המלחמה מתחילה

"אני עדיין לא מאמין שאני עם שישה יצורים כל כך… מלאי עוצמה" אמרתי לראיקואזה. עפתי על גבו, מכיוון שלא יכלתי להגיע לקצה השני של העולם לבדי, וראיקואזה העדיף לעוף בשמיים מלהיות מתחת למים.

"אני מסתדר יותר טוב למעלה מאשר למטה, קודם זה היה מקרה חירום" הוא אמר. שלא כמו בפעם הקודמת, השמיים הפעם היו בהירים ומזג האוויר היה נהדר.

"למה קודם שינית את מזג האוויר לסוער כל כך?" שאלתי.

"ידעתי שאם מזג האוויר בחוץ יהיה בהיר," ענה ראיקואזה, "אתה לא תרצה לעזוב, מכיוון שתתמקד בחברי הקבוצה שלך. מזג האוויר הגשום הסיח את דעתך, ובזכותו יכלתי לחלץ אותך".

נזכרתי פתאום בחברי הצוות שלי. "איפה הם?" שאלתי בחרדה, "הם בטח בסכנה נוראית!"

"אני משער כך", ענה ראיקואזה, "אבל לא היה לנו זמן לאסוף את כולם. זה היה מכביד על הפעולה שלנו".

התקדמתי אל מצחו, והתיישבתי עליו, "מה הכוונה… מכביד את הפעולה שלנו?"

"תבין," אמר ראיקואזה, "אתה היחיד שיכול היה איכשהו לעזור לנו. יש את פלייגון, יש לי הרי יכולות כמו שלו ואני חזק יותר ממנו, בלוסום לא הייתה עוזרת, מכיוון ששינויי מזג האוויר היו מקשים עליה מכיוון שהיא הרי בנויה על בסיס צמח, והיא לא הייתה שורדת".

"אבל הייתם יכולים לגרום לה לשרוד!" קראתי, "באותה דרך בה גרמתם לי!"

"זה לא אותו הדבר," ענה ראיקואזה, "בך יש משהו מיוחד, משהו שזיהיתי מהרגע בו נולדת. בגלל זה לקחתי אותך לסיבוב ברחבי העולם כשהיית צעיר. אתה לא כמו פוקימונים רגילים. זוכר את התפרצויות הזעם שלך? תאר לך עכשיו, כשאתה סנדסלאש, מה יקרה כשתתפרץ ככה". נחרדתי למחשבה על זה. "כן, אתה לא רגיל" אמר ראיקואזה, "ואת האמת? אנחנו סומכים על זה שתתפרץ, כך תוכל לנצל את כל הכוח שלך בשעת הצורך".

"מחשבה מטרידה" אמרתי.

"אתה היחיד שיכל לספוג את המכות שלנו, שכוונו הישר אל מוחך, ולגרום למוח שלך להפוך את היסודות הללו לחלק מגופך". נגעתי לרגע במצחי, והרגשתי טמפרטורה גבוהה במקצת. "מכיוון שנגענו בך, הרגשות שלך יגרמו לטמפרטורת גופך להשתנות. עכשיו בטח אתה מרגיש חם במקצת, זאת היות ואתה מתרגש".

"אני לא מתרגש!" קראתי בהתרסה.

"אני יכול להרגיש את הגוף שלך רוטט", ענה ראיקואזה, וצחק בקול. לפתע, ברק מלא אנרגיה הבזיק מהשמיים, "אולי כדאי שלא אצחק", אמר ראיקואזה.

"יש את מטאגרוס, והרי יש לנו את רג'יסטיל. יש את סוואיפר, והרי פוקימונים שיתקפו בעזרת רעל לא ישפיעו על המכונות הגדולות והמתכתיות שבני האדם משתמשים בהם, ולכן הוא לא כל כך שימושי. יש את דאסטוקס, והרי אני פה מתפקד בתור האחד שעף, יש את היטמונלי, והרי פוקימון לחימה כמוהו הרבה יותר חלש מכל אחד מאיתנו". לרגע נתקפתי תדהמה.

"היטמונלי… חלש?" שאלתי.

"כן, הוא בהחלט כזה", ענה ראיקואזה, "אני אתפלא אם הוא ישרוד בכלל מול הטרקטור שראית קודם".

"וואו…" אמרתי, עדיין מוכה תדהמה, "זה… מפתיע".

"יכול להיות," אמר ראיקואזה, "אבל זו לא סיבה לרכל עליו כך. אולי במקום תסתכל על הנוף שלפנינו?" וכך עשיתי, ומה שראיתי לא מצא חן בעיני. במקום הטבע היפה והרגוע ניצבו מבני ענק, שבילי אספלט עמוסים במכונות ומנופי ברזל ענקיים.

"מה זה המקום הזה?" שאלתי בעצב, "זה נוראי!"

"זה מה שנקרא עולם בני האדם", קרא ראיקואזה, "הם מעדיפים עולם יותר 'תרבותי' ומיושב. המבנים האלו מהווים להם מקומות מגורים".

"אבל למה אתה לא עושה משהו בקשר לזה?" שאלתי, "אתה יכול להרוס את כל זה בעזרת כדור אש אחד!"

"אבל למה שאעשה את זה?" שאל ראיקואזה.

"מה זאת אומרת?! הם הורסים את הטבע!" עניתי.

"יכול להיות," אמר ראיקואזה, "אבל הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. אני לא עומד למנוע מהם את דרך חייהם".

"אז למה עכשיו אתה עומד למנוע את זה מהם?" שאלתי. "מכיוון שהם פולשים לעמק הפוקימונים," ענה ראיקואזה, "ואני לא מוכן שהם יחיו את חייהם על חשבון דרך חיים של יצורים אחרים, בעיקר לא פוקימונים".

"יופי, עכשיו אני יודע כל מה שאני צריך לדעת", אמרתי, והסתכלתי למטה. הנוף השתנה, הפעם יכלתי לראות עמק גדול ורחב ידיים.

"הגענו!" קרא ראיקואזה, והחל לצלול מטה. כעבור כמה רגעים הוא נחת על הארץ.

האדמה עליה נחתנו הייתה יבשה וחסרת חיים. שום צמחים לא נראו באופק, אך מה שכן נראה זה מבני ענק תעשייתיים ואבק, המון אבק. "לאן לקחת אותנו?" שאלתי בחרדה.

"ברוך הבא ליער החיות החדש, או יותר נכון, שממת החיות", ענה ראיקואזה.

נדהמתי ממה שקרה. "את כל זה… הם עשו?" שאלתי והצבעתי לעבר המבנים.

ראיקואזה הנהן, "אתה צריך לקוות שהחברים שלך בסדר".

"חייבים למצוא אותם!" קראתי.

"ואיך בדיוק תעשה את זה?" שאל ראיקואזה, "הכל פה שומם, שום דבר לא חי כאן!" התכוונתי לרוץ בזמן שהוא דיבר, אבל הוא חסם אותי בעזרת זנבו. "לא, סנדסלאש, לא הגיעה השעה שלך למצוא אותם".

הנהנתי בעצב, "אני רק מקווה שהם בסדר…"

"עכשיו," קרא ראיקואזה והתרומם, "צריך למצוא את בני האדם ולהרחיק אותם". הוא דפק על הרצפה בכוח, ובתנופה אחת מהירה כל חמשת היצורים האחרים, רג'ירוק, רג'יסטיל, רג'יאייס, גראודון וקיוגר, הגיחו מן האדמה. "בואו נעשה את זה", קראתי תוך ריצה קדימה.

"חכה!" קרא ראיקואזה לאחר כמה דקות ריצה, "אני חושב שאני שומע אותם!" האזנתי בשקט, חיכיתי לרחש שיעיד על מיקומם של בני האדם.

לפתע, קום רועם ומרטיט נשמע. "אוי ואבוי!" קראתי בבהלה.

"זה הטרקטור!" קרא ראיקואזה, "רג'יאייס, הכן את מצב הקרח!"

רג'יאייס זינק על הרצפה, ולפתע, כפור עז החל משתלט על האיזור. שלג החל לרדת, והאדמה הפכה לקרח. הטרקטור קפא במקום, והיה ניתן לשמוע את צווחת אותו אדם ששהה בתוכו, "מצב חירום! אני חוזר, מצב חירואאאההה!"

"זה לא הכל," קרא ראיקואזה בדריכות, "הוא הביא תגבורת! רג'יאייס, הפוך את הטרקטור לנציב קרח קשיח, ובואו נתקדם למקור התגבורת!"

רג'יאייס הניף את ידיו לאוויר, וקרח עבה החל מצפה את הטרקטור. "לא!! רחמו עליי!" קרא האדם חסר האונים שישב בבטן הטרקטור, מבועת, אך לשווא. הקרח כיסה אותו, ותוך שניות ספורות כבר לא היו בו חיים.

"בואו נרוץ אליהם, לפני שהם יגיעו אלינו!" קרא ראיקואזה שנית, וכולנו עשינו כמצוותו.

"עצרו!" קרא ראיקואזה לאחר כמה דקות ריצה. עמדנו במקום, דרוכים לכל מתקפת פתע שהיא.

לפתע, נשמע קול חזק שבקע ממגאפון, "עצרו, יצורים מוזרים, אתם מוקפים!"

"ממש ממש לא!" קרא ראיקואזה לכיוון הקול, ולפתע, ברק גדול הכה באותה מכונית משטרה שמתוכה בקעה הדרישה. "כולם," קרא ראיקואזה בדריכות, "להסתער!"