סיפורי ליגת אינדיגו – פרק 41 / loozariyus

בפרקים הקודמים:

סיפורי-ליגת-אינדיגו

= = = = =

אחרי ההצהרה של גולד כולם היו המומים לרגע, טראן כמובן נענה בחיוב. הקרב ביניהם יהיה למחרת ואז הקרב של סת' ורד יהיה ביום שאחרי.

במשך כל היום שעבר עובדי הליגה עבדו במלוא המרץ כדי להחזיר את ליגת אינדיגו למצבה המקורי, סת' רצה לעזור אבל פורט עצר אותו ואמר לו ש-"מה שאתה צריך לעשות כרגע זה להתכונן לקרב שלך".

כולם הריעו לו, הוא לא היה רגיל לזה.

"כל הכבוד סת'!", "היית אדיר היום!", ואפילו "אם יש מישהו יכול להביס את רד".

"ס…סליחה מר סת'?", אמר ילד קטן בלובי של המלון ועצר את סת'.

"מה קרה ילד? הלכת לאיבוד?", שאל סת' בחיוך.

"אני רוצה להצטלם איתך!", אמר בבהילות.

להצטלם? איתו?

"תעזוב את מנהיג המכון סת' בשקט, הוא צריך להתכונן לקרב שלו מחר!", אמרה האמא של הילד ומיהרה אליו.

"זה בסדר", אמר סת' והצטלם עם הילד כמה תמונות בהן הוא היה מאושר עד השמיים.

"מר סת'… כשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות כמוך!", אמר בהתרגשות וברח.

'להיות כמוני?', סת' אף פעם לא חשב שהוא ישמע את צמד המילים האלה כשהן מכוונות אליו, וזה גרם לו להרגשה מוזרה.

הוא חיפש את לונה במשך כל היום שנשאר ללא הצלחה, היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. בזמן שהוא חיפש אותה במלון הוא ראה הרבה דברים מעניינים:  פאנדורה וריאהנה יושבות על הבר ושותות, לאנס עם חברי רביעית האליט שלו (למעט אגתה שנפטרה לא מזמן) כשהם יושבים סביב שולחן, טראן וסלין כשהם יושבים בשולחן זוגי ומדברים בלחש, הוא חלק מכל זה. לפני כמה חודשים הוא היה מסתכל על זה בבוז, למי אכפת מהעלובים האלה? אבל לאט לאט, הוא התחיל להבין שהוא טעה. הוא חלק מהחבורה הזאת, בין אם ירצה בכך ובין אם לא, ולא הייתה לו שום בעיה עם זה.

"היי סת'! רוצה להצטרף אלינו?", קרא לאנס מהקצה השני של החדר והיה נראה שכולם עצרו את מה שעשו והסתכלו לראות מה תהיה התגובה של סת'.

"בטח, למה לא?", אמר סת' והתקדם לעברם בחיוך.

בסופו של יום סת' נכנס למיטה וחשב לו על מה שמתקרב.

טראן ילחם נגד גולד, שני מאמנים חזקים שהוא ישמח לראות את הקרב ביניהם. ואז כמובן… יש את הקרב שלו ושל רד. זה הקרב שהוא חיכה לו כל הזמן הזה, הקרב שיוכיח אם הוא באמת המאמן החזק ביותר בכל המחוז או לא. הוא הוציא את לונה מהמחשבות שלו, אחרי מחר הוא ידבר איתה ויגיד לה בדיוק מה הוא מרגיש כלפיה.

= = = = =

לונה התחמקה מסת' כל אותו היום. היא הסתובבה בכל מקום שסת' לא נמצא בו.

האבדות מהתקיפה… היו הרבה הרוגים…

אבל נראה שאנשים רוצים לשכוח מזה, ולצפות בקרבות, זה בדיוק מה שיעשה את זה. היא ידעה שסת' לא יהיה באיצטדיון ולכן שם היה המקום בו היא הייתה רוב הזמן, עוזרת לעוזרי הליגה עם בוטון. היא עדיין זכרה את המילים של ג'ייק, נער המכון של סת'. הוא בחר בקרבות, לא בה, ולה לא הייתה שום כוונה להתערב בהחלטה הזאת.

היא ראתה מה קרה לסת' כשהוא בחר בה, הוא כמעט הפסיד, הוא התנהג ההפך הגמור מאיך שסת' האמיתי היה מתנהג, היא לא רצתה לראות אותו במצב כזה לעולם, ולכן היא בחיים לא תוכל להיות שלו.

= = = = =

אחרי ההצהרה של גולד – שנעניתי לה כמובן – הבנתי שכל מה שאני צריך זה זמן להירגע, וסלין החליטה שהיא תעזור לי עם זה. אני וסלין דיברנו במשך כל הלילה. הרגשתי קשר חזק אליה, אבל לא רציתי למהר איתו. לא היינו כמו סת' ולונה שהרגישו תשוקה מהרגע מהראשון, ונראה שלה לא הייתה בעיה עם הקצב. דיברנו על מה שחשוב לנו במערכת זוגיות, דיברנו על העבר שלנו, אחרי אירועי היום הרגשתי שזה בסדר לספר לה מה עבר עליי והיא סיפרה לי על העבר שלה בתור ילדה מוזרה בלבנדר.

"את לא מוזרה בכלל!", אמרתי אחרי שהיא אמרה את זה.

"אני שונה מכולם טראן, זה הופך אותי למוזרה", אמרה בקול עובדתי.

"לא… זה הופך אותך למיוחדת", החזרתי לה וראיתי איך היא מסמיקה.

היא שאלה אותי על אורובוס כמובן, אורובוס… הבטחתי לו, הבטחתי לו שמהיום אני כבר לא ארחיק אותו ממני, לא משנה מה. זה אומר שאצטרך להשתמש בו מחר, מה יהיו התוצאות של זה? הרגשתי שהקשר ביני לבין אורובוס השתנה, אנחנו כבר לא כמו שהיינו פעם, שאני חזק מספיק כדי להישאר כמו שאני בזמן הקרבות שלנו.

"אני חושבת שמה שמשנה זה איך אתה מרגיש, אתה צריך להפסיק לפחד בגלל משהו שקרה לפני שנים. אתה אדם שונה עכשיו", אמרה כשהיא מלטפת את היד שלי.

כן… זה נכון. אני בהחלט אדם שונה עכשיו.

אחרי כמה שעות שנינו התעייפנו והלכנו לחדרים שלנו.

חשבתי… הייתי חייב לחשוב… אני ורן… היינו אחים כל הזמן הזה… האם זה באמת משנה? בסופו של דבר הוא שנא אותי, ואני לא חושב שהידיעה שאני אחיו הייתה משנה משהו. ידעתי דבר אחד, רן לא יחזור הפעם, וזה גרם לתחושת הקלה להתפשט בגוף שלי. עצמתי עיניים ונרדמתי, ישנתי טוב כמו שלא ישנתי הרבה זמן.

= = = = =

לוק ישב על שולחן קטן כשמנהיגי המכון ושאר האנשים החשובים שהיו באזור יצאו והשאירו אותו לבד, הוא החזיק כוס עם משקה וערבב אותה בעדינות כשהוא לוגם קצת כל פעם.

"לוק…", נשמע לפתע קול ולוק הרים מבט כדי למצוא את פורט מתקדם אליו.

"פורט", אמר לוק במין שילוב של הפתעה ושאלה.

"אפשר לשבת?", שאל וסימן על הכסא.

"אתה לא צריך לשאול אפילו".

פורט התיישב והזמין משהו לשתות ושניהם ישבו אחד מול השני בשקט למשך כמה רגעים.

"אני… אני רוצה להתנצל", אמר פורט.

"להתנצל? על מה יש לך להתנצל?", שאל לוק בבלבול.

"טוב… אני שלחתי אותך לעקוב אחרי 'ידו של הו-הו', אני הכרתי את הארגון ורציתי לדעת טם לרן יש איזה שהוא קשר אליו אז שכרתי אותך ואתה כמעט נהרגת בגלל זה, אז אני מתנצל", אמר פורט בכנות.

"זה בסדר פורט, לא יכולת לדעת שזה מה שיקרה. אני סולח לך", אמר לוק ובאמת התכוון לזה.

פורט הסתכל לצדדים בחוסר נוחות. לוק נזכר בפעם הראשונה בה הם נפגשו, זה היה הרבה לפני שפורט נהיה אחראי הליגה. אלה היו… הימים הטובים… ולוק באמת התגעגע אליהם.

"אתה צריך עוד משהו?", שאל לוק אחרי שראה שפורט לא מתכוון לקום ומנסה להגיד עוד משהו.

"טוב… אחרי המכה האחרונה הייתי שמח למישהו שיעזור לי לנהל את הליגה, והייתי שמח… אם זה יהיה אתה…", התחיל פורט להציע ואז נראה שהתחרט, "אבל על מי אני עובד? אתה בחיים לא תעזוב את התפקיד שלך בתור חוקר, תשכח ששאלתי", אמר בחיוך מריר והתחיל ללכת לכיוון היציאה.

"חכה, פורט", קרא לוק מאחוריו ופורט הסתובב בפרצוף שואל. "מתי מתחילים לעבוד?"