פרק 10: ביצה בלי הפתעה / איידן סוייר

אריאל הוביל את דניאל וחסן אל המקום שהיה פעם משכן הכנסת. הם היו קשורים בחבל שכבל את כפות ידיהם ושאריאל החזיק את קצהו בידיו. אחד השומרים של איליה קפיטולינה הודיע על בואם, וכעבור כמה דקות יצא החוצה ואמר שהם מוזמנים להיכנס.

"זו ההזדמנות האחרונה לשנות את דעתכם", אמר אריאל.

"לא נשנה את דעתנו".

הוא משך בכתפו והם נכנסו פנימה, שלג מזנק לפניהם והולך בראש. כשדניאל נכנסה אל אולם הכניסה, המחשבה הראשונה שחלפה בראשה הייתה שהוא בטח לא נראה כך כשהכנסת תפקדה: שבע כורסאות שחורות ניצבו לפניהם בחצי מעגל, אחת מהן הייתה ריקה, ועל הכורסא האמצעית והגדולה ביותר ישבה איליה קפיטולינה כמו על כס מלכות, קוראת ספר עטוף בנייר שחור. דניאל זיהתה אותו מייד כאחד הספרים שנלקחו ממנה. החתולה השחורה שלה התפנקה על ברכיה, אך מיהרה לזנק ולחשוף את שיניה לעבר שלג, שנעצר גם הוא והביט בה בשלווה ממרחק בטוח.

"ספר מרתק", היא אמרה לדניאל, "למה את מסתובבת עם דבר כזה?"

"יש לי את הסיבות שלי", ענתה דניאל.

"אז כדאי שתספרי לי אותן".

דניאל כרעה ברך. "בבקשה, אם רק תתני לנו להסביר…"

"אמרתי לך, אני רק מחכה להסברים. אבל נחמד שאת כורעת ברך. שגם החבר שלך יעשה את זה".

אריאל דחף את חסן בכוח לרדת על ברכיו. מנקודת מבט זו, חסן הצליח לראות שהידיים הקשורות של דניאל קרובות כעת לנעל שלה, והיא שולחת לשם את ידה – ובתנועה מהירה, היא שלפה אקדח וירתה היישר לעבר איליה קפיטולינה.

= = = = =

כשעה אחרי שכול השאר הלכו, אניה סיימה את הפגישה שלה עם מקס.

"אני חושבת שזה הכול", אמרה, "האסטרטגיה שלנו פשוטה מאוד, ואם אין לך עוד שאלות, נתראה במשפט".

"אני אשמח להיפגש שוב מחר, לוודא שאני זוכר הכול. בכול זאת אני לא לגמרי סומך על הזיכרון שלי".

"אין בעיה", אמרה אניה, "ליתר ביטחון ניפגש גם מוקדם יותר ביום המשפט".

"תודה".

היא קמה ממקומה והתכוונה לצאת, עד שמקס קרא אחריה:

"ואניה, אני מצטער שלא הקשבתי לך. הייתי צריך לדעת שאני סתם מחפש הסחות דעת".

"זה בסדר, לא נגרם שום נזק. רק תעשה לשנינו טובה ותתייעץ איתי בעתיד".

= = = = =

אלזה הגיעה אל דירתה יחד עם ביל. כשפתחה את הדלת, ילדה קטנה קפצה היישר אל זרועותיה תוך צווחת שמחה חזקה מדי לדעתו של ביל.

"אימא!" קראה, "קיבלתי קלפים חדשים וניצחתי את אבא!"

"כל הכבוד, מתוקה", היא נשקה על מצחה, "ג'וליה, זה ביל, הוא יתארח אצלנו הלילה".

"אתה אוהב לשחק בקלפים של פוקימונים?"

"ביל הוא חוקר פוקימונים. הוא מתעסק בעיקר בפוקימונים אמיתיים".

"זה לא אומר שאני לא אוהב לשחק בקלפים", ביל חייך אל הילדה, "אבל תיזהרי, כי אני לא נותן לנצח".

"למה שלא תראי לביל את הביצים שלך? הוא בטח יתעניין בהן".

כשג'וליה קפצה מזרועותיה ורצה אל חדרה, אלזה וביל נכנסו אל תוך הבית וסגרו את הדלת. בחדר האורחים חיכה להם גבר נוסף, ואלזה התיישבה לידו והניחה יד על ברכו.

"זה בן הזוג שלי, ג'ון. ביל הוא חוקר פוקימונים מקנטו, הצעתי לו לישון אצלנו הלילה במקום לשלם מחירים מופקעים על בתי המלון של הקזינו".

"נעים מאוד", ג'ון לחץ את ידו, "חקרת כאן משהו מעניין?"

"לא בדיוק. ביקשו ממני חוות דעת מקצועית, ואני תמיד שמח לעזור".

ג'וליה חזרה אליהם בריצה, בידיה ארגז עץ קטן ממולא בקש, ועליו שתי ביצים צהובות בגודל של כפות ידיה בערך.

"תראה!" קראה, "השכנים נתנו לי אותם, וכשהם יבקעו יהיו גם לנו פוקימונים!"

"יפה מאוד", אמר ביל, "של אילו פוקימונים הביצים?"

"מינון הוא האבא, ופלוסל היא האימא. הלוואי שיש שם פלוסל אחד ומינון אחד".

"חמודה, את יודעת שאם פלוסל היא האימא, גם הגורים יהיו פלוסל?"

"אבל מינון הוא האבא!"

"זה לא משנה. הם יכולים להתרבות, אבל הילדים תמיד יהיו כמו האימא".

"זה לא פייר! אני רוצה פלוסל ומינון!"

"מתוקה", אמרה אלזה, "את יודעת שביל לא קבע מה יהיה שם, הוא רק מסביר…"

"זה לא פייר!" צווחה ג'וליה ורצה בחזרה לחדר שלה, והארגז נשכח על הרצפה.

ג'ון נאנח. "אני אלך לדבר איתה", אמר.

ביל ואלזה נשארו לבדם על הספה. היא הרימה את הארגז בעדינות והניחה אותו על השולחן.

"אני כל כך מצטערת על ההתנהגות של הבת שלי".

"זה בסדר. היא הייתה מגלה את זה מתישהו, עדיף שתגלה עכשיו ושיהיה לה את מי לשנוא".

"לא מגיע לך שישנאו אותך רק בגלל שאתה מבין בפוקימונים".

"אני רגיל לזה. אני אולי מבין בפוקימונים, אבל אני לא מבין כלום בבני אדם. כנראה שזה מה שקורה כשמתערבים בעניינים שלא נוגעים לי".

"לא, ביל, אתה היית בסדר גמור".

אלזה נשענה לאחור, מבהירה שזו המילה האחרונה שלה.

"בסדר", ענה ביל, "ובכול זאת נראה לי שאלך לישון לפני שאגרום עוד נזק".

= = = = =

לילית הגיבה עוד לפני שדניאל הספיקה לירות. היא התנגשה בה והפילה אותה לרצפה, האקדח מחליק מידה. הקליע שירתה שבר חלון בקיר שלפניה, רחוק מאוד מהמטרה שלה. כשדניאל מנוטרלת ולילית יושבת עליה, כבדה יותר משנראתה, כל הנוכחים קמו על רגליהם, כולל איליה קפיטולינה, שהרימה את האקדח.

"טיפשי, ילדה. טיפשי מאוד. ובכול זאת אני מעריכה אותך על האומץ".

"דניאל, מה לעזאזל…" אמר חסן.

"אתה חושב שאני ארחם עליך אם תתנהג כאילו לא ידעת?" היא טענה את האקדח בקליע נוסף, "הנה שיעור חשוב עבורכם: כל מי שבוגד באיליה קפיטולינה, משלם בחייו. למרבה הצער, כבר לא תהיו בחיים כדי שזה יעזור לכם".

ואיליה קפיטולינה כיוונה את האקדח וירתה היישר בלבו של אריאל. הוא לא הספיק אפילו להשמיע הגה לפני שפגע דומם ברצפה. איליה קפיטולינה פנתה אל אנשיה.

"מי שמוביל הנה בוגדים, הוא בוגד בעצמו! בין אם אריאל שיתף פעולה עם הילדים האלה, ובין אם הוא התרשל בבדיקה והניח להם להבריח לכאן נשק, אין מקום לחוליה חלשה באימפריה שלי. יהיה זה שיעור לכולכם".

ובאותו רגע, משהו פגע בגבה במהירות עצומה, וכאב חד פשט בכול גופה. לילית התנפלה על שלג שירה את קרן הקרח. וכעת דניאל הייתה חופשיה לקום, אך המשיכה לשכב על הרצפה לנוכח האנדרלמוסיה שהשתררה במקום, יריות וצעקות מכול עבר.

"זה החתול! תחסלו אותו!"

שלג הקפיא את הקיר ורץ עליו במאונך, הרחק מהישג מלתעותיה של לילית, שלא יכלה לטפס בעקבותיו. הוא ירה עליה רסיסי קרח קטנים ועוקצניים, והתחמק ממטח היריות הראשון. לפתע דניאל ידעה מה עומד לקרות: איליה קפיטולינה עומדת לירות בה ובחסן, מטרות קלות שלא יצטרכו להדאיג אותה עוד. היא דחפה את חסן והתגלגלה לכיוון השני, רגע לפני שהקליע פגע במקום בו שכבה.

"איזיס, איפה את?" צעקה.

מטח יריות נוסף נורה לעבר שלג, אבל כל היריות הוסטו ממסלולן. איזיס הופיעה במקום בדיוק בזמן, מפילה את אחד הבריונים בכוח על-חושי, ולילית זינקה בזעם היישר לעברה.

"אין לנו זמן להילחם, בואו נעוף בחזרה לאילת!" קרא חסן.

"איזיס, הספר!"

הספר של דניאל ריחף באוויר מהכורסא האמצעית היישר אל ידיה, פוגע בדרך בראשו של אחד הבריונים. רגע לפני שפגשה את שיניה של לילית, איזיס נעלמה ממקומה, הופיעה בראש קיר הקרח ונעלמה שוב יחד עם שלג. כל האקדחים הופנו אל דניאל וחסן, אבל עד שהספיקו לירות, השניים נגוזו באוויר. לרגע אחד איליה קפיטולינה רק בהתה בחלל האוויר שהיו בו עד לפני רגע, ואז חיוך התפשט על פניה.

"אילת, מה?"