פרק 18: עולם התוהו / איידן סוייר (פרק אחרון בסיפור)

נשמעה דפיקה בדלת. אניה הציצה דרך חור העינית וראתה שבפתח עומד טומוהירו, השוטר שליווה אותה במשפט האחרון. היא פתחה את הדלת, ולפני שהספיקה לומר מילה, טומוהירו תפס בידה.

"שלום, אניה דנטון", אמר, "את עצורה באשמת פגיעה בערכי טבע מוגנים, התעללות בפוקימונים, חברות בארגון פשע ושיבוש הליכי חקירה. אני מאמין שאת יודעת את הזכויות שלך יותר טוב ממני, תרצי שאני אקריא לך אותן בכול זאת?"

"מה זה צריך להיות?" נאנקה.

"אל תעשי את עצמך. יש לי לפחות שלושה עדים נגדך, לא כולל פוקימונים וכאלה שעדיין לא חזרו להכרה".

לבית נכנס אדם נוסף. למרות שכבר יכלה לנחש מה קרה, עיניה חשכו כשראתה את מקסוול דרווין חופשי מהכלא.

"עכשיו אני מבין למה התעקשת שאני צריך לא לזכור כלום", אמר, "ידעתי שזאת הגנה מחורבנת".

"זה העד שלך?" שאלה, "אסיר במחלקה הפסיכיאטרית?"

"מקס זוכה מכול ההאשמות היום בבוקר, אבל כמובן שנאלצנו לעשות את זה בשקט, שלא תגלי".

לבה של אניה צנח. הניצחון כבר היה ביד שלה, וברגע אחד הגלגל התהפך.

"אז מי עוד שותפים בקנוניה? קייטלין בירץ'?"

"אני שומרת על זכות השתיקה".

"כרצונך".

מהפוכדור של מקס, הלבן כמעט כולו, קפצה אספאון. היא נעצה את מבטה עמוק בעיניה של אניה.

"תפסיקו מייד!" אניה עצמה את עיניה בכוח ונאבקה לשחרר את זרועותיה, "זה לא חוקי!"

"אתה יודע, טומוהירו, נזכרתי בעוד דבר שאניה אמרה במערה. היא סיפרה שדוקטור בירץ' לא רק משתפת פעולה עם צוות מגמה, אלא מנהיגה את הארגון כולו".

"מה אתה אומר", אמר טומוהירו.

"אתה משקר! אין לכם הוכחות והעדות שלך לעולם לא תתקבל!"

"את זה עוד נראה. קדימה, אניה, אני מציע לך להחליט אם את רוצה עורך-דין או מעדיפה לייצג את עצמך".

= = = = =

בימים הבאים דניאל וחסן נשארו ללון במרכז הפוקימונים, ומצאו את עצמם מתראיינים אינספור פעמים לכול גוף אפשרי. לתקופה הזו הוצמד להם צ'יימקו, פוקימון טלפתי אחר שסייע להם לתקשר עם הסובבים אותם, אבל בעיני דניאל לא היה תחליף לאיזיס. הם התנחמו בכך ששלג עדיין איתם, פוקימון שהוא חבר טוב לכול דבר. האחרונים שבאו לדבר עמם היו שני גברים, האחד מבוגר בחליפת עסקים והשני צעיר יותר ומרושל למראה, ודניאל לא האמינה שהשניים קשורים זה לזה, מה שהתברר כנכון.

"נעים מאוד", הגבר המבוגר לחץ את ידם, "אני אנדרוס קינג, ראש העיר של מאוויל, וזה חוקר הפוקימונים ביל. שנינו עקבנו מקרוב אחרי מה שסיפרתם בימים האחרונים".

"חיכיתי בקוצר רוח לפגוש אתכם", אמר ביל.

"אז הנה אנחנו".

"מצטער שאנחנו לא נרגשים יותר. זה כבר נהיה מעייף", אמר חסן.

"זה בסדר, אתם לא צריכים לדבר הרבה", אמר ביל, "באתי בעיקר כדי לספר לכם על המחקר שלי, והייתי רוצה שתאששו את מסקנותיי, אם הבנתי נכון את הסיפורים שלכם".

"בוא נשמע", אמר חסן, ששמח שמישהו אחר ידבר הפעם.

"ובכן, בראשית ברא ארכאוס שלושה פוקימונים: דיאלגה, פאלקיה וגיראטינה. גיראטינה רצה לתפוס את מקומו של ארכאוס, וכעונש גורש לעולם מקביל, העולם ממנו הגעתם. כל מה שנברא באחד העולמות נברא גם באחר: גיראטינה ברא את החומר בשני העולמות, וכך גם דיאלגה שבראה את הזמן ופאלקיה שבראה את המרחב".

"בסיפורי הבריאה שלנו, אנחנו תמיד מתארים יצירה של חומר בלבד", אמרה דניאל, "בריאה של האור, של הים, של השמיים. בשום מקום לא מוזכרים זמן או מרחב".

"כן, זה בהחלט נשמע כמו העולם שנשלט בידי גיראטינה".

ביל לקח הפסקה ללגום מים. העובדה שיש מים בעולם הזה הייתה כל כך מובנת מאליה, ודניאל וחסן בקושי יכלו להתרגל לפשטות שבכך.

"בשני העולמות החומר התפתח עד שקיבל מודעות. כך נוצרו החיים, בתחילה כתאים בודדים, והלכו והתפתחו עם הזמן. בסופו של דבר נוצרו בעלי החיים, וביניהם האדם. אבל בעולם שלנו היה דבר אחד שלא היה קיים בעולם שלכם: פוקימון ששמו מיו, שהכיל דנ"א שהשפיע על התפתחות בעלי חיים וצמחים ואפילו מינרלים. כך נוצרו הפוקימונים שאתם רואים סביבכם, יצורים בהחלט לא רגילים".

"אבל מה קרה לכול שאר בעלי החיים?" שאלה דניאל.

"כמו בעולם שלכם, האדם הלך והשתלט על העולם והכחיד מינים רבים של בעלי חיים. אבל שלא כמו בעולם שלכם, הם כבר היו בתחרות קשה עם הפוקימונים, ולא הצליחו להתאושש מהמכה שהנחית האדם. כולם נכחדו ככול שידוע לנו".

"ועכשיו האנשים מהעולם הזה הכחידו גם את בעלי החיים בעולם שלנו", אמר חסן.

"זה אכן מצער מאוד. פוקימונים כמו גראודון שייבש את העולם, או קיוגר שמסוגל להציף את העולם, הם למעשה כוח טבע בעל מודעות: אפשר להשפיע עליו, אפשר להשתמש בו, ואנשים אכן ינסו לעשות זאת".

"לכם יש מזל", אנדרוס קינג דיבר לראשונה מאז שנכנס, "בני אדם בעולם שלכם לא מסוגלים לדברים איומים כל כך".

דניאל פתחה את פיה לענות, אבל אנדרוס המשיך:

"זו הסיבה שאני כאן. העולם שלנו אחראי למה שקרה לעולם שלכם, ולכן אני מעוניין לעזור. עם תמיכה משאר מנהיגי העולם שאני בטוח שנוכל לגייס, אני מאמין שנוכל לשקם את העולם שלכם".

"תודה רבה!" אמר חסן.

דניאל, לעומתו, לא התרגשה כל כך.

"אדוני, אני רוצה להראות לך משהו".

דניאל הוציאה מהתיק שלה ספר עטוף בנייר שחור, אותו חסן זיהה כספר שנשאה מהיום הראשון שנפגשו, אם כי מעולם לא גילה מה יש בו. אנדרוס פתח את הספר. הוא לא הצליח כמובן לקרוא אותו, אבל מבט בתמונות הספיק לו כדי להבין: גופות אנושיות כחושות נערמות בבורות. אנשים כלואים בצפיפות מאחורי גדרות תיל. חייל מכוון רובה אל ילד רזה שמרים את ידיו…

"מה הדבר הזה?" מלמל.

"אלה הדברים האיומים שאנשים בעולם שלנו מסוגלים להם", ענתה דניאל, "בלי פוקימונים, בלי עזרה מכוחות טבע, רק המוח האנושי במלוא טירופו".

"מה את אומרת?"

"אני אומרת שקיבלנו את ההזדמנות שלנו לחיות בעולם, ונכשלנו. הרגנו את שאר בעלי החיים והרגנו את עצמנו, ועכשיו אין שום סיבה שנעזור לעצמנו להמשיך להתקיים".

"דניאל!" נזעק חסן, "את מבינה מה את אומרת?"

"אני מבינה טוב מאוד. לקחתי את הספר הזה איתי כדי לא לשכוח שאין לי לאן לחזור".

"ומה עם כל שאר האנשים שנשארו מאחור? יש ביניהם אנשים טובים".

"תן לי שם של אדם טוב אחד", היא אמרה, "אדם שהתייחס אליך בשנתיים האחרונות כמו שלדעתך מגיע לך שיתייחסו אליך".

"זה לא תפקידנו לשפוט. אדון קינג, אני מבקש ממך, לאנשים שלנו מגיעה עזרה".

"שמעתי מספיק וגם ראיתי", אמר אנדרוס ושלח מבט מהיר בספר, כאילו מפחד שישרוף את עיניו, "אני מאחל לכם כל טוב, ואחשוב על זה".

חסן לא הכיר את העולם הזה, אבל כבר היה לו מספיק ברור שגם כאן, פוליטיקאי שאומר שהוא יחשוב על זה לא מתכוון לחשוב על זה.

"זה אולי לא הכי קשור עכשיו", אמר ביל, "אבל אשמח להיות אתכם בקשר בהמשך ולדבר עוד על עולם התוהו".

"עולם התוהו", ענתה דניאל, "השם הזה דווקא מתאים לו".

ביל ואנדרוס יצאו מהחדר, וגם חסן קם על רגליו והתחיל לאסוף את חפציו.

"לאן אתה הולך?" שאלה דניאל.

"חיכינו מספיק. אם אף אחד לא מתכוון לעזור, אני אעשה את זה בעצמי. ביל הזכיר את קיוגר שמסוגל להציף את העולם, ונראה לי שכרגע הוא יכול רק להועיל לנו".

"אתה רוצה לסכן את חייך ולחזור לשם, ובשביל מי? לא עברנו מספיק?"

"לא", ענה חסן, "לא עברנו מספיק. הוכחנו שאנחנו מסוגלים לעשות דברים שאפילו לא חשבנו שאפשריים, ועכשיו אנחנו היחידים שיכולים להציל את העולם שלנו. או שאת איתי או שאעשה את זה לבד".

דניאל הנידה בראשה. "אני חוששת שהפעם אתה לבד".

"חשבתי ככה. תשמרי על עצמך, דניאל. לפחות בזה את מצטיינת".

הוא העמיס את תרמילו על שכמו ויצא גם הוא החוצה, ושלג הלך בעקבותיו.

= = = = =

לדניאל לא התחשק להישאר לבד עוד זמן רב. אחרי שנחה מעט, היא החליטה שמתי שהוא היא תצטרך לעזוב את מרכז הפוקימונים, ואין סיבה שזה לא יקרה עכשיו. גם היא לקחה את מעט חפציה ויצאה מהחדר, ובאולם הכניסה חיכתה לה הפתעה: חתולה סגולה זינקה היישר אל זרועותיה, לראשונה מאז שנפרדה ממנה.

"איזיס!" קראה.

זה בהחלט שיפר את מצב רוחה. היא הבחינה בגבר שניגש אליה והושיט ללחיצה את ידו המקועקעת.

"אז את דניאל", אמר, "שמעתי עלייך רבות".

"אתה הבחור שגידל את אי… את אספאון", אמרה דניאל.

"את יכולה לקרוא לה איזיס. מוצא חן בעיניה שיש לה שם".

איזיס גרגרה בתגובה.

"בסדר, איזיס", אמרה דניאל, "היא כנראה מאוד אוהבת אותך. לא תאמין מה היא עברה כדי לחזור אליך. כל שאר החתולים שהגיעו לעולם שלנו לא ניסו בכלל לחזור".

"זה בגלל שהם לא הגיעו לעולם שלכם", ענה מקס, "הם נולדו שם".

"אז איזיס היא…"

"אימא של כולם. או סבתא, או משהו בדרך", הנהן מקס, "הפוקימון היחיד שהגיע יחד איתה הוא וויילמר, פוקימון קצת מוזר שיהיה מסוגל להתרבות איתה, אבל אפשרי. בעולם שלנו אילצנו אותם להילחם זה בזה, אבל כשהם לא תלויים בנו, פוקימונים הם…"

"יצורים מאוד עדינים", השלימה דניאל.

מקס חייך. הוא לא יכול היה לנסח את זה טוב יותר.

"טוב, אז עכשיו היא בבית. אני מניחה שהתפקיד שלי הסתיים".

"לאן תלכי?"

"אני לא יודעת. אני צריכה להתחיל לעבוד על להכיר את העולם הזה".

"עד שתדעי, שמעתי שאין לך איפה לגור", אמר מקס, "אני גיליתי לא מזמן שיש לי בית בעיירה פאלט, לא מאוד רחוק מכאן, ואיזיס מחבבת אותך ותשמח שתישארי איתה".

"אתה בטוח?" שאלה.

"עשית כל כך הרבה בשביל איזיס ובשבילי. זה המעט שאני יכול לתת בתמורה".

דניאל היססה לרגע, אך הגיעה להחלטה במהרה. זה עולם חדש, ולמרות שבני האדם כאן כנראה לא שונים מאלה שהכירה, לאדם שגידל פוקימון כמו איזיס כנראה מגיעה הזדמנות. הם החזיקו ידיים ונעלמו באוויר.