סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

המצוד אחר כבוד: פרק 40 – לנצח! (פרק אחרון)

אלקרימי סיימה את תפקידה וחזרה לפוקדור. דון קורליאון החזיר את הפוקדור שלה והוציא פוקדור אחר, צבוע בצבעים מוזרים. מאיר כבר ראה פעם כדור כזה, אצל סבא שלו, זה היה מאסטר בול. הוא חשש מפני מה שצפוי לצאת משם.

"דבר אחד אני לא מבין", אמר קורליאון, בעודו מוציא את הפוקימון דיאנסי מהפוקדור שלה. "איך אתה מתאבל על המשפחה הזו שלך אם כל מה שאתה מספר לי עליהם הוא רע? אם באמת היה לך רע איתם, למה אתה רוצה אותם בחזרה בחייך?"

זה גרם למאיר לחשוב. הוא הסתכל על דיאנסי זוהרת באור ורוד שבלט בצורה מאוד יוצאת דופן בנוף המכוער של ברגן. לבסוף הוא פתח את פיו ואמר – "אתה יודע מה, אתה צודק. היה לי רע איתם. הייתה לי ילדות נוראית. סבלתי המון. אני מעולם לא הרגשתי שמח וככל הנראה עשית לי טובה כשנפטרת מהם".

דון קורליאון נראה מרוצה מהתשובה – "אז אפשר לסגור פה את העסק?" הוא הושיט את יד הפוקדור כדי להחזיר את הפוקימון שלו למקום, ואז שמע את המילה…

"לא".

"לא?" תהה קורליאון.

"לא", חזר על עצמו מאיר. "כי למרות הכל, כל הרע הזה לימד אותי להעריך את הטוב שיש לי בחיי. טוב שגם אתה אחראי להסתלקות שלו. חברתי פאטם, לוטאד ופארפג'ד ואיך אפשר בלי להזכיר את פרנצ'סקה. אני אהבתי אותה, אני באמת אהבתי אותה. לא יודע להסביר את זה, אבל כשהיא חייכה אלי, כשהיא דיברה איתי, כשהתנשקנו, כשהיא התווכחה איתי, היה טעם לחיים, היה להם משמעות".

"אז אתה מבין את מה שעובר עלי?" שאל קורליאון.

"כן", ענה מאיר, "אני מבין אותך. השאלה היא האם אתה מבין את הרצון שלי לנקום את מות משפחתי ומות אהובתי?"

"כן", אמר קורליאון.

"אז בוא נתחיל", אמר מאיר והוציא את דאגטריו אלוליאני.

"היי, זה לא…?"

"כן, זה הפוקימון שלך, עכשיו תראה אותו בפעולה, דאגטריו, בבקשה תחפור תעלה מסביב לזירה".

לפני שקורליאון הבין מה קורה, הפוקימון התלת ראשי התחיל לנוע במהירות מפתיעה, מבצע את פקודת מאמנו, יוצר תעלה עמוקה בעומק של 5 מטר מסביב לקורליאון, דיאנסי, מאיר והוא עצמו. כשסיים, מאיר החזיר אותו לפוקדור.

"צאי ופוריאון", אמר מאיר ופוקימון המים של אחותו יצאה לזירה.

"אתה חושב שהתעלה הזו תמנע מאיתנו לברוח מהקרב?" צחק קורליאון ובטנו רטטה.

"לא, אבל זה כן – ופוריאון, תמלאי בבקשה את התעלה במים". כמויות המים שיצאו מהפה של ופוריאון היו יוצאות מגדר הרגיל, ככל הנראה היא השתמשה במתקפה הכי חזקה שלה. לא עבר רגע והאפשרות להימלט עם פוקימון אבן כמו דיאנסי הפכה לבלתי אפשרית.

"עכשיו אתה לא יכול להימלט", קבע מאיר.

"טוב", אמר קורליאון ולא הביע קמצוץ של דאגה.

"ועכשיו לפיינאלה?" שאל מאיר.

הוא החזיר את ופוריאון והוציא את ארקניין.

"ארקניין, תקיף אותנו באש בבקשה". הלהבות לא איחרו להגיע וכשהאש סגרה על קורליאון, לפתע סימני זיעה ודאגה התחילו להופיע על מצחו.

"אתה תשלם על זה ביוקר, סעדון!"

"אה, סליחה?! קראת לי?! נראה לי שאתה עסוק בלשחזר את מראות ברזן-בלזן במוחך. לא ככה? המשרפות, האש, חוסר האפשרות להימלט, נראה לי שזה הולם. מה אתה חושב?"

כנראה שזה היה המשפט ששבר את גב הגמל אצל קורליאון כי הוא שלף מהכיס שלו צמיד חדש וענד אותו במקום הישן. הוא קרא לדיאנסי להתפתח וזו צייתה לו. מגה דיאנסי זהרה בורוד בקצה השני של שדה הקרב.

מאיר הוציא את דאגטריו אלוליאני והורה לו לתקוף – "רעידת אדמה".

לוחות האדמה שהם עמדו עליה התחילו לנוע בצורה מפחידה, מרעידים את כל מה שנמצא סביבם. האש שהקיפה אותם לפתע התקרבה ואז התרחקה, המים שהיו בתעלה לפתע געשו ופגעו בדיאנסי ולפתע התרחקו ושמרו ממנה מרחק. דיאנסי נראתה מבוהלת ביותר לאורך כל המתקפה, אבל שום נזק לא נגרם לה.

מאיר נראה מבולבל.

"רוצה להראות להם למה יצא לנו שם של בלתי מנוצחים, דיאנסי?" אמר קורליאון "תתחילי עם כוח כבידה". לפתע הראשים של דאגטריו נעלמו בתוך האדמה, צורחים בקולי קולות, מנסים לצאת בחזרה החוצה מהחורים שלהם, אבל לא מצליחים. מאיר רץ אליהם, ניסה למשוך אותם בכוחות ידיו, אבל ברגע שהוא הגיע לאיזור הפגיעה, הוא הרגיש שהרגליים שלו לא יכולות לנוע מעל פני האדמה, ידיו אינן יכולות להתרומם וכוח אדיר מושך אותו כלפי האדמה.

מאיר ניסה למשוך את דאגטריו בכל כוחו, אבל לא הצליח. הוא הסתכל על קורליאון שעמד שם, בטוח ומוגן ותהה איך הוא יכול לצאת מהתסבוכת הזו. מאיר ניסה להושיט יד לפוקדורים שלו אבל כוח הכבידה משך את ידו לאדמה ולא שחרר. כאילו כוח על מנסה לקבור אותו עמוק בתוך האדמה.

ברגע של ייאוש, מאיר הורה לופוריאון לצאת מהפוקדור שלה ולהשתמש במתקפת מים על דיאנסי. קורליאון צרח עליו – "זו רמאות", דיאנסי נהדפה לאחור, האדמה הפסיקה לנסות ולמשוך את מאיר והפוקימונים שלו למעמקים, והבלון שהחזיק את דיאנסי באוויר התפוצץ. קורליאון רתח מזעם. הוא הורה לפוקימון שלו לשלוח סופת יהלומים לעברו של מאיר, שהספיק לעמוד על רגליו, לסובב את ראשו ולראות מטח אדיר של סלעי יהלומים נשלח לעברו. הוא עצם את עיניו בפחד וסדרה של פיצוצים אדירים נשמעו מטווח אפס. הוא חשש לפקוח את עיניו אבל ידע בלבו שהוא לא נפגע.

כשפקח את עיניו, ראה את ופוריאון מוטלת חסרת חיים מולו, ככל הנראה הקריבה את חייה כדי להציל את אחיה של המאמנת שלה. "את ופוריאון אני לא מכיר, אבל אם היא הייתה באמת של אחותך, היא תקריב את חייה כדי לנסות ולהציל אותך, הזכר היחיד שיש לה למשפחה", מאיר נזכר במילים שכתב לו ג'יימי במכתב. דמעות של עצב עלו בעיניו של מאיר. הוא הסתכל על הפוקימון, החזיק אותה בידיו והתחיל ללטף אותה. הדמעות המשיכו לנזול לו על הפנים, ככל הנראה שזו הפעם הראשונה שהוא מבכה על מותה של אחותו באופן רשמי. "אני מצטער, אחותי", הוא מלמל ואז היישיר מבט לעבר קורליאון שעמד שם, ולא עשה דבר.

כשהוא לבסוף קם, הקול שלו נשבר בבכי כשאמר – "דאגטריו, רעידת אדמה והפעם שכל העולם ירגיש את זה".

הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ השמיעו קול עמום ממעמקי האדמה והתחילו לנוע באלימות. כשהתנועה של הגלים הסיסמיים הגיעה לפני הקרקע, חתיכות אדירות של קרקע בקעו מהאדמה, סלעים התנפצו, עצים נבלעו, משטח האדמה נבקע ותהומות נפערו. כשהכל נגמר, אבק אדיר מילא את המקום.

מאיר העביר את ידיו על עיניו ושפשף אותן בעוצמה. כשהוא פקח אותן, הוא ראה את קורליאון מוציא שוב את מגה דיאנסי לקרב. היא אומנם נפגעה, אבל ברור היה שבשלב מסוים, המאמן שלה היה מספיק פיקח כדי להחזיר אותה לכדור, אחרת היא הייתה כבר גמורה. האור שלה זרח חזק יותר מתמיד.

"הברקת סלע, דיאנסי", הורה קורליאון. הפוקימון התחילה להשחיז את גופה, מה שאוטומטית העלה לה את המהירות בכמה רמות. ולפני שמאיר הצליח לומר משהו, קורליאון המשיך – "תפתחי נתיב למים האלה". האדמה התחילה לנוע ושינעה את המים שופוריאון מילאה מהעיגול שדאגטריו חפר לעבר דאגטריו עצמו. מאיר רצה להחזיר את הפוקימון שלו לפוקדור, אבל זה היה כבר מאוחר מדי והפוקימון פשוט טבע למוות, כשהוא משמיע צרחות אימים שנחרטו עמוק במוחו של מאיר.

"יתרון סוגי זה לא הכל בחיים", חזר על עצמו קורליאון.

למאיר כבר לא היה דמעות להזיל על אובדן עוד פוקימון. הוא רצה לנצח את קורליאון בכל מחיר. הפוקימון הבא שהוא הוציא היה ארקניין. 'אם יתרון זה לא הכל, בוא נוכיח את זה', חשב לעצמו מאיר, והורה לפוקימון שלו לתקוף.

"להביור", אש אדירה יצאה מהפה של ארקניין והקיפה את הפוקימון האגדי. עברו כמה שניות לפני שהאש פסקה, אבל ניכר היה שהיא לא עשתה הרבה נזק.

"מפולת סלעים", הורה קורליאון. וסדרה של סלעים בגודל ענקי הופיעו משום מקום והחלו להשתגר לעברו של ארקניין.

"התחמק מזה", אמר מאיר, וראה כיצד הפוקימון שלו מקפץ על הסלעים באלגנטיות אדירה, מוריד אותם אחד אחרי השני לאדמה בכוח הרגל שלו.

"להביור!"

"מפולת סלעים!"

שוב, מפולת סלעים הופיעה מהאוויר והתחילה להתעופף לעבר ארקניין שהמיס אותם בלהביור החזק שלו, אחד אחרי השני, וכשהוא סיים לשרוף את כולם, הוא פגע בשארית כוחותיו בדיאנסי.

"מפולת סלעים", חזר על עצמו קורליאון, כמעט בשעמום.

הפעם לארקניין לא היה את ההוראה לשרוף אותם ובהיעדר מתקפת נגד, כל מה שהוא יכל לעשות זה לנסות להתחמק מהם. היו 16 סלעים שעפו לעברו. מהראשון הוא התחמק לימין, מהשני הוא התחמק לשמאל, מהשלישי הוא התחמק מתחת ומהרביעי הוא התחמק בקפיצה אלגנטית. אבל הראשון מתוך התריסר שנותרו פגע בו, וכך גם השני, והשלישי והרביעי וכל סלע הוסיף לו נזק, ועוד נזק, ועוד נזק ולפני שהוא הבין מה קורה, הוא נקבר תחת ערימת סלעים ענקית.

מאיר לא ידע מה לעשות. הוא מעולם לא היה בסיטואציה כזו. ואז הוא נזכר שקורליאון החזיר את הפוקימון שלו לפוקדור. הוא ניסה להחזיר את ארקניין לפוקדור שלו, אבל זה פשוט לא עבד. מאיר רץ לעבר מצבת הסלעים שמתחתם היה קבור ארקניין והוא צעק לו – "ארקניין? ארקניין? אתה שם? אני אומר לך לחזור לכדור! אני מורה לך לחזור לכדור! אני מצווה עליך לחזור לפאקינג כדור".

אבל שום דבר לא קרה. מאיר התחיל להוזיז את הסלעים ממקומם, דמעות עולות בעיניו. הוא הוזיז סלע אחד והסיט אותו הצידה, הוא הוזיז סלע שני וכשהוזיז את הסלע השלישי, ראה את ארקניין שרוע שם, גולגולתו מנופצת, עיניו חסרות חיים ולשונו בחוץ.

מאיר לא יכל שלא לפרוץ בבכי, הוא הושיט יד ונגע בפרווה של הפוקימון שלו – "ארקניין! ארקניין!" הוא קרא בבכי, "חזור אלי, ארקניין, תגן עלי, נשבעת שתהיה שם עבורי". הדמעות החלו לכסות את עיניו של מאיר והוא נזכר ביום שהוא קיבל את גראולית' כפוקימון התחלתי, איך הוא הגן עליו ביום הראשון שהם נפגשו, את היום שבו החליט לפתח אותו, את הלילות הקרים שהם העבירו ביחד בקוטב הצפוני, במרדף אחר הפוקימון האגדי קיורם, בניסיון להתחקות ולברר מה קרה לאבא שלו. כעת הוא גילה שאבא שלו מת, שכל המשפחה שלו מתה וכעת גם הפוקימון האהוב עליו מת. "אני… אני… אני…", מירר מאיר בבכי, "אני אוהב אותך ארקניין שלי, אני מצטער, אני לא התכוונתי, בבקשה חזור אלי, אני אעזוב את הכל, אני אלך, אני לא אנקום את מות משפחתי, רק חזור אלי".

"זה לא יעזור לך עכשיו", אמר קורליאון בקול קר.

"אתה חתיכת בן זונה שמן", מאיר הסתכל על היריב שלו במבט מלא שנאה. הוא קם על רגליו ורץ לעברו על מנת לגמור את הסיפור הזה במו ידיו.

"דיאנסי, סופת יהלומים", הורה קורליאון, ומאיר היה מבועת לראות את הפוקימון האגדי מייצר סביבו עיגול של אבני יהלומים חדות, אותן הוא שילח לעברו. הוא עצם את עיניו, אבל שום דבר לא קרה. קולות נפץ אדירים נשמעו, אבל שוב, מאיר ידע שהוא לא נפגע.

כשפקח את עיניו, ראה את קורליאון עם מבט מבולבל על פניו. "מה זה?" הוא שאל.

מאיר הסתכל לאחור והוא ראה אותו.

מאיר נעמד על רגליו והוא ניגש לחבק אותו.

קורליאון צרח משהו לא מובן, אבל למאיר כבר לא היה איכפת. הוא כעת בטוח.

קורליאון הגה שם של מתקפה, אבל מתקפת הגנה הקיפה את מאיר ואת הפוקימון שהוא חיבק בזמן כל הבלגאן. מאיר לבסוף ניתק מהפוקימון, הסתכל לו בעין הבודדת שלו ואמר לו – "תודה".

"תענה לי, יא מזדיין קטן. זה הפוקימון של אבא שלך?"

מאיר הסתובב לאחור, הוא ניגב את הדמעות ואז לראשונה חיוך קטן הופיע על פניו.

"ברק!"

השמיים האפרוריים גם ככה החלו להשחיר עוד יותר, עננים התחילו להצטבר, רחשים של רעמים נשמעו מכל עבר, וקורליאון אמר משהו כמו "פרוטקט" לפוקימון שלו. אבל כשהברק נשלח לעבר מגה דיאנסי, שום דבר בעולם לא יכל להציל אותה. הברק פילח את הפוקימון, ניפץ אותו לרסיסים ואידה אותו כאילו מעולם לא היה קיים. הצמיד והפוקדור של מגה דינאסי התפוצצו גם הם.

מאיר הסתכל על קורליאון ועקץ אותו – "יתרון סוגי זה לא הכל".

קורליאון זעם מכעס, הוא התקרב בצעדים מפחידים לעבר מאיר, אבל מגנזון התקדם ונעמד מולו. "אתה לא תפגע במאמן שלי", הוא אמר וקולו נשמע דרך הפוקידע. קורליאון עצר, הסתכל על הפוקימון, העביר את מבטו לפוקידע, עבר למאיר ואז חזר למקום שלו בכעס גלוי.

"אני אהרוג אותך עכשיו", אמר קורליאון והוציא את הפוקדור של אלקרימי. הוא החליף צמיד והפוקדור גדל עוד ועוד ועוד. מאיר לא ידע מה הוא מתכנן לעשות, אבל זה לא היה נראה טוב.

"הרגת לי את הנכדה, הרגת לי את מימיקיו ועכשיו את דיאנסי שלי?" קורליאון צרח את המילים ורוק יצא לו מהפה כשהוא דיבר. אתה באמת באבא יאגה, רשע מרושע ואני אשים לזה סוף עכשיו".

הפוקדור גדל לגודל של כדור ים ואז קורליאון הוציא את אלקרימי, אבל הפוקימון הקטן כבר לא היה שם, אלא עוגה ענקית הופיעה, תופסת מקום של אצטדיון כדורגל שלם.

מאיר נזכר במכתב שאליו הוצמד הפוקימון מגנזון. "יודע את המתקפות: פריקת חשמל, תותח פלאש והשמדה עצמית". מאיר לא בזבז זמן והתחיל להורות לפוקימון שלו לתקוף.

"תותח פלאש", ולמרות שהמתקפה הייתה סופר אפקטיבית על אלקרימי, נראה שכשהיא פגעה בו, היא לא עשתה הרבה מאוד נזק.

"ג'י מקס פיינאלה", אמר קורליאון והעוגה שנישאה ל14 מטר גובה הגיבה למשמע ההוראה והתחילה לזרוק חתיכות של עוגה לעברו של מגנזון.

"תותח פלאש", חזר על עצמו מאיר, והפעם כשהמתקפה פגעה, העוגה עשתה פרצוף כואב, כלומר – יש פתח לפגיעה.

"הפוקימון הזה הוא כאב ראש רציני עבורי", התוודה קורליאון ברגע של כנות, ומאיר, שלא ידע איך להגיב לכך, שתק. מה שנתן לקורליאון את האפשרות להמשיך ולדבר – "כמעט ולא היה לי ארגון פשע תודות לפוקימון הזה ולאבא שלך. הוא תמיד דאג לעשות את הדבר הנכון, את הדבר הצודק, וימח שמו, הוא כמעט עלה לי בחיים. אני זוכר שרק הקמתי את הארגון שלי ואבא שלך קיבל הוראה מהמשטרה הבינלאומית לבדוק במה מדובר. הוא הרי היה אלוף הליגה הישראלית, אז ברור שיקראו לו. הוא פילס את דרכו דרך כל העובדים הזוטרים שהיו לי באותה תקופה, ניצח את כולם, עוד רגע והוא היה חושף את זהותי וקובר אותי ואת מפעל החיים שלי. אז הייתי צריך לעשות משהו נואש. שלחתי את אחד הפוקימונים שלי לסין, זה היה אלקרימי למען האמת, ושם הוא חטף וירוס. למזלי, סבא שלך יכל להציל אותו ולבודד את הגן הזה. מה שהוא לא ידע זה שאני שלחתי את הגן הנגוע הזה בתוך עוגה של אלקרימי לאמא שלך בתור מתנה. ברגע שהשפתיים שלה נגעו בזה, היא לקתה במחלת המילטנק המשוגעת. אבא שלך ישר עזב את כל המחויבויות שלו כאלוף, כמאמן וכששליח של המשטרה הבינלאומית על מנת לטפל באשתו. ועכשיו, צחוק הגורל הביא את הפוקימון הזה שלו נגדי כדי לסגור חשבון. אבל אעשה לך ולפוקימון הזה את מה שעשיתי לכל המשפחה שלך ואחסל אתכם כאן ועכשיו".

מאיר שתק. הוא ידע שמגנזון איבד את הזכרון שלו ואת החיים שלו פעם או פעמיים מאז שהיה בידי אבא שלו. מאיר שיער שבמידה ומגנזון היה זוכר את עברו, זה היה עוזר רבות למאיר בנקודת זמן זו, אבל כעת כל בעיותיו התרכזו בעוגה אחת גדולה. ולא נראה שיש למאיר את הפתרון, או מספיק פוקימונים כדי לנצח את הסיטואציה.

"תותח פלאש", הוא הורה למגנזון ששלח עוד מתקפה ועוד אחת ועוד אחת וכל אחת מהן פגעה במטרה, אבל באמירת מילה אחת, הדון קורליאון ביטל את כל האסטרטגיה של מאיר.

"התקשחות".

העוגה התקשחה ויחד עם זאת, מאיר איבד את כל האמון שלו שהוא יוכל לנצח את הקרב.

"מה קרה? למה אתה לא תוקף", שאל לבסוף קורליאון.

מאיר עמד שם, חסר אונים וחסר תשובה.

"טוב, אם אתה רוצה את זה ככה, מתקפה משולשת", פסק לבסוף קורליאון. מטח של ברקים, אש וקרח נשלח לעבר מגנזון שריחף באוויר וספג את המתקפות אחת אחרי השנייה.

"אש מיסטית", המשיך קורליאון ומאיר צפה כיצד העוגה הענקית שולחת להביור ענקי שהצית באש את הפוקימון של אבא שלו, שריחף שם בדממה, וקיבל את גזר דינו בהשלמה.

"אגרוף שאיבה", ואלקרימי התקרבה לעבר הפוקימון והחלה לשאוב לו את אנרגיית החיים מתוכו.

"שוק על חושי" אמר קורליאון, "קרן סולרית" הוא הכריז בקול צוחק, "פגיעת גיגה" הוא כבר חגג, ומגנזון עמד שם, וספג מתקפה אחר מתקפה אחר מתקפה, לא מתלונן, לא זז ולא נע לשום מקום. לבסוף הפוקידע צפצף ומאיר שכבר איבד את עצמו במחשבות, שמע – "אבא שלך אהב אותך".

"מה?" מלמל מאיר בחוסר הבנה, כאילו התעורר מתוך חלום בהקיץ.

"אני מתוכנת להעביר למאיר סעדון את המסר הבא רגע לפני שאמות: אבא שלך אהב אותך".

"אתה זוכר את אבא שלי?" שאל מאיר את מגנזון ודמעות מילאו את עיניו.

"כמובן, הוא היה המאמן המקורי שלי, הוא היה אדם טוב".

"והוא אהב אותי?"

"כן, הוא תמיד חיבק אותך, נישק אותך, אמר לך שהוא אוהב אותך, עד שקורליאון נכנס לתמונה".

"באמת?"

"כן", צפצף הפוקידע.

לפתע נשמעה הקלטה של אדם אחר מתוך הפוקידע, ההקלטה נשמעה ישנה ודהויה, אבל עדיין ברורה – "בים בם בם, כל העולם… שייך למאיר שלי… שאני הכי אוהב בעולם".

מאיר נתן לקול של אבא שלו לשטוף אותו מספר פעמים לפני שאמר – "מגנזון, אני מצטער, אבל אני לא יכול לנצח אותו, אני לא יכול לנקום את מותו של אבא שלי".

מגנזון הסתובב ועינו האחת הסתכלה כעת על עיניו של מאיר הדומע – "אם יש בך מעט מאבא שלך, אתה מסוגל לעשות את זה".

"תראה איזה גודל של פוקימון יש לו!" מאיר התווכח.

"תראה, מאיר, הוא כבר השתמש במתקפת זי, הוא השתמש בפוקימון מגה וכעת הוא משתמש בג'יגאנטמקס, ניצחת שני פוקימונים ונותר לך לנצח רק עוד אחד. אתה מסוגל לעשות את זה. אבא שלך מסתכל עליך מלמעלה ברגעים אלה ממש".

מאיר הסתכל לשמיים וראה שלג נופל מהעננים.

השלג הזכיר לו את הקוטב הצפוני ואת המצוד אחר כבוד. מאיר חשב על המסע שלו, על מה שהוא עבר עד כה ועל השאלה הבודדה שנותרה חסרת תשובה. אחרי מה שנראה כמו נצח, הוא שאל את מגנזון – "מה היה שם עם קיורם?"

מגנזון הבהב מספר פעמיים ואז אמר – "החיפוש אחר קיורם הוא אינו חיפוש אחר פוקימון".

"מה הכוונה?" שאל מאיר בתדהמה.

"אני מתוכנת לענות על השאלה הזו עם התשובה הבאה":

ק – קרוב מאוד למוות

י – יהיה עליך לעשות את הבלתי אפשרי

ו – ורק אז תבין את המשמעות של משפחה

ר – רק תזכור עבור מי אתה עושה את זה

ם – מתגעגעים ואוהבים, אלה שלא לצדך

מאיר הבין מה עליו לעשות – הוא התרומם לעמידה, ניגב את פניו מהדמעות, שלח את ידו קדימה והורה למגנזון לתקוף: "היכנס לתוך העוגה ובצע השמדה עצמית". הפוקימון קרץ למאיר פעם אחת בעינו, וביצע את מלאכתו. כשאלקרימי התפוצץ לאלף רסיסים, קורליאון יצא מכליו. הוא רץ לעבר מאיר באגרופים שלופים והתחיל לחבוט בו על ימין ועל שמאל. מאיר לא יכל לעשות דבר. הוא עצם את עיניו וחיכה למוות. האגרופים המשיכו להגיע עד שהם לפתע פסקו.

מאיר פקח את עיניו וראה את הדון קורליאון מתרחק בצעדים מדודים אחורה, לראשונה מבט מפוחד על פניו. "מצטער… אני ממש מצטער…" הוא מלמל וכל הווייתו הייתה רתיעה ממה שעמד שם. מאיר פקח את עינו, זו שלא היה בה פנס בעין, והסתכל לאחור, וראה מחזה מחמם לב – הסוכנת ח' עמדה שם ולצדה דרגונייט, הפוקימון של סבא שלו.

מאיר נעמד על רגליו ואמר – "היי קורליאון, תמסור ד"ש לפרנצ'סקה עבורי", ואז הוא פנה לדרגונייט והורה לו להשתמש במתקפת קרן על.

= = = = =

= 18 שנה לאחר מכן.

"את מוכנה?" שאלה חן את הבת שלה.

"כן, אמא, רק תזכירי לי למה אנחנו עושים את זה?" שאלה בתיה.

"את תביני כשנגיע לשם", ענתה חן.

לאחר שעה וחצי של נסיעה, הם הגיעו להר המנוחות שבירושלים, אך במקום ללכת לחלקת הקבורה הרגילה, נכנסה חן לדרך שאין בה כניסה, בה היא נסעה במשך כמה דקות ארוכות. לבסוף היא עצרה את הרכב, יצאה ממנו ופתחה לבתיה את דלת הרכב מהצד השני.

"מה אנחנו עושות פה, אמא?"

"אני רוצה שתכירי את האדם שבזכותו את חיה, את האדם שבזכותו אין פשע בעולם, ואת האדם שבזכותו יכולתי לפרוש מהמוסד ולגדל אותך ב18 שנה האחרונות".

בתיה הסתכלה מסביב וראתה חלקת קבורה עלובה, מעבר לגדר ובה מספר קברים עם שמות לא מוכרים. "מי זה ולמה הוא קבור פה ולא בהר המנוחות כמו כל שאר האנשים?"

"הוא התאבד, ולפי היהדות, הוא צריך להיקבר מעבר לגדר".

"מי הוא היה?"

"קראו לו מאיר, מאיר סעדון, והיו לו חיים לא קלים. הוא עבר התעללות פיזית קשה מצד סבא שלו, ואז הוא גילה שכל משפחתו נרצחה על ידי ראש המאפיה הסיציליאנית, וכשהוא לבסוף מצא אהבה, הוא הוביל אותה אל מותה. כנראה שהוא לא יכל לסבול לחיות עם כל הסבל הזה ולכן הוא לקח את חייו בידיו".

"איך הוא מת?" שאלה בתיה.

"הוא הורה לדרגונייט לתקוף אותו עם קרן על", אמרה חן בפנים חתומות.

"רגע, אבל אמרת שהוא חיסל את הפשע הלאומי…"

"והציל את החיים שלך ונתן לי את האפשרות לפרוש", אמרה חן בחיוך.

"איך הוא עשה את כל זה אם הוא מת, אמא?"

"אחרי שהוא ניצח את ראש המאפיה, שהיה המאמן החזק ביותר בעולם, התקשורת הישראלית פרסמה הודעה שהוא כעת מסתובב בעולם ומחפש פורעי חוק כדי להחזיר אותם לקו הישר".

"ומאחר והם לא יודעים שהוא מת…" אמרה בתיה.

"אין יותר פשע בעולם…" השלימה חן את בתה.

אחרי כמה רגעים בהם בהתה במצבה שלו, אמרה בתיה – "אמא, אני חושבת שמגיעה לו הוקרה יותר מכובדת מזו. מה דעתך?"

"אני שמחה שהעלית את הנושא. מה דעתך לנהל קרן על שמו?"

"קרן על שם מאיר?" שאלה בתיה.

"כן", ענתה חן.

"ומה המטרה של הקרן הזו?"

"לעזור לילדים לצאת מבתים אלימים ולהפוך אותם להיות מאמני פוקימונים דגולים".

בתיה חשבה על זה לרגע ואז ענתה – "אני חושבת שזה רעיון נפלא, אמא".

"גם אני חושבת ככה, זו הסיבה שהחלטתי לתרום 100 אלף שקל לקרן הזו", גילתה חן.

וכך אמא ובת התחבקו לצד קבר עזוב מעבר לגדר.

= הסוף.

פוסטים קשורים

5 תגובות

  1. די מרחם על דון.

    בעיקרון, זה יכל להגמר בטוב אם מאיר היה פשוט מסכים עם דון ומסיים את הקרב… שניהם סבלו הרבה בחיים, ולא הגיע לאף אחד מהם לסבול יותר עם המוות של הפוקימונים שלהם.

  2. בכנות 4 עונות חיכיתי לראות אותו מת ומסיים עם כל הסבל שעבר, מסיבה כלשהי לראות אותו מת ככה עדיין דיי כואב. אבל קשה להאשים אותו, אם כל מה שהוא עבר זאת הייתה האופצייה ההגיונית. זה רשמית הסיפור המדכא וחסר קרני האור הכבד ביותר שיצא לי לקרוא. תבין מזה לבד אם זה משהו טוב או לא.

  3. אני…
    אני פשוט לא… לא יודע איך להגיב לזה…
    הקרב היה טוב
    אבל… ציפיתי לסוף טוב, שלפחות בסוף החיים שלו יהיה למאיר קצת אושר…
    נו טוב
    זה נגמר
    ברכותיי לסופר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *