פרק 55 – האמת המרה!

אחרי כמה ימים בהם בלאק בילה במקום, היחס שלו התחיל להפשיר כלפי קרלוס ומריה. שניהם לא לחצו עליו יותר והתנהגו אליו יותר כשווה אליהם מאשר כילד שלהם. באחד הימים בלאק שמע את קרלוס ומריה צועקים והוא רץ ישר לסלון לבדוק מה קרה.

"… את לא מבינה? זה לא שרציתי ששום דבר מכל זה יקרה!" קרלוס נראה מתגונן.

"אתה אשם במה שקרה. בגללך איבדתי את שני הבנים שלי ואתה חושב שברגע שנצא מכאן הכל יחזור להיות כפי שהיה? אתה טועה. אתה כבר לא אותו הגבר שאני התאהבתי בו", אמרה ודמעות זלגו על פניה, היא הסתובבה וטרקה את דלת חדרה.

קרלוס הסתובב מיואש וראה את בלאק.

"אה… לא ראיתי שאתה כאן", אמר בקול מתנצל.

בלאק לא ידע מה בדיוק הוא צריך להגיד אז הוא התיישב על הספה והתכנס לתוך עצמו.

קרלוס התיישב על הכורסא ושניהם שתקו להם לכמה דקות.

"אז… מה שלום אלה?" שאל קרלוס לפתע.

"אתה מכיר את אלה?" שאל בלאק בהפתעה.

"היא הארוסה של הבן שלי, אני אמור להכיר אותה לא?"

"אלה היא הארוסה של ראיין?" לפי הזיכרון שבלאק ראה אתמול, לא נראה שאלה מתנהגת בצורה שונה אל ראיין.

"מה? על מה אתה מדבר? היא הארוסה שלך" אמר קרלוס בבלבול.

"מה? אבל…", זה מוזר מאוד בהתחשב במה שהוא ראה אתמול.

"לא משנה, כן, היא בסדר. לפחות בפעם האחרונה שראיתי אותה".

אחרי שבלאק ענה השקט חזר לשלוט בסלון.

"שקט פה כמו בבית קברות", נשמע קול וסאנס הופיע מאחד החדרים.

"מצטער שאנחנו לא משעשעים אותך במיוחד", החזיר לו בלאק בלעג שהוציא מקרלוס גיחוך.

סאנס התיישב על הספה השנייה.

סאנס רצה להתחיל לדבר כשבלאק קטע אותו, "בבקשה לא. לא עוד בדיחות גרועות", אמר ונאנח.

"אההה, אני מבין מה הולך כאן", אמר והסתכל על בלאק וקרלוס במבט מבין.

"מה הולך כאן?" שאל בלאק בחוסר הבנה.

"לא משנה, אני גם ככה אף פעם לא רציתי להיות צלע שלישית", אמר והתחיל ללכת תוך כדי צחוק.

הוא עלה במדרגות ונעלם בקומה העליונה.

"מה זה היה?", שאל בלאק את קרלוס שמשך בכתפיו.

"אתה יודע אני…", התחיל בלאק לומר כשלפתע נמשך לעוד זיכרון.

הוא ראה את עצמו מול בניין גדול, השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת והיה אפשר לראות ילדים משתוללים מהחלונות. בלאק דפק בדלת בביטחון מעושה, עבר כבר שבוע מהמסיבה ההיא ואלה לא יוצאת לו מהראש. היה רק בית יתומים אחד באימפריום פאלאס, והוא לא עומד ללכת עד שהוא יקבל ממנה הסבר. ילדה בערך בגיל 10 פתחה את הדלת והסתכלה על בלאק בסקרנות.

"אפשר לעזור?" שאלה בביישנות.

בלאק התכופף על ברכיו ככה שעמד מולה פנים אל פנים.

"היי, אני מחפש מישהי שקוראים לה אלה. את אולי מכירה אותה?"

"כן, היא אחותי הגדולה. היא תמיד אומרת שאנחנו לא באמת אחים אבל אני מרגישה שאנחנו אחים. זה מוזר להרגיש ככה?" שאלה הילדה בחשש.

"בכלל לא. את יכולה אולי לקרוא לה?" שאל בלאק בעדינות.

הילדה הנהנה בראשה ורצה אל תוך הבית, אחרי דקה שבה חיכה אלה פתחה את הדלת. הוא לא ידע מה לא בסדר איתו, ברגע שהוא ראה אותה הוא הרגיש שהלב שלו החסיר פעימה. אלה הייתה עם חיוך שנמחק ברגע שראתה אותו, שנייה אחרי זה הדלת נטרקה לו בפנים.

בלאק לא התכוון לוותר, "אלה! בבקשה! אני רק רוצה לדבר!" אמר ודפק על הדלת שוב.

"לך מכאן! או שאני אקרא למשמרות!" החזירה לו מאחורי הדלת.

המשמרות היו המשטרה של המקום בעצם, הם דאגו שהמקום ישאר שקט על פני השטח ודאגו לדכא מרידות, לא בדרכים נקיות לרוב.

"אלה את יודעת שהם לא יעשו לי כלום נכון?" אמר בלאק ששכח שהוא מדבר עם אלה כשדלת מפרידה ביניהם.

שתיקה נשמעה מאחורי הדלת.

"אלה, אני מתחנן! חמש דקות! חמש דקות ואני אלך מכאן!" הוא הרגיש שהוא עומד להישבר.

אחרי דקה של שקט הוא הבין שהיא כנראה לא תצא לעולם והסתובב כדי ללכת. נשמע סיבוב של מנעול והדלת נפתחה מאחוריו, בלאק הרגיש חיוך עולה לו על הפרצוף.

"חמש דקות", אמרה והרימה חמש אצבעות.

הוא עמד למשך כמה שניות ולא ידע מה הוא צריך להגיד עכשיו.

"אז מה רצית?" שאלה בחוסר סבלנות.

"אני… אני לא מבין מה קרה במסיבה ביום ההוא", הוא הרגיש שהמילים יוצאות לו מהפה בלי שליטה.

"נהנינו כל כך, דיברנו על דברים שלא דיברתי עם אף אחד אחר, אז למה לפתע שינית את דעתך?" הוא הרגיש את הרעד שלו כשדיבר אבל לא היה לא אכפת.

"אנשים עושים טעויות", אמרה בקול נטרלי.

הוא הניח את היד שלו על הקיר מאחוריה והתקרב אליה.

"לא יכול להיות… אני הרגשתי שיש בינינו משהו, לא יכול להיות שאני היחיד מבין שנינו שהרגיש את זה", אמר והרגיש דמעות שעומדות לזלוג.

"מסתבר שכן", אמרה בקול קשוח, "עברו החמש דקות שלך, עכשיו תן לי ללכת", בלאק קלט שהיד שהוא הניח בקיר חוסמת אותה מלזוז.

"אמרתי, תן לי ללכת!" אמרה בהדגשה אבל בלאק ראה את השפה שלה רוטטת, את העיניים שלה מלאות פחד, אולי רוב האנשים לא היו שמים לב לזה, אבל הוא כן שם לב.

"את מפחדת ממני משום מה…", אמר והתרחק ממנה, "אבל אני לא יודע למה… אני רק יודע שאת לא יוצאת לי מהראש מהרגע שנפגשנו. אני אלך, מתנצל על האי נוחות שגרמתי", אמר והסתובב כדי ללכת.

"אל תיתמם, אתה יודע בדיוק למה שאנשים יפחדו ממך, רוצח", אמרה וגרמה לו לעצור.

הוא הרגיש את הלב שלו נעצר לכמה שניות בגלל הכינוי שהדביקה לו.

הוא? רוצח?

"על מה את מדברת?" שאל בפליאה.

"סיג, ככה קראו לאחד הילדים שהיה כאן. הוא נעלם במפתיע באחד מהימים, לא משנה כמה חיפשו לא מצאו אותו", בלאק ראה שקשה לה לדבר על זה. הוא רצה לחבק אותה ולנחם אותה אבל עצר בעצמו, זה לא היה רעיון טוב. "אחרי שבועיים שבהם לא ידענו לאן הוא נעלם מצאו אותו באחת מתעלות הביוב, הוא היה במצב אנוש. למרות הטיפול שהוא עבר בבית החולים הוא נפטר לבסוף." אמרה ודמעות זלגו על פניה.

"ואיך כל זה קשור להיותי רוצח?" צעק בתסכול.

"ברגעים האחרונים שלו, כשכולנו היינו סביב המיטה שלו, אתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר, 'זה בסדר אלה, אם הבן של המנהיג שלנו עשה לי את זה, יש לזה סיבה טובה, אני בטוח', אלה היו המילים האחרונות שלו. אבל אני בטוחה שזה לא היה ככה. הוא לא היה סתם פצוע, הוא עבר התעללות. הגוף שלו היה מלא חתכים וחבורות, העצמות שלו היו שבורות והייתה חסרה לו עין. הוא מת יום אחרי זה, בגללך", אמרה והסתכלה על בלאק במבט מלא שנאה.

בלאק לא ידע מה לענות לה.

"אלה, תסתכלי עליי… אני נראה לך בן אדם שיכול לעשות דבר כזה…?" שאל בעדינות.

הוא ראה את הספק מתחיל להזדחל לעיניה, "תאמיני לי אלה, בבקשה. אני לא עשיתי את זה", הוא הביט בה במבט מתחנן כשלפתע היא התקשחה בחזרה.

"אני לא מאמינה לך. הזמן שלך נגמר", אמרה וטרקה את הדלת, הפעם הוא לא ניסה להתווכח.

הוא חזר להווה וראה את אבא שלו מביט בו במבט מוזר.

'לא אבא, קרלוס', אמר לעצמו בלאק.

"הכל בסדר?" שאל בדאגה.

בלאק הבין שעברו אולי כמה שניות בזמן הזה והפעם הוא לא נפל או התמוטט כשזה קרה, הוא לא היה בטוח עם זה סימן טוב או לא.

"כן, אני בסדר", אמר ומצמץ כמה פעמים.

הם חזרו לשקט הרגיל. במשך כמה ימים, הם ישבו להם ככה כמה שעות, שותקים במבוכה. מדי פעם אחד מהם שבר את השתיקה ושאל שאלה מסויימת, לפעמים אייר וסאנס הצטרפו אליהם והשיחה נגמרה בזה שבלאק הולך לחדר ואייר משתגע מרוב תסכול של להשתיק את שני האחרים. מרייה מצד שני יצאה כמה שפחות והתחמקה מקרלוס עד כמה שאפשר. הייתה פעם אחת שאפילו מרייה הצטרפה אליהם וכל אחד דיבר על דברים שקרו לו. הסיפורים על הקרבות של אייר היו תמיד מרתקים בעיניי בלאק.

"וככה, כשהייתי אחרי קרב נגד רביעיית האליט שלו ויד שבורה הצלחתי לצאת בתיקו נגד לאנס, האלוף של ליגת אינדיגו", סיים עוד סיפור.

"כן, כן, אתה תמיד מספר את זה, כל פעם אתה שובר לעצמך איבר אחר", קינטר אותו קרלוס.

"לפחות אני לא נותן לאחרים להילחם בשבילי", החזיר לו אייר עקיצה.

"אאוץ'! כאב לי לשמוע את זה קרלוס", אמר סאנס, ומרייה החניקה צחקוק.

הם ישבו ודיברו עד שהיה שקט למשך כמה שניות.

"תקשיבו, אני… אני רוצה להתנצל", אמר קרלוס לפתע.

"כולכם כאן באשמתי, אני אשם בהכל. עד עכשיו האכלתי את עצמי בשקרים שזה לא אני, אבל זה כן. אז אני מתנצל", אמר בקול שבור.

"תירגע קרלוס, אף אחד לא הרים עצם מאשימה לכיוונך", אמר סאנס והפעם כולם התעלמו ממנו.

"זה לא נכון", אמרה מרייה וניסתה להרגיע אותו.

"זה נכון מרייה, בגלל הטיפשות שלי כמעט איבדתי אותך, כמעט איבדתי את כולכם. תסלחי לי מרייה", בלאק לא ידע איך להגיב, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את אבא שלו מתנהג בכזאת צורה.

אחרי כמה דקות מרייה הסכימה לקבל את ההתנצלות והם התנשקו נשיקה עמוקה, בלאק הסיט את מבטו.

"לא יודע מה איתכם, אבל אני מרגיש כמו צלע שלישית עכשיו", הבדיחה גרמה לנשיקה להיעצר וקרלוס צחק מהבדיחה, מרייה הצטרפה אליו.

אייר גלגל עיניים, "עוד פעם בדיחות שלד…? לא נמאס לך?"

"מה אני יכול להגיד? זאת החוליה החלשה שלי", אייר גלגל עיניים שוב וקרלוס צחק עוד יותר.

"אתה יודע קרלוס, בהתחלה רציתי לקרוא לך קרסול", אמר סאנס לעבר קרלוס, והפעם אפילו קרלוס לא צחק.

"אאוץ', קהל קשוח. נו טוב, אני מניח שאתם בעלי הומור ריק ואני רק שלד", אמר בייאוש והוציא מקרלוס עוד צחוק.

לפתע בלאק הרגיש שהוא נשאב לעוד זיכרון. הוא מצא את עצמו הולך בעיר, הוא חשב על מה שאלה אמרה לפני יום ועד כמה שזה לא הגיוני כשלפתע היא הופיעה, כאילו היא התגשמה מהמחשבות שלו.

"אסטריט", אמרה בהתנשפות.

"אסטריט?" לבלאק לא היה שמץ של מושג מה היא רוצה ממנו.

"הילדה שפתחה לך את הדלת אתמול, ככה קוראים לה".

"ולמה את אומרת לי את זה עכשיו?" לבלאק הייתה הרגשה שהוא אף פעם לא יצליח להבין אותה.

"אל תיתמם לי! היא נעלמה! ואני מתארת לעצמי שגם אותה לקחת, אז אני כאן כדי להזהיר אותך", אמרה ומשכה את בלאק מהצווארון לכיוון מטה, כדי שיסתכל לה בעיניים. "אם שערה תיפול משערות ראשה בגללך, אני אהרוג אותך. הבנת את זה?" היא הדפה ממנה את בלאק ונעלמה בין הבניינים.

בלאק חזר לבית שבו הוא, לאיוס וראיין התגוררו. הוא מצא את שניהם צופים בטלוויזיה.

"אוקיי, אתה נראה כמו חרא", אמר לאיוס בחוסר הטאקט הרגיל שלו.

"חשבתי שחרא זה בצבע אחר", ענה לו ראיין בקול הקריר שלו.

לאיוס פשוט הסתכל על ראיין כאילו הוא נחת מהירח, "אתה לא מבין ביטויים אתה. מה קרה?" הוא הפנה את השאלה לבלאק.

לבלאק לא היה רצון לספר להם אז הוא פשוט התעלם ועלה להתקלח. במשך יומיים הוא לא יצא מהבית, גם ראיין נשאר איתו כשלפתע באחד מהלילות בלאק שמע רעש מהמיטה שלו. הוא נעמד בשקט ויצא למסדרון, הוא ראה את ראיין יוצא מהחדר שלו לבוש ויורד במדרגות, הוא פחד שהוא יראה אותו אבל אז נזכר שהוא לובש בגדים שחורים לגמרי, אז הוא כנראה התמזג בשטח לחלוטין. ראיין יצא מהבית וסגר אחריו את הדלת, בלאק לא ידע למה אבל הוא החליט לעקוב אחריו. הוא עקב אחריו ברחובות אימפריום פאלאס, נזהר לשמור על מרחק כדי שראיין לא ישים לב. ראיין נעצר מול בית שנראה כמו שאר הבתים באזור ונכנס פנימה. בלאק התקרב וניסה להסתכל מהחלון, אבל האורות היו מכובים והוא לא הצליח לראות שום דבר.

הוא החליט שהוא צריך להיכנס פנימה. הוא ניגש אל הדלת והחזיק את הידית, אבל הוא לא היה מסוגל לפתוח אותה.

'פשוט תחזור הביתה ותתנהג כאילו לא ראית את זה', אמר לעצמו בלאק בראש, ואז כאילו משום מקום הוא שמע את הקול של אבא שלו 'בן קראטוייה אמיתי בחיים לא חוזר בעצמו'.

הוא אזר אומץ ופתח את הדלת, הבית היה ריק לגמרי. הוא נכנס והדלת נסגרה אחריו, הוא לא פחד. הכל היה חשוך סביבו חוץ מדבר אחד, אור בקע מתחת למדרגות. הוא הלך לכיוון וראה שם מדרגות שמובילות מטה, הוא ירד בהן. מולו התגלה פתח ואור בקע מהחדר, הוא שמע קולות.

"…חייב לעשות את זה! אם לא תעשה את זה לא נוכל להתחיל בשלב הבא!" נשמע קול שהיה מוכר לבלאק אבל הוא לא זכר מאיפה.

"אני מבין. א…אני אעשה את זה", ענה ראיין לקול.

"יופי, אני הולך עכשיו, אני רוצה שכשתחזרו למפקדה תודיע לי שזה בוצע", אמר ונשמע קול שאיבה מתוך החדר, כנראה קסם שיגור, חשב לעצמו בלאק.

הוא הציץ לתוך החדר והוא הרגיש שהוא כמעט נופל כשהוא ראה מה יש בפנים. שלדים היו קשורים לקירות עם שלשלאות, על חלקם היה עדיין בשר, בצד החדר הייתה ערמה של מה שנראה כגופות ובאמצע החדר היה שולחן, ועל שולחן שעמד באמצע החדר הייתה קשורה אסטריט, הילדה שפתחה לו אתמול את הדלת, ראיין עמד לצד השולחן.

"אסטריט אמרת שקוראים לך, נכון?" שאל אותה.

"כ…כן", ענתה בחשש, "אתה עומד להכאיב לי? אתה עומד לעשות לי את מה שעשית לסיג?" שאלה בקול רועד.

"כנראה", אמר בעצב, "אבל אני אצטרך שתהיה חזקה, אני לא רוצה שתמותי. את יכולה להבטיח לי שתנסי להיות הכי חזקה שאפשר?"

היא הנהנה בראשה באומץ וראיין הרים מין מכשירים עינויים קטן שבלאק היה בטוח שנועד רק כדי לגרום כאב.

"זה בסדר, זה למטרה חשובה. אתה יכול לעשות את זה, אני לא אכעס", אמרה הילדה ועצמה את עיניה בחוזקה.

ראיין עצם עיניים והרים את המכשיר כדי לתקוע אותו חזק בילדה אבל נדחף בחוזקה ונפל על הרצפה, בלאק אפילו לא קלט שהוא זז, הוא פשוט היה שם.

"ב…בלאק", אמר ראיין ברעד.

"מה נראה לך שאתה עושה, ראיין?!" צעק בלאק לעברו, הוא ידע שמשהו כאן לא מסתדר, ראיין אף פעם לא היה אחד שאוהב כאב.

ראיין התחיל לבכות, "אני לא… אני לא יודע! אני משתגע בלאק! אני לא יודע מה קורה לי!" אמר והתקפל לתוך עצמו, משמיע קולות בכי.

בלאק שחרר את אסטריט מהרצועות שקשרו אותה לשולחן וגילה שהרגליים שלה נפצעו מהקשירה.

"את יכולה ללכת?" שאל אותה. היא ניסתה לעמוד ונפלה על הרצפה שנייה אחרי זה. בלאק הרים אותה ועמד לצאת כשהיא עצרה אותו, "רגע", אמרה והצביעה על ראיין, בלאק התקרב אל ראיין והיא סימנה לו להוריד אותה לרצפה. היא נעמדה על הברכיים והניחה את היד שלה על הכתף של ראיין.

"לפעמים… לפעמים אנחנו לא יודעים מה אנחנו צריכים לעשות בחיים, וקשה לנו. אחותי אלה תמיד אומרת שאם קשה לך, סימן שאתה בדרך הנכונה! אני בטוחה שאתה תצליח להשיג את המטרה שלך!" ברגע שהיא אמרה את זה ראיין הפסיק לבכות והוא הסתכל עליה, המום.

"את… את באמת חושבת ככה?" שאל בקול מלא תקווה.

"במיליון אחוז", אמרה וחיבקה אותו, בלאק התפלא שראיין מחזיר לה חיבוק, הוא לא אהב מגע. מצד שני הוא גם התפלא שראיין עמד לפגוע בילדה הזאת.

"לך לבית, אני כבר אדבר איתך שם", אמר בלאק והרים את הילדה, ראיין עצם את עיניו והנהן.

בלאק הלך לעבר בית היתומים, השעה הייתה שעת לילה מאוחרת אבל הוא דפק על הדלת בחוזקה.

אלה פתחה את הדלת שתי שניות אחרי זה, מבט מלא תקווה בעיניה. בלאק היה בטוח שהיא רואה את המראה בצורה אחרת לגמרי ממה שהוא באמת. היא חטפה את אסטריט מהידיים שלו והניחה אותה על הרצפה.

"מה עשית לה? חתיכת מטורף!" היא צעקה עליו כשבלאק שם לב שאנשים מתחילים להתעורר, גם בבית היתומים וגם בבתים שכנים.

הוא הרגיש שונה, מחושל יותר, לפני זה הוא היה כנראה מתחנן לאלה שתאמין לו שזה לא הוא, אבל עכשיו הוא פשוט הסתובב והתחיל ללכת.

"מה הוא עשה לך אסטריט?" שמע את אלה שואלת, "מה המשוגע הזה עשה לך?"

"הוא לא עשה לי כלום אלה, הוא הציל אותי", היא ענתה לה, אבל בלאק לא עצר לרגע, הוא המשיך ללכת. אפילו כששמע אותה קוראת בשמו ואפילו כששמע את הצעדים שלה אחריו, ואפילו כשהיא הניחה יד על הכתף שלו. הוא עצר רק כשהיא נעמדה לו באמצע הדרך, מנסה לחסום אותו, למרות שהוא ידע שהוא יכול להזיז אותה בלי שום בעיה.

"מה את רוצה?" שאל בזעף, אבל הוא ידע שהוא לא יכול לכעוס עליה, אפילו לא קצת.

"למה לא אמרת כלום? למה לא ניסית להגן על עצמך?" שאלה בקול מאשים.

"זה לא היה עוזר בכל מקרה, לא? בדיוק כמו שקרה בפעם הקודמת", הוא ראה את המבט על פניה משתנה.

"עכשיו אם לא אכפת לך, אני צריך לבדוק שאחי לא משתגע", הוא התחיל לנסות לעקוף אותה.

"רגע!" צעקה והוא עצר והסתכל עליה.

"אני… אני מתנצלת. לא התכוונתי להאשים אותך במשהו שאתה לא עשית, למעשה אתה מצאת חן בעיניי מאוד ביום ההוא על החוף, זה למה כעסתי יותר כשגיליתי מי אתה", אמרה בקול מתנצל.

"זה בסדר. מקווה שיהיה לך חיים נהדרים", הוא עבר לידה כשלפתע היא תפסה את החולצה שלו ומשכה אותו לנשיקה חטופה, בלאק הרגיש כאילו הוא נמס מבפנים.

"הייתי צריכה לפחות לדעת איך זה מרגיש לפחות פעם אחת", אמרה והסתובבה כדי ללכת.

בלאק עצר אותה וסיבב אותה אליו, הוא משך אותה לנשיקה חוזרת, הפעם ארוכה ואיטית. הוא אחז בשני צידי ראשה כשהיא ליטפה את גופו בגב ובצוואר, גורמת לו אושר שהוא לא תיאר לעצמו שהוא מסוגל להרגיש.

התמונה השתנתה ובלאק מצא את עצמו במפקדה, אלה ראיין ולאיוס לצידו, ראיין נראה שבור, אלה נראתה חוששת ולאיוס כהרגלו שמח. "אל תדאגי, אנחנו נלך לבקר אותם", אמר בלאק לאלה שנראה שחשבה שוב על בית היתומים, היא הנהנה והחזיקה את היד של בלאק, לפתע פיראס הופיע.

"אה חזרתם. היה מאוד שקט בלעדיכם", אמר והמשיך ללכת באחד המסדרונות.

לפתע בלאק קלט משהו, הקול, הקול שהוא שמע מדבר אל ראיין, זה היה הקול של פיראס.

הוא עקב אחרי פיראס שנכנס לאחד מהמסדרונות והצמיד אותו לקיר בעוצמה, הוא הרגיש שונה מאז שהם חזרו, הוא הרגיש עוצמה.

"אני מציע לך להתרחק מאח שלי. אם אי פעם תתקרב אליו שוב אני אהרוג אותך", אמר והדף אותו מעליו.

"מאיים ביותר", אמר והמשיך ללכת כאילו כלום לא קרה, "איומים כל אחד יכול להפיק. אני מפחד רק מאלה שיכולים להוציא אותם לפועל", אמר ונעלם. בלאק מצא את עצמו בחדר של ראיין, המצעים שלו היו מלאים בדם ובלאק ראה סכין ביד שלו. בלאק הלך אליו במהירות והעיף את הסכין מהידיים שלו.

"אני… אני דפוק בלאק. פשוט תהרוג אותי וזהו", אמר ראיין בבכי.

"אתה לא דפוק! זה פיראס! הוא משחק לך בראש זה הכל!" אמר וחיבק את אחיו, אימץ אותו לחזהו, ראיין לא התנגד.

"אני לא יכול להתנגד לו, אני לא מצליח. הוא שולט בי לגמרי כשהוא בסביבה", אמר ודמעות המשיכו לזלוג על פניו.

"אל תדאג. הכל יהיה בסדר", לחש בלאק, אבל אפילו אז הוא ידע שהוא משקר.

הוא חזר למציאות והוא ידע שזה הזיכרון האחרון שהוא עומד לצפות בו, הוא נזכר בכל השאר כאילו היו שם מאז ומעולם, הצעצוע שהוא הכי אהב בתור ילד, השיעורים בהם אייר אימן אותם, הסירוב שלו להשתמש בפוקימונים בתור ילד, הרגעים בהם אבא שלו מחק לו ולאלה את הזכרונות כשהם קשורים לשולחן ניסויים.

"סאנס", אמר לפתע וקטע את השיחה שהם היו עסוקים בה, אף אחד אפילו לא שם לב שהוא נזכר בכל זה.

הם כנראה ראו משהו על הפנים שלו כי הם הסתכלו עליו בחשש.

"מה קרה בלאק? צריך כתף לבכות עליה?" בלאק התעלם מההערה.

"אני צריך לדעת איך להרוג את פיראס".

כולם השתתקו. "למה אתה צריך לדעת דבר כזה?" שאל סאנס שלפתע נעשה רציני.

"כי אני עומד להרוג את השלד המחורבן הזה".