הסייר – חלק ראשון / טל הרוש – פרק 11

 

ראיו זקף את ראשו, וכמוהו כל האחרים. כולם שמעו את הרעש שהקימו כלי הרכב הצבאיים, שרמסו ודרסו כל מה שעמד בדרכם. עצים נכרתו, אבנים נשחקו לאבק, ופוקימונים מפוחדים נסו לכל עבר. טל קם ממקומו "זה מתחיל" אמר בקשיחות.

 

מבין העצים, ממש מולם, בקע רכב צבאי משוריין ענק, וכמוהו הופיעו עוד כתריסר, מקיפים אותם מכל הצדדים. מעליהם ריחפו חמישה מסוקים מבצעיים. דלתות המסוקים נפתחו, וצוותי חיילים השתלשלו מהם במהירות, דרך סולמות חבלים שהושלכו מדלתות המסוקים. הראל הביט סביבו, כיתרו אותם כ90 חיילים להערכתו, והיו ברכבי הענק עוד 100 לפחות. "כמו בימים הטובים" לחש לטל וחייך. טל קרץ, ושלף אולטרה בול מחגורת הפוקדורים שלו "הגיע הזמן דארק, מקווה שנחת טוב" הוא השליך את הכדור, ואור כחול בוהק יצא ממנו. האור גדל והתרחב, עד שהגיע לגודל אדם, ואף מעט יותר. לבסוף האור התפזר, ותנין מפלצתי כחול עמד שם, גופו היה מכוסה קוצים, על ראשו ואפו התנוססו שתי קרניים מרשימות, והוא נופף בזנבו באיום, התנין נעמד על שתי רגליו, ושאג שאגה אדירה, שהרעידה את כל הנוכחים "תכירו, השותף האהוב שלי, דארק" אמר טל בחיוך.

 

"ז-זה קרוקוגאטור!" אמר ראיו בהלם "בדיוק" אמר טל "בילדותי, במפלצות כיס, לא היו מחלקים לנו פוקימונים התחלתיים, היינו תחת שלטון טרור, והדרך שבה השגתי את הפוקימון הראשון שלי הייתה מעט מוזרה" הוא גיחך, וכשראה את מבטיהם הסקרנים של חביריו, הוא המשיך לספר.

 

"במחוז שלנו" טל בסיפורו "היה בעבר מקום שנקרא 'מוזיאון המחוזות'. זה היה מקום שבו היו מאוחסנים חפצים מההיסטוריה של המחוזות האחרים, וגודלו בו פוקימונים מאותם המחוזות. כמובן, כל זה נפסק לפני כשלושים שנה, כשצוות אומגה כבש את המחוז. המוזיאון ננטש, ונעזב, והפוקימונים שבו נזנחו ונשכחו גם הם. אך יום אחד, כששוטטתי בשכונה שלנו, בחיפוש אחר משהו להעביר בו את הזמן, מצאתי את המקום, פגשתי את הפוקימונים שבו ממש במקרה, והתאהבתי מיד."

 

"אני חושב שאני מכיר את המקום, הוא עבר שחזור אחרי המלחמה לא?" שאל הראל, ןזכה להנהון ראש קל מטל "כן, אבל תן לי לסיים את הסיפור" ביקש טל, ושחרר חיוך קליל "במהלך שיטוטי הרבים במוזיאון הנטוש, מצאתי פוקדורים וחפצים מעניינים אחרים שהיו בתצוגה, והייתי אוסף אותם, יוצר תצוגה מעניינת בחדרי. יום אחד, במהלך שיטוטי, הבחין בי חייל משועמם של צוות אומגה, והחליט שלהתעלל בילד קטן יכול להיות חוויה מעניינת. הוא רדף אחרי אל תוך המוזיאון, והתחיל להכות אותי ללא סיבה. יכולתי למות שם, אך לפתע החייל עצר. מפוחד, פתחתי את עיניי, מבחין בצל גדול שהופיע פתאום מעלינו. החייל, שהבחין בצל גם הוא, הסתובב בבהלה, וראה תנין ענק ומפלצתי גוהר מעליו. התנין פער פה מלא שיניים, נגס בכתפו של החייל, והשליך אותו על ערמת מוצגים חלודים, שקרסו, ומעכו אותו תחתיהם. מצד אחד הייתי מזועזע כליל, הרגע אדם מת מול עיניי, אבל מצד שני, והחשוב יותר, הרגע ניצלתי ממוות." אמר טל, וסקר את מבטיהם של חבריו, לפני שהמשיך.

 

"התנין הגדול, שהתגלה כפוקימון הבירדיאני קרוקוגאטור, לקח אותי אל עבר החלקה שלו, שבימי המוזיאון הזוהרים יותר, היתה אגם יפייפה, וכעת הייתה לא יותר מביצה. שם, הוא ניגש לאחד השיחים, ושלף ממנו אולטרה בול, דוחף אותו אליי בזנבו. קרוקוגאטור ידע שחיינו היו שווים כקליפת השום במקום הארור הזה, והוא לא הסכים לתת לי להסתכן יותר, הוא רצה שאקח אותו איתי, וכך הוא ישמור עליי. מרוגש, נגעתי בזנבו עם הכדור השחור בעל הפסים הצהובים, וכעבור רגע, היה בידי הפוקימון הראשון שלי, והשותף הנאמן שלי. קרוקוגאטור שמר עליי במשך שנים, וכשהיטמן הגיע לחפש מאמנים שילחמו בצוות אומגה לצידו, אני, שהייתי כבר נער, וקרוקוגאטור, היינו נחושים להצטרף. קרוקוגאטור אפילו הקנה לי את הכינוי שלי ' דרקון המים' בגלל מראהו, שמזכיר ערבוב של דינוזאור, עם דרקון מהאגדות הסיניות, בהם הוא מופיע לרוב ללא כנפיים. שמו של קרוקוגאטור, דארק, הגיע מסוג השני שלו, אופל, ומהדרך שבה הכרנו, שהייתה יום אפל, שהפך למואר כמו אלף שמשות, היום שבו קיבלתי את השותף לחיים שלי" אמר טל, וסיים את סיפורו, מביט בחבריו, שהיו המומים מסיפורו, מביט בשותפו האהוב, שחייך אליו בחזרה, ומבחין בכך שחיילי צוות אומגה היו מרותקים גם הם לסיפורו, עד ששכחו לתקוף.

 

כמה מהם שפשפו את עיניהם כמתעוררים מחלום, ולאחר רגע נוסף, כבר עמדו במקום כמאה פוקימונים שונים, חלקם פשוטים כמו רטיקייט ואקנס, וחלקם יותר מאיימים. אלו באו מחיילי העילית של פלוגת דלתא, וכללו בהם ממוסווין, ברונזונג, היפאודון, אבומסנואו, רייפיריור, אמפרוס, ועוד פוקימונים מאיימים אחרים. בשמיים ריחפו סקארמורי, בידריל, סטאראפטור, ואפילו גלייסקור אחד, שמישהי עם שיער סגול ארוך, שלבשה בגדים של סגנית, רכבה עליו בפנים קשוחות. ראיו זיהה אותה מיד, וחיוך חמוץ עלה על פניו.

 

"אנחנו מתכוונים להילחם או מה?" שאל הראל, עומד בעמידת מוצא, כמתכוון להלחם בידיו. האינסינרואר הכחול שלו עמד לידו באותה התנוחה, ומצידו השני עמד מגה אבסול זוהר, כנפיו פרושות באציליות, ופניו האדומות בהקו באור השמש, והשוו לו מראה של מלאך. מיסטי שחררה את הגולדאק והגרידוס שלה, ליסה שיחררה את מילוטיק, שהספיקה להבריא מפצעיה, וראיו נלחם עם הבוויזל האהוב שלו. הקרב התחיל, והרעש שהקים הגיע למרחקים, גם לג'ון, שרכב על סטאראפטור ענק, והתקרב לאיזור. משמעות הרעש הייתה ברורה לו, משהו נורא קורה שם, והוא ידע שהוא חייב להגיע בזמן.

 

 

= = = = =

 

 

לירון עמדה פנים אל פנים מול אגדה. אזלף ריחף מולה במלוא הדרו, אבן החן שבמרכז מצחו בהקה באדום, וזנבותיו התנופפו סביבו. הוא היה מוכן לקרב, הוא הבטיח משהו, והוא ימלא את הצד שלו בעסק. לירון לא בזבזה זמן מיותר, ושלחה את הפוקימון הראשון שלה. היה זה פוקימון ענק, דמוי עץ, שעין גדולה וכועסת במרכז ראשו. הוא מתח את ידיו הארוכות והגדולות, כאילו מתעורר משינה ארוכה, ונעמד בעמידת קרב. "טרבנאנט" אמרה לירון "כדור צל"

 

העץ קירב את ידיו, ויצר ביניהן כדור צל אפל וגדול, ושיגר אותו על אזלף, שהסיט אותו ממסלולו בקלות בעזרת הטלפתיה שלו, מרסק אותו על קיר המערה, ויוצר ענן אבק גדול. רעש נשמע, והטרבנאנט של לירון נזרק החוצה מתוך ענן האובך, והוטח בקיר. הוא הזדקף במאמץ, וחזר לקרב. הוא השתמש במבט כדי לשתק את אזלף במקומו, והסתער עליו באגרוף צל, מטיח את האגרוף באזלף, ומעיף אותו לרצפת המערה בכוח. אזלף נפצע אמנם, וספג נזק, אבל זה אפילו לא היה קרוב ללהפיל אותו. הוא זינק מהרצפה, הרים את טרבנאנט בכוחו העל חושי, והחל להטיח אותו בקירות המערה, מקיר לקיר. לבסוף הוא שחרר אותו, מניח לו ליפול מעולף על הרצפה.

 

לירון החזירה את טרבנאנט שלה לכדור שלו בשתיקה, ושחררה את הפוקימון הבא שלה, הפעם אזלף עצמו הרים גבה. מהפוקדור של לירון יצא עמוד חרס דומם, ומעט שבור. אזלף התקרב לבדוק את העמוד מקרוב, כשלפתע מהעמוד הגיחו פנים של דרקון, זנב, וגפיים. אזלף היה קרוב מידי מכדי להתחמק, והעמוד פשוט זינק עליו, מועך אותו תחת משקלו. "עבודה יפה מארבלקון" אמרה לירון "ועכשיו התגלגלות!" העמוד החל להתגלגל על צידו, צובר מהירות ככל שהתקדם. הוא זינק מקיר לקיר, צובר יותר ויותר תנופה, ומבלבל את אזלף, ולבסוף התנגש בו מאחור, פוגע בו קשה בתהליך.

 

אזלף ממש כעס עכשיו, הוא אגר בידו אנרגיה, שקפאה ויצרה אגרוף קרח, בו הוא חבט בדרקון המוזר, מוציא אותו מכלל פעולה. הפעם לירון התחילה לעפעף בעצבנות. היא החזירה את מארבלקון לכדור שלו, ושלחה את הסדוזה שלה לקרב. הפוקימון המוזר פשוט ריחף הצידה, מתעלם מיריבו,  וניגש להתבונן בחריטות בקיר המערה, כשאזלף ולירון מסתכלים עליו בבלבול. היצור המוזר ליטף בזרועותיו את הציורים בהתפעלות, מתקדם לאט לאט לאורך הקיר. "סדוזה!" צעקה לירון ורקעה ברגלה, והפוקימון עשה תנועה של משיכה בכתפיים בזרועות המדוזה שלו, והתקרב לאזלף, מוכן להילחם. "פצצת רפש!" קראה לירון, והיצור המוזר יצר גוש מגעיל וגדול בין זרועותיו, משליך אותו על אזלף, שחמק הצידה ברגע האחרון. אזלף התכוון לתקוף את היצור, אך סדוזה התעתק והופיע מאחורי אזלף, כורך את זרועותיו סביבו, ומרעיל אותו לאט לאט.

 

אזלף נאלץ להתאמץ הפעם, אך לאחר כמה תנועות ופיתולים, הוא השתחרר מאחיזתו של סדוזה, והשליך אותו על הקיר. הוא זינק עליו במתקפת חבטת זן, ועילף גם אותו. ללירון נשארו שלושה פוקימונים. ניין גארדיאן שלה הפיץ את האור במערה, והוא היה נחוץ כדי שהקרב יוכל להמשיך באופן תקין, וזאפ זאפ שלה היה לא יעיל במצב הזה, כי הוא הסתמך על התעופה שלו, והמערה הייתה קטנה מידי בשביל שקקדו בגודל של קונדור יעופף בה. זה השאיר אותה עם פוקימון אחד, שהיא קיוותה לא להשתמש בו, אך נראה שלא תהיה לה ברירה. היא הוציאה את הפוקדור המוזהב מחגורת הפוקדורים שלה, ונעמדה בעמידת המוצא שלה, מוכנה לסיים את הקרב הזה, ולהציל את אזלף ואת האגם כולו.

 

 

= = = = =

 

 

הקרב היה קשוח, טל נלחם עם הקרוקוגאטור שלו ועם האינטילאון שלו, הראל עם האינסינרואר והמגה אבסול שלו, וליסה וראיו עם בוויזל ומילוטיק, אבל זה היה נראה שהקרב נוטה לרעתם, פשוט היו יותר מידי פוקימונים נגדם. דארק הקרוקוגאטור כבר יצר ערימה של רטיקייטים מעולפים, ובדיוק שיגר תותח מים ענק, וריסק את הרייפיריור המגודל על אחד העצים, כורת אותו בתהליך, והסתובב רק לרגע לרגע כדי לראות את אינטיליאון מתעלפת, ואת טל מחליף אותה בקאראקוסטה אימתני. הראל מצידו הצליח להפיל המוני פוקימונים מעופפים בעזרת האינסינרואר והאבסול שלו, שפשוט צלפו בהם והורידו אותם מהאויר אחד אחרי השני.

 

ג'סי ריחפה מעל הקרב עם הגלייסקור החדש שלה. היא הייתה מודאגת, נראה שהסיירים הצעירים הביאו תגבורת, וזה ממש לא טוב, כי שלושת המאמנים האלו נראו חזקים בהחלט, את מנהיגת המכון מסרוליאן היא זיהתה ישר, הן נתקלו לא פעם בעבר, אבל השניים האחרים היו חדשים לה, והיא לא ידעה מה החולשות שלהם, ואיך אפשר להפיל אותם.

 

לפתע שוגרה לעברה מתקפת תותח מים אדירה, והיא יכלה לראות את מיסטי רוכבת אליה במהירות על גב הגרידוס הענק שלה "ג'סי" היא אמרה בכעס "אז עכשיו אני מבינה לאן נעלמתם" מלמלה, ופקדה על גרידוס לתקוף, פותחת עוד חזית איתנים ממש מעל הקרבות האחרים.

 

באותו זמן, באחד מרכבי השטח, ישב אליאס בשקט, וחיכה. מספריט אמור להופיע כל רגע, הוא לא ייתן להרס כזה באגם כמו שחייליו גורמים עכשיו, לעבור על סדר היום, ואליאס התכונן לרגע הזה. רכבי השטח האחרים היו עסוקים בלהרוס עצים, ולהשחית את היער, והסיירים ועוזריהם היו עסוקים בקרב חסר תכלית מול הפוקימונים שחייליו שלחו נגדם, מסיחים את דעתם מהמטרה האמיתית שלשמה הוא בכלל בא לאגם.

 

לפתע, אחד הרכבים נזרק באויר, מתרסק על הקרקע לא רחוק מרכבו של אליאס. הרגע הגיע, הוא ידע את זה. הוא יצא מרכב השטח, מביט מעלה. מולו עמד מספריט במלוא הדרו, שיערו הורדרד המוזר מתנפנף מאחוריו, זנבותיו מרחפים משני צידי גופו, ומבטו זועם. 'מה אתם חושבים שאתם עושים?' שמע אליאס קול בראשו, הוא חייך, "את זה" אמר הוציא אולטרה בול מהחגורה שלו, שחרר ממנו האקסורוס ענקי ומפחיד למראה, ושלח אותו לתקוף את מספריט המופתע בטופר דרקון.

 

 

= = = = =

 

 

לירון נגבה את מצחה, שהיה מלא זיעה. היא אמנם זו שביקשה את השינוי באספור שלה, אבל זה היה אחרי מה שקרה לספריטזי. היא פשוט לא יכלה לחשוב שמשהו כזה יקרה גם לו. אבל היא פחדה ממנו עכשיו, הכוח שלו אמור להיות אדיר, ולא הוא ולא היא מודעים ליכולות האמיתיות שלו כעת. מה היא תעשה אם הכוח יהיה חזק מידי והיא לא תצליח לשלוט בו? אבל לא נשארו לה הרבה ברירות, והיא זרקה את הכדור המוזהב, משחררת את הפוקימון האהוב שלה, שלא ראתה כבר שלוש שנים ארוכות. אור סהוב יצא מהכדור, וכשהוא התפזר, היה ניתן לראות יצור קטן, אפרפר עם נגיעות זהוב, שמבט מבולבל על פניו. הוא שפשף את עיניו, ופיהק ארוכות. לאחר כן הוא הסתובב לאחור, וראה את לירון, וצילו של חיוך נראה על פניו.

 

"א-אספור" אמרה לירון בחשש "פעימת אופל" אספור הסתובב לאזלף, שהיה נראה מבולבל. הוא ציפה לפוקימון אדיר ועוצמתי, לא לחתלתול קטן ומוזר. אך הבלבול שלו השתנה מהר לבהלה, כשפעימת האופל של אספור כיסתה כמעט את כל המערה, וכשפגעה באזלף, הוא התמוטט, לא מסוגל לשאת את הכאב. הוא התרומם לאט לאט, מבט מפוחד על פניו, וניסה לפגוע באספור במתקפת אגרוף הקרח שלו, אבל אספור זז במהירות מפתיע, ופשוט הופיע מאחוריו, באותו מבט קפוא שעטה על פניו במהלך כל הקרב, והנחית עליו קרן על חושית מאחור, מטווח אפס, שזרקה אותו קדימה, משאירה אותו להתרסק על קיר המערה.

 

אזלף היה מזועזע, וכמוהו גם לירון, היא לא הייתה מסוגלת לראות את אזלף סובל ככה, והכוח של אספור הפחיד אותה, פשוטו כמשמעו. היא החזירה את אספור לכדור שלו, ורצה אל אזלף, מרימה אותו מהרצפה. "אני מצטערת, אני באמת מצטערת" אמרה וניגבה את הדמעות שלה "אני נכנעת, אני לא יכולה לעשות את זה" אמרה.

 

לירון הניחה את אזלף הפצוע על אחת האבנים שהרכיבו את המזבח הקטן שלו, בו היו מגישים לו מנחות בעבר, וחיטאה את הפצעים שלו בתחבושת שהייתה בתיקה. היא הסתובבה לצאת מהמערה, כשלפתע שמעה רעש של ריצ'רץ' נפתח, וראתה את אזלף מוציא פוקדור מהתיק שלה, הוא ריחף מולה, פצוע אך מחויך 'דיל זה דיל' שמעה את קולו מהדהד בראשה 'וזה שלא הסכמת לפגוע בי, מוכיח שאני יכול לסמוך עליך' נשמע הקול בראשה בשנית .אזלף נגע בידו בכפתור הלבן שבקדמת הפוקדור, ונשאב פנימה באור כחלחל זוהר.

 

 

= = = = =

 

 

ראיו וליסה נלחמו במרץ, אבל זה היה מעבר לכוחות שלהם. הקרב הזה היה קשה, והפוקימונים שלהם נפלו מהר. חיילי צוות אומגה הקיפו אותם, היו שם לפחות שלושים מהם, ולא היה לאן לברוח. לפתע החיילים החלו להזרק באוויר בזה אחר זה, וליסה וראיו הבחינו ביצור כחלחל, עם שיער ורדרד שריחף מעליהם. 'תברחו מכאן' הם שמעו קול בראשם 'הקרב הזה מעבר ליכולות שלכם' אמר הקול "ז-ז-זה מספריט" לחשה ליסה בהלם מוחלט 'תברחו' אמר הקול בשנית, רגע לפני שבעליו נאלץ להמלט ממתקפה של האקסורוס ענק שהתנפל עליו וכמעט מעך את ראיו וליסה בתהליך. הם החלו לרוץ, בין פוקימונים שנלחמים במרץ, כשמתקפות מתעופפות מימינם ומשמאלם. לבסוף הם נעצרו כשמצאו סלע גדול שבלט בדרך, והתחבאו מאחוריו.

 

ראיו הביט בליסה, וראה שהיא מחזיקה את ידה השמאלית. הוא התקרב והסיט את ידה הימנית, מגלה חתך ארוך ומדמם בידה השמאלית, שכנראה נגרם ממתקפה של אחד הפוקימונים שבחוץ. הוא בחן את הפצע בזהירות, וצקצק בלשונו בדאגה. תיק העזרה הראשונה שלהם היה במחנה, והמחנה היה הרוס עכשיו לחלוטין. הוא משך את שרוול חולצתו, וקרע אותו. הוא ליפף את הבד הקרוע על זרועה של ליסה, יצר חוסם עורקים מאולתר, ועצר את הדימום. ליסה הפצועה והעייפה נרדמה בידיו של ראיו, והוא הביט בה בעצב.

 

לפתע אור כחול יצא מחגורת הפוקדורים שלו, ובוויזל הגיח ממנו, מביט בליסה בעצב, ולאחר מכן בחיילי צוות אומגה שהיו לא רחוקים משם בזעם. לגודל הזוועה, הוא רץ אליהם פצוע, נחוש לתקוף שוב, ולנקום בשביל החברה הפצועה שלו. ראיו השעין את ליסה בעדינות על הסלע, ורץ אחרי הפוקימון שלו. הוא הגיע אליו ותפס אותו בידיו, עוצר אותו מלהתקדם. לפתע רעש מימינו נשמע, והוא הסתובב לגלות ממוסווין ענק שולח עליו רסיסי קרח חדים. הוא התכווץ במקומו, מחבק את בוויזל ומגונן עליו, ומחכה לחטוף את המכה. הוא חיכה וחיכה, אך המכה לא הגיעה. ראיו פתח לאט את עיניו, ופניו הלבינו באחת.

 

ראיו ראה מולו את ג'ון הזקן, עומד בלי לזוז, בידיים פרושות. ג'ון הביט אחורה לראיו, חייך, וקרס על גבו. ראיו התקרב לזקן, עשרות רסיסי קרח חדים היו נעוצים בבטנו המדממת של ג'ון, והמבט בעיניו היה כבוי. ראיו הביט בו והחל לדמוע "לא" אמר בשקט "ג'ון, דבר אליי" אמר נגע בכתפו של האיש הזקן. כלום. "ג'ון!" ראיו קרע את קרונו בצעקה, וניער את את כתפיו של ג'ון, שדם החל לזלוג מזוויות פיו."אתה בכלל לא אמור להיות פה" מירר בבכי.

 

ראיו כרע על ברכיו, דמעות זולגות מעיניו, וחיבק את האיש שהיה שם בשבילו, את האיש שהיה בשבילו כמו אב, את האיש שהקריב הכל למענו. חיבוק אחד אחרון, חיבוק של פרידה.

 

 

= = = = = =

 

 

הקרב היה קשה, ונמשך שעות, וטל, מיסטי, והראל, נלחמו בעוז. רוב הפוקימונים שלהם היו מעולפים, אך הם לא התכוונו לוותר, וכל עוד הם יכלו להילחם, הם נלחמו עם כל הלב. שריקה נשמעה, והחיילים הרבים נסוגו לרכביהם, ולמסוקיהם, ונעלמו מהשטח במהירות, באותה המהירות שבה הם הגיעו, הם גם נמלטו, משאירים מאחוריהם הרס וחורבן. החבורה נשמה לרווחה, עד שמיסטי הפנתה את ראשה וראתה את ראיו מחבק סייר זקן וחיוור, ששלולית של דם סביבו. נחרדת, היא רצה למקום "מה קרה פה?! ואיפה ליסה?!" שאלה בבהלה. ראיו הצביע על הסלע הגדול, ומיסטי מיהרה לשם, מרימה את ליסה המעולפת והחבושה בידיה. "אנחנו חייבים לפנות אותם לבית החולים" אמרה.

 

טל הנהן, ועלה על גבו של הצ'אריזרד שלו, שעוד היה בהכרה, אך הראל הביט סביבו בבלבול. "הראל?" שאל טל "הכל בסדר?" הראל הסתכל שוב סביבו, בוחן את הסביבה בעיון, מבטו מודאג.

 

"מישהו יודע איפה מספריט?" שאל.