המרדף אחרי האור: פרק 1 – סחרחורות וציורים / אספריטזי וטל הרוש

– התעוררתי –

הייתי ביער כלשהו, לא ידעתי איזה, סביבי יכולתי לראות הרים גדולים, ועצים. ניסיתי ללכת, אבל רגלי לא שמעו לי, ומהר מאוד צנחתי חזרה לאדמה, גונח בכאב. ניסיתי להיזכר מה קרה, בל כל מה שעלה בראשי, היה פיצוץ. הראש שלי הסתובב, ראיתי כפול, ומהר מאוד התעלפתי.

התעוררתי אחרי זמן מה, לאפילה מוחלטת. נעמדתי שוב, וניסיתי להתקדם, אמנם, השינה הממושכת הועילה לי, אבל לא ראיתי כלום. לאחר שעה של שיטוטים במעגלים, צנחתי על הקרקע, מתוסכל. כל מה שרציתי היה ללכת משם, אבל השעה שיחקה לרעתי. הבטתי סביב, מנסה להבחין באיזושהי יציאה מהמקום, כשעיני ננעלו על פקעת כחלחלה עם כמה גבעולים, גוועתי ברעב, וחשבתי לנסות לאכול אותה, אך אז היא החלה ללכת.

המום, הבטתי בפקעת מהלכת בדילוגים קטנים, היו לה שתי רגלים קטנות, ופנים שמחות וחמודות. התקרבתי אליה, מנסה לראות אותה יותר מקרוב, אבל נראה היה שהיא התעלמה מקיומי, ופשוט המשיכה לקפץ. "ה-היי!" קראתי "עצרי!" הפקעת הסתובבה אליי, ובחנה אותי במבטה "קודם כל, זה עצור, לא עצרי" אמרה "ושנית, אני ממהר, מה אתה צריך?" עצם העובדה שהפקעת המוזרה ענתה לי – הייתה הלם מוחלט. "אני, אני צריך מקום לישון בו, אני פצוע, ורעב, ואני לא יודע מה לעשות" אמרתי בשקט.

"זה הכל?" שאל היצור הקטן, "אם כך, בוא אחרי" אמר וחזר לדילוגיו. הלכתי אחריו, מה עוד היה לי לעשות? הוא הוביל אותי למערה, טוב לא בדיוק היה אפשר לקרוא לזה מערה, יותר שקע בהר, אבל לפחות זה היה מוגן יותר מלהישאר בחוץ. "תשאר כאן בינתיים" אמר היצור והמשיך בדרכו אל תוך החשכה. רציתי לעקוב אחריו, אבל העייפות, החולשה, והרעב גברו עליי, ונרדמתי.

= = = = =

"היי סאם!" נשמע קול "סאם! אתה שומע אותי?" סאם הסיר את האוזניות מראשו "שומע שומע, מה אתה צריך?" שאל בקוצר רוח. הוא היה עסוק בלצייר, אם לדייק, לצייר סקיצה של יצור מוזר שהופיע בחלומו בלילה האחרון, ולא יצא לו מהראש "סאם, אנחנו הולכים לשחק כדורגל במגרש, תעזוב את הקשקושים שלך ובוא כבר! חסר לנו אחד לקבוצה!" אמר הנער "אליוט, 'אלו ממש לא קישקושים', אלו ציורים, ואתה יודע את זה" אמר וחיבק את הדף, כאילו מנסה לגונן עליו, שלא ישמע את מילותיו של אליוט. "אתה יודע בדיוק כמוני שכסף לא תרויח מזה, בוא תשתחרר קצת, צא מהבית!" אמר אליוט ומשך את סאם בידו. סאם נגרר אחריו החוצה, מפיל בלא להתכוון את הציור ממש במפתן הדלת. הוא הסתכל על הציור כשסגר את דלת חדרו לצאת, העיניים של הגדי המוזר שבציורו הביטו בו כמתחננות, כאילו מבקשות שיחזור ויסיים את הציור שהתחיל, אבל אליוט גרר אותו מחדרו, משאיר את הציור מיותם.

סאם למד בפנימיה, הוריו לא יכלו לכלכל אותו ואת אחיו, ולכן שלחו אותם לפנימיות ומשפחות אומנה. לצערו של סאם, הוא לא זכה למשפחה אומנת, אלא לפנימיה. אין הרבה משפחות שששות לקבל נער בגילו, ועם האופי השובב והפזיז שלו, זה השפיע על הסיכויים שלו להתקבל למשפחה כזו. בסופו של תהליך ארוך ומשפיל, עבר סאם לפנימיה מבחירה. הוא לא היה מוכן לעבור את ההשפלה של להדחות על ידי משפחה נוספת.

הנערים בפנימיה היו נחמדים, יאמר לזכותם, אבל הרגישות שלהם אליו הייתה בקרשים, והם לא בדיוק כיבדו את הפרטיות שלו. לא אחת מצא סאם נער אחר יושב בחדרו ומחטט במחברות הציור שלו, או משתמש בחפצים ששייכים לו ללא רשותו. הוא השתדל להתמודד עם כל זה, אבל זה היה החלק הקל, חבריו לפנימיה היו עוקצים אותו המון, במיוחד בגלל אהבתו לציור. סאם היה יוצא לטיולים לבדו, להתרשם מיופיו של העולם, ולמצוא רעיונות לציור, אבל חבריו הפכו את העניין לבדיחה. הם טענו שסאם תימהוני, ושהוא הולך לבדו כי הוא שונא חברה. הם לא עשו זאת מרוע, אלא מטיפשות. הבעיה הגדולה הייתה, שהמסקנה השגויה שלהם הביאה אותם לחדור לחייו הפרטיים בגסות, כדי לנסות ו'להוציא אותו לעולם' כלשונם.

סאם לא התנגד, לא היו לו את הכוחות להתנגד, הוא היה עייף וחלש, והפרידה מהוריו, וההשפלות שעבר בנסיונות האימוץ, השאירו בו צלקות כואבות. הפתרון היחיד שמצא לבעיותיו, היה לברוח מידי פעם לגיחה ליער, להנות מיופיו, ומהפוקימונים היפיפיים שחיו בו, הוא היה אוהב לצייר אותם, והיה יושב שעות ומתצפת על פוקימונים מזדמנים. הוא אהב לקחת סיכונים בחייו, מה שהוביל אותו לטפס על עצים גבוהים או על גגות בתים, כדי לראות פוקימון מזווית נוחה יותר. לא היה לו פוקימון משלו, אבל הוא בהחלט חלם לקבל אחד. חבריו החזיקו בפוקימונים משלהם, מתנות ממנהלת המוסד ליום ההולדת, אבל יום ההולדת שלו היה רחוק, והוא עבר ללמוד בפנימיה ממש לא מזמן, כך שפוקימון לא נראה באופק.

סאם ואליוט הגיעו למגרש, וסאם נעמד כשוער, המשחק לא באמת עניין אותו, עד ששמע את אחד הנערים, ליאון שמו, מדבר. "חברים" אמר ליאון "יש לי הפתעה בשבילכם" הוא הכריז. "דוד שלי החליט להפתיע אותי, ושלח לי מתנה" הוא אמר "הוא שלח לי עשרה פוקדורים, כדי שאוכל לתפוס לי פוקימון משלי" הוא אמר, וגרם לחבריו להזיל ריר, מי לא היה רוצה כזו מתנה? אבל פוקדורים היו דבר יקר מידי בשביל ילדי פנימיה עניים. "מה ההפתעה אבל?" שאל אליוט "אז קיבלת כדורים, איך זה קשור אלינו?" ליאון הביט בו, וחיייך "זה קשור" אמר "כי אני לא בדיוק צריך אותם" כולם התסתכלו עליו בהלם, מתנה כזו יקרה, והוא מוותר עליה? "אני רואה את המבטים שלכם" אמר ליאון "ואני בהחלט מבין אותם" אמר "אבל, מי שמכיר אותי באמת, יודע שאני לא באמת צריך עוד פוקימונים, וולו הוא הפוקימון המושלם בשבילי, ואני לא רואה צורך בעוד, אני ווולו חברים מעולים, ואני בהחלט מסופק" אמר "ולכן, החלטתי להעניק את עשרת הפוקדורים האלו, לקבוצה שתנצח את המשחק היום!" אמר בתרועת ניצחון "אנחנו חמישה על חמישה, מה שאומר שהקבוצה שתנצח תקבל שני פוקדורים לכל אחד" אמר והשאיר את כולם בפיות פעורים. כעת, המשחק עניין את סאם הרבה יותר, והוא לא התכוון להפסיד בו.

המשחק התחיל, ושתי הקבוצות הסתערו זו על זו בטירוף. הם בלמו, מסרו, בעטו, חטפו, ואפילו התנגשו זה בזה, ללא הפסקה. נראה היה ששתי הקבוצות חדורות בניצחון ונותנות את כל כולן, אך המשחק לא התקדם לשום מקום, והשעון תיקתק לרעתם. אף אחד לא מנצח אומר אף אחד לא זוכה בפוקדורים, ידעו כולם. סאם עמד בשער של קבוצתו, והיה על קוצים. הוא לא התכוון להפסיד, בשום פנים ואופן לא. בהחלטה פזיזה של רגע הוא עזב את השער והסתער קדימה, עבר בין כמה נערים, מנצל את עובדתו נמוך ורזה כדי להשתחל במהירות בין כולם, ובעט, הכי חזק שהוא יכל.

הכדור התעופף, השוער הסתער, וחיוורון עז נמרח על פניהם של חצי מהנערים. הכדור פגע בבטנו של השוער בעוצמה, שולח אותו עם הכדור להתרסק על הרשת, ולקרוע אותה במשקלו. טכנית זה היה גול, אבל אף אחד לא ציפה לכזו בעיטה מסאם. כמה נערים רצו לעזור לשוער, שהיה חבול בזרועותיו, והלם היה מרוח על פניו, אבל חברי הקבוצה של סאם פשוט השתגעו. רונאלד הגבוה הרים את סאם על כתיפיו, והנערים פשוט החלו לרקד, קוראים את שמו של סאם בהתרגשות ובשמחה "סאם! סאם! סאם!" עודדו הנערים, וליאון עבר ביניהם, וחילק להם את הפוקדורים שהבטיח. הצלצול נשמע, וכולם מיהרו לכיתות, משאירים את סאם המום במגרש, החלום שלו הולך להתגשם.