פרק 61 – הבטחה נשכחת!

(לאיוס) מצאתי את עצמי בחדר עם ספות אדומות, רצפת קטיפה ושידות ספרים מסביב, ישבתי על אחת מהן ונדנדתי את הרגליים בשעמום. אבא שלי הלך לדבר עם הבוס הגדול של צוות אימפריום ואני נשארתי מחוץ לשיחה כדי להשתעמם, שוב. בעטתי בחוזקה בספה כשלפתע הציץ ראש מאחורי הספה לידי. "אבא שלי לא מסכים לבעוט ברהיטים כאן, הוא אומר שזה מלכלך אותם", אמר הילד המוזר עם השיער הלבן והעיניים האדומות, בתגובה בעטתי בספה שוב. הילד עשה גלגול על המשענת האחורית של הספה כדי להתיישב בדיוק לידי. הוא הוציא חבילה ארוכה מהכיס שלו והוציא קובייה חומה ומוזרה, "זה שוקולד, תנסה", אמר והניח את זה ביד שלי כשהוא הוציא את מהחבילה שלו עוד קובייה והכניס אותה לפה שלו. הכנסתי את שלי לפה והאמת שזה היה די טעים. "אז, מה אתה עושה פה בכלל?" שאל הילד כשהוא מצץ את קוביית השוקולד ולא בלע אותה בביס כמוני. "אבא שלי בפגישה עם מישהו", אמרתי בשעמום, "מה איתך?" "גם אבא שלי בפגישה עם מישהו. איך קוראים לך?" שאל בסקרנות. "קוראים לי לאיוס", עניתי והילד התחיל לצחוק. "לאיוס? זה שם מצחיק", אמר והמשיך לצחוק כאילו זאת הבדיחה הכי מדהימה בעולם. "לפחות אין לי ראש גבינה כמוך", אמרתי בזעף וזה רק גרם לו לצחוק יותר. "אין לי ראש גבינה", אמר ורק צחק יותר. "אז למה השיער שלך לבן? הוא לבן כמו גבינה אז יש לך ראש גבינה", אמרתי בעובדתיות. "אמא שלי אמרה לי שאני לבקן. זה אומר שחסר לי צבע ושמש מסוכנת לי. אני ראיין אגב", אמר והשיט יד ללחיצה, לחצתי אותה חזרה. "אפשר עוד שוקולד ראיין?" שאלתי אחרי כמה שניות. הוא הביא לי עוד קובייה בלי הרבה בעיות שהפעם מצצתי לאט לאט. "היי ראיין, מי זה?" שאל לפתע עוד ילד שהופיע מאחורי הספה שישבנו עליה, הוא היה זהה לראיין למעט הצבעים שהיו כהים הרבה יותר. "זה לאיוס, נכון יש לו שם מצחיק?" אמר וצחקק לעצמו. "אני ראול", אמר והושיט לי יד ללחיצה כמו אחיו. אחרי כמה דקות אבא שלי יצא מאחד החדרים "לאיוס, בוא, הולכים", אמר והתכונן לצאת. "אבא, אני יכול להישאר כאן?" שאלתי בחשש. "למה אתה רוצה להישאר כאן?" אמר והסתכל עליי ואז ראה את ראיין וראול לידי. הוא נאנח ולפתע עוזרת הופיעה. "אני יכולה לשמור עליו אם תרצה מר אייר, זאת לא בעיה בשבילי להשגיח על שלושה ילדים קטנים", אמרה לו ברשמיות מסוימת. "אני מניח שאין בזה שום דבר רע… תיזהרי, הוא עושה צרות לא קטן. אחזור לקחת אותך בערב לאיוס", אמר לי, "תודה אבא!" אמרתי בשמחה כשהוא יצא עם חיוך קטן על הפנים שלו. המראה השתנה ומצאתי את עצמי יושב בסלון אחר עם ראול וראיין, כשאני צוחק בלי שליטה. "וואייט ובלאק? אתם רציניים?" אמרתי והמשכתי לצחוק, "ועוד אמרתם שיש לי שם מוזר!" "אלה שמות שאבא שלנו נתן לנו, הם לא מצחיקים", אמר ראיין בכעס. "אני יודע! מהיום אני אקרא לך בלאק!" אמרתי והצבעתי על בלאק שלחלוטין לא אהב את זה, "אל תקרא לי ככה", אמר בזעף. "מה שתגיד… בלאק!" אמרתי והמשכתי לצחוק. = = = = = "קום כבר, לאיוס!" "לא עכשיו…" "לאיוס, קום עכשיו" "עוד חמש דקות". ואז קיבלתי פרץ מים לתוך הפרצוף. התעוררתי מיד וראיתי את אבא שלי עם דלי ביד והמיטה שלי רטובה לחלוטין. "בשביל מה זה היה?!" שאלתי בכעס. "קמת, יופי. בוא לאכול", אמר כאילו לא שפך עליי דלי מים לפני שתי שניות. אבא מעצבן. החלפתי בגדים מהר ונכנסתי למטבח. הוא ישב בשולחן שהיה ערוך לשניים, התיישבתי והתחלתי לאכול. אכלנו בשתיקה, שמעתי רק את הרעש של המזלג פוגע בצלחת, רציתי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה. "מה התוכניות שלך להיום?" שאל אבא שלי אחרי שעבר יותר מדי זמן בשקט. "אני כנראה אראה מה בלאק וראיין עושים, זה לא שיש יותר מדי מה לעשות כאן", אמרתי בשעמום. "אתה צריך להחליט לגבי העתיד שלך לאיוס. אתה לא יכול רק להסתובב עם שניהם כל הזמן". 'אוי יופי, עוד פעם זה'. "אני לא רוצה להחליט. מה הבעיה לרצות ליהנות? למה אתה צריך להיות כזה רציני כל הזמן?" שאלתי בכעס. "אני בסך הכל רוצה את הכי טוב בשבילך", בקול רציני. "תעשה לי טובה! אם זה באמת מה שהיית רוצה הייתה לי אמא עכשיו! כן! אמרתי את זה! אתה יודע שזה נכון!" המבט על הפנים שלו, כמו תמיד כשאני רק מזכיר את המילה "אמא" לידו. "לאיוס…" התחיל להגיד אבל אני כבר יודע מה הוא עומד להגיד, את מה שהוא אומר כל הזמן. הוא לא יכול להעניק את האהבה שלו למישהי אחרת כי אף אחת לא ראויה לזה, בולשיט כזה או אחר. "אני הלכתי", אמרתי ושרקתי אחריי את הדלת. הלכתי במסדרונות בלי מטרה מסוימת, כולם פינו לי דרך כמובן, אני הבן של "אייר הגדול" אחרי הכל. בכל מקום שהלכתי השם שלו הלך אחריי, וזה עצבן אותי. "היי לאיוס", נשמע קול וראיתי את ראיין צץ לו מאיזה מסדרון. "ראיין", ראיין ובלאק היו האנשים היחידים שאני יכול לקרוא להם חברים במקום המחורבן הזה. "עוד פעם רבת עם אבא שלך?" אמר בקול חמוד. לעזאזל איתו, "אין לי מושג על מה אתה מדבר", אמרתי בקול נטרלי. ראיין רק צחק, "לאיוס, אני החבר הכי טוב שלך. אתה לא צריך להסתיר ממני דברים. אבל… אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אני לא אכריח אותך", אמר תוך כדי שאנחנו מתקדמים בלי שום מטרה. "הוא אומר לי שאני צריך למצוא מטרה בחיים ושאני לא יכול להמשיך להסתובב אתכם כל הזמן, אתה יודע, השטויות הרגילות", אמרתי בזעף. "טוב… הוא די צודק. בכל מקרה תצטרך לבלות איתנו פחות בזמן הקרוב", אמר ראיין בהתנצלות. "צודק? אז עכשיו אתה בצד שלו? ומה זאת אומרת פחות זמן?" שאלתי בכעס. "טוב… אני וראול מתחילים ללמוד בצורה יותר רצינית בקרוב. לא נוכל לבלות הרבה כמו עכשיו", אמר, עוד פעם בהתנצלות. "ללמוד? מה כבר יש לכם ללמוד?" "טוב… הוא עומד להיות המנהיג הבא של צוות אימפריום, ואני מתכוון לעמוד לצידו, כנראה בתור אדמין. זה יותר מרק לקבל את התואר אתה יודע", אמר בקול שמראה כמה זה חשוב בעיניו. "אני לא יכול פשוט להצטרף לשיעורים האלה?" זה לא יהיה שונה ממה שהיה עד עכשיו שלמדנו אצל אותם האנשים. "זה מסלול שרק אדמינים וראול עומדים לעבור, אתה לא יכול להיכנס". "אז אני אצטרף לשיעורים האלה ואהפוך לאדמין", אמרתי וראיין התחיל לצחוק. "מה מצחיק אותך בדיוק?" אמרתי בזעף, אבל המשיך לצחוק כמו מטומטם. "היי, למה הוא צוחק?" שאל בלאק שצץ משום מקום. "לאיוס אמר שהוא עומד להצטרף לשיעורים שלנו ולהפוך לאדמין", ענה לו ראיין תוך כדי צחוק ובלאק המנוול הצטרף אליו. תאומים מחורבנים. "אני מצטער לאיוס… אתה באמת חבר טוב, אבל אני לא חושב שתצליח להיות אדמין. אתה לא רציני מספיק", אמר בלאק אחרי שהם סיימו לצחוק. "כן, הוא צודק. כל מה שאתה יודע לעשות זה לצחוק ולעשות כיף, כיף לבלות איתך, אל תבין לא נכון. אבל זה לא דברים שתמצא באדמין", אמר ראיין אחרי אחיו. "אתם חושבים… שאני לא מסוגל לזה?" נפגעתי מזה. "לאיוס, יש בך הרבה דברים טובים. אבל כדי להיות אדמין אתה צריך התמדה, וזאת לא אחת התכונות שאתה ידוע בהן", אמר בלאק ורצה להניח יד על הכתף שלי. "אני אראה לכם…", אמרתי והדפתי את היד שלו מעליי, "אנשים יזכרו אותי בתור האדמין הכי גדול שהיה לצוות אימפריום! אני אראה לכולכם!" אמרתי בכעס והתחלתי לרוץ. "לאיוס חכה!" קרא מאחוריו ראיין אבל היה לי משהו אחר לעשות. פתחתי את הדלת וראיתי שאבא שלי כבר יצא, "לעזאזל איתו", אמרתי ורצתי במהירות לכיוון המעלית בוחר את הקומה העליונה כדי להגיע למשרד שלו. נכנסתי למשרד רק כדי לראות אותו בפגישה עם אמבר, "עופי מכאן", אמרתי ואז קלטתי מה עשיתי. פחדתי מאמבר פחד מוות, היא הפחידה אותי משום מה, עם המבט הקר הזה שלה. אבל נראה שגם היא הופתעה מאיך שדיברתי אליה, אבא שלי רק הסתכל עליי במבט מופתע ועם גבה מורמת. "אולי נמשיך כבר אחר כך אמבר? כפי שאת רואה…", אמר והחווה עליי. אמבר יצאה תוך כדי שהיא מסתכלת עליי, אבל אני לא הסכמתי להראות חולשה למרות שהלב שלי הפסיק לפעום לרגע כשהיא הסתכלה עליי אז הסתכלתי עליה בחזרה במבט חודר והיא עזבה את החדר. "לא אמרת לי פעם שהיא מפחידה אותך?" שאל בבלבול. "אדמין". "אדמין? אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון", אמר בחוסר הבנה. "אני רוצה להיות אדמין", אמרתי ונעמדתי מולו כשהשולחן חוצץ בינינו. ראיתי את זווית פיו מתרוממת לרגע ואז היא ירדה אחרי שנייה, "אתה רציני", לא הייתי בטוח אם זאת שאלה או קביעת עובדה. "אני רציני מאוד! אני רוצה להיות אדמין!" אמרתי בלהט. "תן לי לראות מה אני יכול לעשות". במשך שבוע עברתי סוג של קורס מזורז בו למדתי את אחד מכלי העינויים המענים ביותר שקיימים, מתמטיקה. בגלל שאף פעם לא באמת השקעתי בלימודים הייתי צריך להשלים הרבה, אבל לא אכפת לי! אני אגרום להם להתחרט על זה שהם צחקו עליי. במשך כל אותו השבוע לא ראיתי אותם אפילו פעם אחת כי כל הקורס הזה היה אצלי בבית, 12 שעות לימוד רצופות כל יום. אבא שלי הסתכל עליי כל בוקר במבט שאומר 'מעניין עוד כמה זמן הוא ישרוד לפני שהוא ייפול", אבל זה רק עצבן אותי יותר, גם הוא לא מאמין בי כמו התאומים המחורבנים. אני אראה להם! שבוע אחרי זה נכנסתי לכיתה מחורבנת ונהניתי לראות את ההלם המחורבן של התאומים המחורבנים. במשך שבוע היה לנו שיעורים של שמונה שעות? על כל הדברים שאדמין צריך לדעת, וכן, מסתבר שגם מתמטיקה… אחרי שבוע בו פשוט התעלמתי מהתאומים הם הגיעו אליי שניהם ביחד. "איך אני יכול לעזור ליורש המהולל שלנו ולאחיו התאום?" שאלתי בלעג, לא שכחתי איך שהם צחקו עליי. "אני… אני רוצה להתנצל, לאיוס. מצטער", אמר בלאק והרכין ראש. "גם אני, לא היינו צריכים לצחוק עליך אז, סליחה", אמר ראיין לידו. "ואתם חושבים שזה מספיק כדי לגרום לי לסלוח לכם?" שאלתי בקול עצבני. שניהם הסתובבו עם פרצוף פגוע, "לא נטריד אותך יותר", אמר בלאק. "אתם שניכם בחיים לא הבנתם בדיחות", אמרתי וכשהם הסתובבו נתתי לשניהם חיבוק. "אז אתה סולח לנו?" שאל ראיין, מופתע. "אתם החברים היחידים שלי. ברור שאני שולח לכם. אבל! אם אי פעם תצחקו עליי שוב, אני אדאג לזה שתצטערו!" אמרתי וזה גרם לצחוק. "ברור לאיוס, ברור", אמר בלאק עם חיוך. = = = = = אחרי תקופה שבה למדנו, ראיתי את בלאק הולך באחד המסדרונות, לא לכיוון של הכיתה. "היי בלאק", קראתי לו. "אל תקרא לי ככה", אמר בקול קשוח. "אוקיי, בלאק", אמרתי ושנינו צחקנו. "אז… לאן אתה הולך?", שאלתי והמשכתי ללכת לצידו. "אני הולך לאמבר כדי לארגן לי וראיין איזו דירה באימפריום פאלאס. אני חושב שהוא מתאמץ יותר מדי… הוא צריך הפסקה מכל העבודה הקשה הזאת שלו", אמר בדאגה. רק אצל האחים קארטוייה אתה תראה דאגה כזאת. כשחשבתי על זה זה באמת נראה שבלאק צודק, בזמן האחרון התחילו להיות שחורים מתחת לעיניים של ראיין, כאילו הוא כמעט לא ישן. "אפשר להצטרף אליך?" שאלתי אחרי כמה שניות. "מה, לאמבר? או לאימפריום פאלאס? או לשניהם? לא שזה משנה כי התשובה תישאר 'כן'", ענה לי וזה גרם לי להרגיש מן הרגשה מוזרה וטובה בחזה. נכנסנו למשרד של אמבר ואמבר נראתה קצת מופתעת, התפלאתי שהיא בכלל מסוגלת להראות רגשות. "ראול, איך אני יכולה לעזור?" שאלה והתעלמה לחלוטין מקיומי. "אנחנו צריכים דירה באימפריום פאלאס, רציתי לשאול תוך כמה זמן תוכלי לארגן את זה", אמר בביטחון כאילו זה מובן מאליו שהוא מקבל דירה. "מה הצורך?" שאלה בחישוב. "אה, את מכירה אותנו, הצעירים, פשוט רוצים לבלות", נראה שבלאק לא סומך עליה בעניין ראיין, האמת אני לא הייתי סומך עליה בכלום. בחור חכם. "דירה לשניים כן? לך ולראיין?" שאלה לבירור. "לאיוס?" שאל והסתכל עליי, לא בדיוק אמרתי לו אם אני מגיע או לא. "כן, גם אני הולך איתם", אמרתי ונראה שאמבר בקושי מתייחסת אליי. היא התעסקה לרגע עם המחשב שלה, "יש לי דירה קטנה וצדדית שמתאימה לשני אנשים. לצערי אין לי שום דבר שיתאים לשלושה אנשים", אמרה והסתכלה על בלאק. "אני בטוח שתוכלי לארגן משהו", אמר בלאק והתחלתי להרגיש משהו מבעבע בתוכי, אני חושב שזה היה כעס, או ארוחת הבוקר שלי. "אני חושבת שאתה לא מבין, פשוט אין לי איך לענות לצרכים שלך", אמרה כאילו היא מדברת לילד קטן ואז נזכרתי באיך שדיברתי אליה באותו היום במשרד של אבא שלי, טוב… על החיים ועל המוות. התקדמתי לעברה ודפקתי את היד שלי על השולחן בעוצמה, "אני חושב שאת לא מבינה, אנחנו רוצים דירה לשלושה אנשים ואנחנו נקבל דירה לשלושה אנשים", היא הסתכלה לי בעיניים ואני החזרתי לה מבט, בסופו של דבר היא הראשונה שנשברה מבין שנינו, "אני אראה מה אוכל לעשות", אמרה ובזה הסתיימה השיחה בינינו. יצאנו מהמשרד ואחרי כמה שניות של הליכה בלאק החליט לשבור את השתיקה "מה לעזאזל זה היה? חשבתי שאתה מפחד מאמבר", אמר בדיוק את אותו המשפט כמו אבא שלי. "אני לא מפחד מנשים יפות", אמרתי בשחצנות. "נשים יפות? אמבר? נפלת על הראש או משהו לאיוס?" שאל והסתכל עליי בדאגה. "היי, תחשוב על זה. אם היה לה קצת יותר רגש והיא הייתה בגיל שלנו לחלוטין הייתי עושה עליה מהלך", אמרתי וראיתי אותו מעוות פנים. "היא לחלוטין לא הסגנון שלי", אמר בצמרמורת ואני צחקתי. שבוע לאחר מכן, אני בלאק וראיין נכנסנו לבית ענק באימפריום פאלאס, אני כבר אוהב את המקום הזה. היו שלושה חדרים בקומה העליונה וסלון ומטבח רחב, הבנתי שככה כל הבתים מעוצבים כאן. ראיין מצידו הסתכל על הכל במבט אטום ואדיש, הוא מתנהג מוזר לאחרונה. באותו הערב הצעתי שנלך למסיבה, הם סרבו, " אני לא מרגיש כל כך טוב", אמר לי ראיין ובלאק אמר ש"אני צריך לשמור על ראיין", אז החלטתי ללכת לבד. האורות, המוזיקה, השתייה, הבחורות. זה היה כמו חלום שמתגשם בשבילי באיזשהו מקום, חיים מלאים בהנאות. היה כיף לשתות, הטעם היה מר אבל ההרגשה שהגיע אחרי זה… הייתה שווה את זה. הרגשתי כאילו אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה ואף אחד לא יכול לעצור בעדי. לקחתי הפסקה מהריקודים לרגע וראיתי בחורה לוהטת באחת מפינות המסיבה מוקפת בכמה בנות גילה, ניגשתי אליה. "היי…", לפתע הרגשתי טיפה לא בטוח בעצמי, לעזאזל, האלכוהול הזה לא עובד כמו שצריך. "אתה מדבר אליי?" שאלה הבחורה בקול שחצני כאילו אני איזה פשוט עם שמדבר אל מלכה, הבנות סביבה התחילו לצחקק. הרגשתי סוג של פגיעה בתוך תוכי, ומשום מה הבחורה הזאת נראתה לי כמו אמבר, הן לא נראו דומות אבל היה להן אותו מבט שחצני כזה שמסתכל על כולם מלמעלה, אני מקווה שזה יעבוד אמבר… "כן, אני מדבר אליך. אני יודע, בטח הלם בשבילך אבל החלטתי להפוך את זה לאחד הימים הכי טובים בכל החיים שלך", אמרתי והסטתי את השיער שלי הצידה, היא הסתכלה עליי בבלבול, כאילו היא לא רגילה שגברים נשארים אחרי שהיא מדברת אליהם בשחצנות. "מה…?", היא כבר לא הייתה בטוחה בעצמה כל כך. התקרבתי אליה ותפסתי אותה ואז הצמדתי אותה אליי, "השם שלי הוא לאיוס, הייתי שואל לשמך אבל האם זה באמת משנה כששנינו נשכח אחד את השני עד הבוקר?" לחשתי לה באוזן, הרגשתי אותה נרעדת למגע של בחלק התחתון של הגב שלה. כמה דקות אחרי זה אני והיא כבר התנשקנו בלהט באיזו סמטה באזור, נשים הן כל כך קלות לתמרון אחרי שאתה מבין את איך הן עובדות, ואני הבנתי איך. ואני צריך להודות לאמבר שלימדה אותי. אחרי שסיימנו ל… ליהנות ביחד, הלכתי לדירה שלי של ראיין ושל בלאק, או לפחות ניסיתי. זכרתי את הכיוון הכללי של הדירה, אבל זה היה הלילה הראשון שלי במקום, והעובדה שהייתי שיכור לא בדיוק עזרה. התחלתי לדפוק על בתים של אנשים באמצע הלילה כדי לגלות שזאת לא הדירה שאני מחפש. "אמצע הלילה ילד אידיוט", אמר אחד. "עוף מכאן לפני שאני אקרא למשמרות, הומלס מעצבן", ענתה אחרת כשדפקתי בדלתה. "זה למה אסור לתת לילדים בגילך לשתות את הדברים האלה, לא ניגבת אפילו את החלב מהשפתיים" אמר השלישי, אם הוא רק היה יודע שזה לא חלב. בסופו של דבר עברתי על פני בית שנראה לי מוזר משום מה, החלטתי לא להיכנס אליו. כמה שניות לאחר מכן ראיין יצא ממנו, "לאיוס?" שאל כאילו תפסתי אותו בשעת מעשה. "הייתי בטוח שהדירה שנתנו לנו נמצאת במקום אחר", אמרתי והתחלתי ללכת לכיוונו. "לא, זה לא כאן. אבל אני זוכר את הכיוון, בוא אחריי", אמר והתחיל ללכת, הלכתי אחריו ועד מהרה היינו בתוך הבית. "מה בכלל עשית שם ראיין?" שאלתי בסקרנות. "לך לישון, לאיוס", אמר לי בקול טיפה אפל, אבל הייתי כל כך עייף ששלי התייחסתי, עד הבוקר המקרה כבר נשכח. וככה היה בפחות או יותר בשאר הימים, אני הצעתי להם לבוא למסיבה, הם סירבו. אני הלכתי לבד ותמיד הייתה שם בחורה שהתנהגה כמו הבחורה שפגשתי בהתחלה, היו כל כך קל לתמרן אותן, לא שהתלוננתי, רק יותר הנאה בשבילי. עד שיום אחד בלאק וראיין הסכימו לבוא, הופתעתי שהם הסכימו אבל לא התלוננתי. אני רק זוכר שהגעתי ושתיתי הרבה ואז התעוררתי במיטה, כנראה שתיתי יותר מדי. ירדתי למטה וראיתי את בלאק בוהה באוויר. "מה קרה לך?" שאלתי, נראה כאילו הוא לא ישן טוב. "זאת הבחורה מאתמול", אמר כאילו אני אמור להבין מזה הכל. "בחורה מאתמול? על מה אתה מדבר?" שאלתי בבלבול. "הבחורה אתמול, שאמרת לה שאני הבן של המנהיג והיא פתאום התנהגה כאילו אני החלאה הכי גדולה שקיימת", אמר והסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. "כן… אני מניח ששתיתי קצת יותר מדי אתמול… זה נשמע שדפקתי משהו ביניכם מה?" אמרתי בהתנצלות. "זה בסדר, היא הייתה מגלה את זה בכל מקרה באיזושהי נקודה", אמר כדי להרגיע אותי, זה רק גרם לי להרגיש רע יותר. "אם אתה רוצה אני יכול לתת לך את הטריקים שלי עם בחורות", אמרתי והוא גיחך. "אני אוותר". "הוא מעדיף לקבל עצות מפיראס וסאנס לפני שהוא יבקש ממך", נשמע קול למעלה וראיין עמד במדרגות והתחיל לרדת. "אתה לא אמור להגיד לו את זה ראיין. וגם, זאת הייתה בדיחה", אמר והסתכל עליי בחשש כאילו נפגעתי. "כן, אני מניח שזאת אמורה להיות בדיחה", אמר ראיין בכל לא מבודח בכלל. "טוב, אם אתה לא רוצה אני לא אכריח אותך. אבל תזכור כשמיליונים של נשים ירצו אותי, אתה עדיין תוכל לבוא לבקש עזרה עם נשים", אמרתי בשחצנות ובלאק רק גלגל עיניים. מאותו היום הם לא באו איתי ליותר מסיבות ולי לא היו תלונות, הרגשתי יותר בנוח כשהם לא בסביבה. לילה אחד באחת המסיבות ראיתי בחורה אחת, כמו תמיד. התקרבתי אליה ואז שמעתי משפט שמשך את תשומת ליבי, "ברור שהוא מחזיק את אייר בתור חיית מחמד שלו. הוא אדמין רק בגלל שהם הכירו בילדות. זה מה שאבא שלי אמר לי", אמר איזה בחור מוקף באנשים, פילסתי דרך אליו בזמן שהוא התחיל להגיד שהוא יכול להיות אדמין הרבה יותר טוב מאבא שלי ושאבא שלי סתם אפס. "היי אתה!" קראתי אליו ולפתע כולם השתתקו. "כן?", שאל והסתכל עליי מלמעלה למרות שהייתי יותר גבוה ממנו, אוי איך אני שונא את האנשים במקום הזה. "אני מציע לך לקחת את זה בחזרה, אתה סתם אפס לעומת אייר. כדאי שתזכור את זה", שמעתי את האנשים מסביב קוראים בעלבון. "מה, אתה ממועדון המעריצים של הבחור הכחול? טוב אז תן לי להגיד לך דבר אחד", אמר והתקרב אליי "אייר הוא סתם אפס כחול, הוא לא שווה כלום", אמר ובאותו הרגע חטף אגרוף לפרצוף, הוא מעד אחורה, אבל לא נפל. "אני נותן לך הזדמנות אחרונה, קח את זה חזרה או שהאגרוף הבא לא יהיה כל כך מאופק", אמרתי בכעס, חתיכת האפס הזה… נראה לו שאני עומד לתת לו לצאת מזה בקלות? "מי נראה לך שאתה בכלל?" אמר וסימן בראשו ואז יצאו עוד שלושה בחורים מהקהל. "מה אתם אומרים שנלמד אותו לקח כואב, הא?" אמר וארבעתם התקרבו אליי באיום, ובאותו הרגע הקהל התחיל להתפזר. נזכרתי במה שאבא שלי אמר לי לבלאק ולראיין בשיעור הראשון שלנו. "מותר לכם להשתמש בזה רק לצורך הגנה עצמית, הרעיון בזה הוא שאסור להשתמש בכוח שלכם לרעה", הייתה לי הרגשה שהוא לא מתכוון רק לתרגילים שהוא לימד אותנו באותו היום. אם זאת לא הגנה עצמית, אז אני מצטער אבא. כמה רגעים מאוחר יותר כל הארבעה היו על הרצפה במצבי פגיעה שונים. תפסתי את האחד שדיבר על אבא שלי ועיקמתי לו את היד כשהוא עדיין שוכב על הרצפה. "אתה לוקח את זה בחזרה?" שאלתי באיום. "כן כן! אני מצטער! לא התכוונתי!" אמר ואז שברתי לו את היד. אולי נתתי לאלכוהול לשלוט בי, אבל הוא עצבן אותי. המשמרות הגיעו מהר מאוד למקום, כנראה הם רגילים לתגרות במסיבות. כמה מהם באו לעצור אותי והם וויתרו על זה כשגילו מי אני, המזל של הבחור ששברתי לו את היד היה טיפה יותר גרוע. "אבל למה רק אותי עוצרים? הוא שבר לי את היד!" צעק בכאב כשהרימו אותו. אני רק התקרבתי אליו ולחשתי באיום "אם אי פעם תדבר ככה שוב על אבא שלי, אני אהרוג אותך", בהתחלה הוא הסתכל עליי בבלבול ואז עלה על פניו פרצוף ההבנה, ואחריו פרצוף מלא פחד. אהבתי את כל אחד מהפרצופים האלה. הגעתי לדירה כדי למצוא את בלאק, ראיין ועוד בלונדינית שנראתה מוכר על הספה. "את לא מבינה! אני מסוכן! אסור לכם להשאיר אותי בחיים! אני הרגתי הרבה אנשים", צעק ראיין ואני התחלתי לצחוק. שלושתם הסתובבו אליי בבהלה כאילו לא ראו בכלל שנכנסתי. "בדיחה טובה ראיין", אמרתי והלכתי למקרר למצוא משהו לשתות . הייתי צמא כאילו לא שתיתי כמה שבועות. "זאת לא בדיחה לאיוס", אמר לי בקול שקט. "אתה לא מסוגל לפגוע אפילו בג'ולטיק מסכן, ראיין, אז לרצוח אנשים? נו באמת", אמרתי ומצאתי בקבוק מים במקרר, פתחתי ושתיתי אותו בלגימה אחת. "אתה לא מבין… אתה זוכר שראית אותי יוצא מאיזה בית כאן? באותו לילה הייתי אחראי למותם של עשרה אנשים. תפסיקו להתנהג כאילו אני איזה מלאך!" צעק בתסכול. "ראיין… לאיוס, זה הכל נכון. אני ראיתי את זה בעצמי", אמר בלאק בקול כבד. התקרבתי אליו והנחתי יד על הכתף של ראיין. "תקשיב ראיין, אין לי חצי שמץ של מושג מה הולך כאן. אבל אני יודע דבר אחד, אתה חבר שלי, ואני עומד לעשות הכל כדי לעזור לך. עכשיו, לך תתקלח ולישון, אתה נראה כמו חרא", אמרתי וזה העלה חיוך על פניו, הוא נעמד ואז חיבק אותי, החזרתי לו חיבוק כי ידעתי שחיבוק זה לא עניין של מה בכך כשמדובר בראיין, "תודה", הוא לחש ועלה במדרגות. "אגב, זאת אלה", אמר בלאק והחווה על הבלונדינית הקטנה. "אני מניח שנפגשנו כבר, מצטער אבל אני לא זוכר כלום מאותו המפגש", אמרתי בהתנצלות. "אני יודעת שלא אוכל לשכוח אותו", אמר בצחקוק. "מה באמת הייתי עד כדי כך בלתי נשכח מבחינתך? תתפלאי לשמוע כמה בחורות כמוך יש", אמרתי והסטתי את השיער הצידה, אלה צחקקה ובלאק הסתכל עליי במבט חודר. גיחכתי לעצמי והתיישבתי על הספה, דקה אחרי זה כבר נרדמתי. = = = = = אחרי שחזרנו למפקדה, הלכתי לעצמי באחד המסדרונות כשלפתע משהו דקר אותי בצוואר והדבר הבא שאני זוכר זה אותי קשור לשולחן. "לאיוס!" אבא שלי רץ אליי, מבט מפוחד בעיניים שלו. "מה זה אבא? מה קורה כאן?" ניסיתי לא להילחץ, לחץ לא יעזור לי. "זה הכל באשמתי! הכל באשמתי!" צעק בזעם. "מה קרה?" שאלתי בדחיפות. "אני… אני לא יודע מה קרה לי… רגע אחד דיברתי על קרלוס ורגע אחרי זה מצאתי את עצמי מרים עליו שולחן ומנסה להרוג אותו… אני… אני משתגע… ועכשיו אתה הולך לשלם את המחיר", אמר וראיתי דמעות זולגות על הפרצוף שלו, בחיים לא ראיתי את אבא שלי בוכה לפני. "לשלם את המחיר? מה הם עומדים לעשות לי?" "הם עומדים למחוק אותך", אמר בקול מובס. למחוק, ככה קוראים לתהליך של מחיקת הזכרונות כאן, כל מי שמוחקים אותו מחונך מחדש כדי להיות חייל של צוות אימפריום ולמות למענם, שנאתי את הדבר הזה מהיום ששמעתי עליו. "אז אני… אשכח הכל…?" שאלתי בקול חסר רגשות. "אני מצטער לאיוס… זה הכל באשמתי. בגלל שאני חלש", אמר ובכה. "אל תהיה עצוב", אמרתי באותו קול חסר רגשות והפעם הרגשתי את הכעס בתוכי. "גם אם אני אשכח מי אני, אני מבטיח לך. אני אהפוך לחזק! יותר חזק ממך או מכל אדמין אחר שהיה אי פעם! ואני אשמיד את צוות אימפריום!" אמרתי בכעס ואז פיראס והראש נכנסו לחדר והדבר האחרון שראיתי היה את פיראס מזכיר לי חומר מסוים ואז חזרתי לצוף בחושך המוזר ההוא.