתה יודע, לשדוד את בית הגידול מהביצים שהוא גידל, לרמות בקרבות מכון כדי להשיג תג ולבסוף זה גם הגיע למרדפים משטרתיים מול השוטר בני. אבל לא משהו פלילי ברמה של כלא.

בשלב מסוים, התחלתי להתמכר לפוקי-בלוקים, האלה שפוקימונים אוכלים? אז כאלה. וחומרים כאלה הם אסורים לבני אדם משום שהם משמשים כמו סמים לכל דבר ועניין. ובשלב הזה התחלתי לפגוע בסביבה שלי. לדוגמה, התחלתי לפצוע את קיובון שלי. אבל למזלי, בכל פעם שמעדתי, נכנסתי למאסר או אשפזתי את הפוקימונים שלי, החבר הכי טוב שלי היה שם בשבילי, הוא עזר לי, תמך בי וניסה להוציא אותי מזה.

השיא הגיע כאשר נערכה אליפות הפוקימון ברמת הגולן. אתה יכול לשער איזו התרגשות זו הייתה. אז עוד הייתי אדם יחסית צעיר, והכנתי את עצמי לרגע הזה מהרגע הראשון שהייתי מאמן פוקימונים. אבל לא הצלחתי. הודחתי בסבב הראשון על ידי ילד בן 10 בשם פאש לאצ'ם, ולקחתי את זה מאוד קשה. החלטתי לנקום בו, ערבבתי רעלים של כמה פוקימונים שגנבתי ושילבתי את זה עם אבקת פוקי-בלוק ואבן נצח. רציתי שהוא יסבול לנצח. מה שלא ידעתי זה שברגע שהזרקתי לו את החומר לתוך הצוואר, הוא הפך להיות סוג של צמח, חסר הכרה, חסר תגובה, חסר כל בעצם. והכל היה באשמתי.

אני לקחתי את המקרה הזה מאוד קשה. ואפילו שהשגתי אחרי זה חברה, אתה אולי מכיר אותה בתור ג'סיקה, ואפילו שהשגתי עבודה מכניסה בתור חבר צוות רשע, הצל של המעשה שעשיתי תמיד ליווה אותי ותמיד האפיל על חיי.

מה שלא ידעתי זה שהחבר הכי טוב שלי, זה שגם השתתף בליגת רמת הגולן, וניצח אותה והפך להיות אלוף נערץ, לקח אחריות על המעשה כולו ובעצם הציל אותי מגורל אפל. אני לא יודע למה הוא עשה את זה, וכנראה שלעולם לא אדע, אבל בשלב הזה הבנתי שאני חייב לו את חיי. הוא יצא מהתקרית הזו בשלום, מסתבר שכאשר אתה אלוף הליגה ואבא של אשתך הוא הפרופסור המחוזי, אז סולחים לך גם אם אתה מכניס בן אדם לקומה לכל החיים.

כן, החבר הכי טוב שלי היה אבא שלך.

מהנקודה הזו והלאה, אני המשכתי לסטות לדרך האופל, והוא המשיך בדרך הישר. הפעם הבאה שנפגשנו הייתה בקוטב הצפוני, כאשר סבא שלך שלח אותו לחפש אחרי קיורם. גם אני הייתי שם. וגם קיורם היה שם. מה שאף אחד לא יודע זה שקיורם הוא לא פוקימון רגיל, אין לו חמלה או רחמים, הוא תוקף כדי להרוג והוא הורג בכדי לשרוד. כשאני הגעתי אליו, הוא שלח עלי מתקפת קרן קרח שהייתה הורגת בי במקום, אלמלא אבא שלך קפץ בינינו וספג את הקרן במקומי.

אתה מבין, אבא שלך הציל לי את החיים פעמיים.

מאז אני מנסה לאתר אותך, לעזור לך, לצייד אותך. אני מודה, לפעמים היצר הרע שלי גם מביא אותי לנסות לרצוח אותך – אז סליחה על זה – אבל בגדול, אני בצד שלך. זה למה הבאתי לך את אגיסלאש שלי, זו הסיבה שהבאתי לסבא שלך את מגנזון של אבא שלך (הוא פיתח את מגנמייט כבר בשנה הראשונה שלו כמאמן פוקימונים), וזה למה אני מביא לך את דאגטריו אלוליאני בצוואה שלי.

אתה מבין, אני לא יודע איך להחזיר לאבא שלך את הטובה שהוא עשה לי. אז החלטתי לצייד אותך בפוקימונים הכי חזקים שאני יכול. את ארקניין הבנתי שקיבלתי מסבא שלך, הוא מאמן דגול והפוקימון הזה אמור להיות די טוב נגד הפיות של קורליאון. את ופוריאון אני לא מכיר, אבל אם היא הייתה באמת של אחותך, היא תקריב את חייה כדי לנסות ולהציל אותך, הזכר היחיד שיש לה למשפחה. את אגיסלאש אני אימנתי אחרי שהייתי ביחידות הכי מובחרות בעולם, כך שאין פוקימון אחד שיכול לנצח אותו בקרב אחד על אחד. פשוט אין. את מגנזון אתה מקבל מאלוף ליגת ישראל בכבודו ובעצמו, אבא שלך, אז יש לך את כל הסיבות שבעולם לסמוך עליו בעיניים עצומות. ולסיום, כדי לנצח מישהו, אתה צריך להשתמש במשהו משלו, וזה אומר שאת דאגטריו אלוליאני אתה מקבל אחרי שלא אחר מאשר דון קורליאון בכבודו ובעצמו אימן אותו. אני חושב שזה אמור להספיק.

בהצלחה,

ג'יימי.

נ.ב – אני לא יודע אם זה יעזור לך, אבל פרנצ'סקה המקורית קבורה בעיירה ברגן.

פוסטים קשורים

2 תגובות

  1. פאש לאצ'ם? ברצינות יוסי? פעם הבאה שאתה מרגיש את הצורך להכניס דמות מוכרת בלי שזה יראה ברור מדי. תתן לצורך הזה בעיטה בבטן ותקבור אותו בתוכך. בעיקר כי כבר נתת למאיר לספר פעם על אש קאטצ'ם בעונה הקודמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *