ראשי / יצירה / הרפתקה משונה למדי: פרק 7 – מכופף הבננות / דארת' מולגי

הרפתקה משונה למדי: פרק 7 – מכופף הבננות / דארת' מולגי

כשאריאל קם בבוקר, הוא הופתע לגלות שהדירה שלו הייתה רקה מלבדו – לא אמא שלו ולא מץ-פון היו שם. כשנכנס למטבח, הוא גילה למה. הפתק שהשאיר שם לאימו אתמול היה הפוך, ועל צידו האחורי היה כתוב בכתב היד שלה: "בוקר טוב אריאלי, מצטערת אם לא הספקתי לראות אותך לפני שיצאתי – בדיוק אתמול התגלה שהרבה לכלוך הצטבר בחוף נורדאו לאחרונה, ומבקשים מכל מי שיכול להתנדב לעזור בניקיון. גם יונתן ורינה יהיו שם, נשמח אם שלושתכם תוכלו להצטרף. 3> אמא"


אריאל חייך. ניקוי חופים בתל-אביב הוא חוויה מעניינת יותר משנשמע, במיוחד מאז שאדל הקצתה צוות של פיקסייט שיעזרו בניקיון. בזכות ניקוי חופים כזה משפחת יוסיפוביץ' גם אימצו את סנופי, לאחר שמצאו אותו פצוע לפני כמה שנים. הוא פתח את הטלפון כדי לבדוק אם התאומים מודעים לעניין, והודעה קולית מירדן אישרה שכן.
"היי, בוקר טוב. אני לא בטוחה אם אתה יודע כבר אבל הולכים לנקות את החוף. ניפגש שם בעשר, אבל תוכל על הדרך לעבור בחנות הגרגרים ולקנות כמה גרגרי לאם? יואב נזכר באיחור."


אריאל הגיב באימוג'י של אגודל זקור והחל להכין לעצמו כריך. הוא קיווה שהיום הזה יהיה קצת פחות הזוי מאלה שקדמו לו – לפחות עד שייפגשו עם אדל.


= = = = =


אריאל, כידוע, הגדיר את עצמו כפרופסור לתאומים. למרבה הצער, זה לא הפך אותו למומחה בלא-למעוד-על-הזנב-המשותף-של-החתולים-התאומים-הסיאמיים-של-אמא-שלו.


"מץ!" פון!" נזפו בו השניים, כאילו הוא אשם בכך שהם מתחו את הזנב שלהם לאורך שני מטרים על החוף רק כדי לא להתקרב אחד לשני. הוא קם וניער את החול מבגדיו. "אז בגלל זה מה שמתחיל עם 'צרות כפולות ומכופלות' נגמר עם 'מיאו בדיוק'?"


הוא סקר את החוף. השעה הייתה רק 9:45, אז הוא לא התפלא כשלא הצליח לאתר את התאומים. היו שם הרבה אנשים ופוקימונים, אבל החוף היה גדול כל-כך שהוא לא הרגיש צפוף. מבחינת הלכלוך, בזמן שאריזות האוכל והשתייה ושקיות הניילון הרגילות בהחלט היו שם, נראה שהלכלוך העיקרי היה אבנים משונות בצבע אפור שבהחלט לא נראו שייכות לחוף. "מה האבנים האלה בדיוק?"


"לא ברור," אמר מישהו שהיה לידו. "הצורות אחידות ולא מאוד טבעיות, ולאף אחד אין מושג מאיפה הן הגיעו – יכול להיות שמישהו הכין המון פסלים ושבר את כולם כאן?"


"אני בספק, אבל בכל מקרה – לא נראה לי שאבנים עלולות לזהם את הסביבה?"


"הן לא, אבל אנשים שמבלים יחפים בחוף לא ישמחו לדרוך בטעות על אבן שפיצית במיוחד, נכון?"


"טו-שה…"


"יופי, אז תתחיל לנקות! אפילו שני אלה מנקים!" הוא החווה אל עבר מץ ופון, שהחלו להתחרות ביניהם מי אוסף יותר זבל – אם כי הם פשוט שמו הכל בשתי ערמות במקום למיין בשקיות, מה שלא ממש עזר בניקיון.


"צודק. איפה יש שקיות?"


"איפה שצוות פיקסייט מתכנסים. את האבנים שים בשקית נפרדת משאר הלכלוך, עדיין לא הוחלט מה לעשות איתן."


"אין בעיה, תודה!"


= = = = =


האבנים המשונות סיקרנו את אריאל, ולכן הוא החליט להתמקד בעיקר באיסוף שלהן מאשר בזבל האמיתי – לא שזה שינה הרבה לאור הבדלי הכמויות. לאחר שאסף לא מעט אבנים אל תוך השקית, הוא שם לב שהן באמת בצורות אחידות כמו שהבחור טען. רובן היו שטוחות – חלקן מלבניות, חלקן יותר משולשות, ומדי פעם אפילו עגולות קטנות – אבל מדי פעם הוא היה מוצא אבנים גדולות שהזכירו חרוט, או אבנים קטנות ושפיציות.
'אולי אלה באמת פסלים כמו שההוא אמר, ואפשר להרכיב אותם מחדש?' אריאל ידע שהוא צריך להתמקד באיסוף, אבל הסקרנות והחיבה שלו לפאזלים גברו עליו. הוא התיישב בפינה בחוף בלי הרבה אנשים, הניח את השקית בצד, שלף מתוכה כמה אבנים והחל בשיטת "ניסוי וטעיה".


מהר מאוד הוא הבין שהחתיכות השטוחות המלבניות מתחברות עם המשולשות ויוצרות מעין רצועות שטוחות וארוכות שמצטמצמות לכדי משולש, אם כי נראה שהן אמורות להזדקר קצת. אבן שפיצית הפוכה התאימה בדיוק לקצה החרוט, שהתברר שהיו עליו שני חורים שהתאימו לעיגולים. תוך דקות ספורות הוא הצליח להרכיב את התמונה השלמה – פוקימון שאמור להיות נפוץ מאוד בחוף הזה, ובכל זאת באופן מפתיע הוא לא נתקל בו בכלל הבוקר…


"חלקיק!"


אריאל הסתובב וראה שני חלקיקים מחליקים על החול כשהם סוחבים את שקית האבנים שלו. "היי, תחזירו לי את זה!"


התמנונים דמויי הבננה הסתובבו אליו, ובבת אחת השפריצו לו מים בפרצוף. "מצחיק מאוד," רטן בזמן שניגב את עדשות המשקפיים שלו בחולצתו. כשהניח אותם שוב על אפו, הוא ראה שאחד החלקיקים עזב את השקית ובחן את הפסל שהרכיב.


"קיק!" הוא קרא אל עבר השני. זה עזב גם הוא את השקית והתקרב לעברם. אריאל הבחין שהוא מתקדם לאט יותר מחברו. הוא הגיע אל הפסל, בחן אותו ואז הנהן בראשו. הוא לחץ שתיים מזרועותיו זו אל זו, וחומר צמיגי וצהבהב הופרש מהן. "איו…"


במהירות מפתיעה, החלקיק הראשון הפריד בין חלקי הפסל, השני מרח עליהן את הריר, והראשון חיבר אותן מחדש. לפני שאריאל הספיק לומר "בננהפוס" (הוא תמיד התעקש שזה צריך להיות השם של הפוקימון, כי חלקיק מזכיר יותר מדי מילה שבכלל לא קשורה לפוקימון), כל חתיכות הפסל היו מחוברות זו לזו בצורה מושלמת. החלקיק הדביק הביט באריאל. "חלק?" הוא הצביע עליו ואז על הפסל.


"אני באמת הרכבתי אותו בעצמי, אם זה מה שאתה שואל," השיב. החלקיקים הסתכלו זה על זה, הנהנו, ואז קראו ביחד, "קיק! קיק!"


שני חלקיקים נוספים הופיעו, מחליקים במהירות לעברם. הארבעה החליפו ביניהם כמה מילים (שכללו רק את ההברות 'חה', 'לה' ו'קיק'), ואז השניים החדשים התקרבו לרגליו של יואב, מצביעים על נעליו ואז על עצמם.
"אתם… רוצים שאני אעמוד עליכם?" החלקיקים הנהנו. "טוב… בלי להעליב, אבל אני כנראה אאבד שיווי משקל ואפול כמה פעמים." "חלק!" החלקיק הדביק קרא, מרח ריר דביק על סוליות הנעליים של אריאל, ואז הניח את הפסל על גבו והחל להחליק משם.


"אני מניח שהייתי צריך לצפות לזה… מקווה שזה ירד בכביסה. טוב, כשאין ברירה אז אין ברירה!" אריאל נעמד על שני החלקיקים, שלא נראה שהמשקל הפריע להם, והשלישי (שהיה בעצם הראשון) הושיט לעברו את שקית האבנים.


"אין בעיה," אמר והרים את השקית, אלא שגם החלקיק התרומם איתה. "קיק! קיק!" "אופס, אני אוריד אות-"
באותו רגע חלקיקי הרגליים שלו החלו להחליק במהירות. "תחזיק חזק!" הוא אמר ספק לחלקיק המבוהל ספק לעצמו. הם החליקו מאחורי כמה סלעים, ואת המחזה שנגלה לעיניו של אריאל לקח לו זמן לעכל.


= = = = =


היו שם לפחות עשרים חלקיקים שעמדו במעגל, ובמרכזו היה חלקיק זוהר, גדול מהרגיל וקצת מקומט – מנהיג הלהקה, אולי? – שעבד ביחד עם עוד שני חלקיקים על כמה פסלי חלקיק באותה צורה כמו השניים מקודם – הדבקה וחיבור – אם כי נראה שהם צריכים להתחיל מאפס ומתקשים למקם נכון את החלקים. שלושה פסלים כבר היו מוכנים, והחלקיק הדביק מקודם הניח את זה שהוא הרכיב לידם. כל הפוקימונים הסתובבו לעברם, ומיד התחילו להשמיע רעשים. "קיק! חלקיק! לקיק!"


"נשמע שהם לא מורצים לראות אותי," אמר כשהמסיעים שלו התנתקו מנעליו. הוא הניח את השקית, והחלקיק הטרמפיסט שלו (הוא החליט שאותו הוא יכנה בננהפוס כרגע) ירד ממנה והצביע אל עבר הפוקדור שעל חגורתו.
"רעיון טוב… איזי, אני צריך שתתווך פה באי ההבנה ביני לבין הבננות, הבנת?" הוא הוציא את איזי מהכדור, וזה הביט בו במבט של "לא מצחיק". בננהפוס והוא שוחחו במהירות, מה שהתפתח לשיחה בין איזי לכל החלקיקים, בלי שלאריאל יש מושג מה הולך שם או מה רוצים ממנו. לבסוף החלקיק המנהיג הרים זרוע וכולם השתתקו. "חה," הוא הצביע על השקית, "לה," הוא הצביע על הפסלים, "קיק?" הוא הצביע על אריאל ועשה תנועות של חיבור.


"אתם… רוצים שאני אעזור לכם להרכיב את הפסלים?" "קיק!" אישר החלקיק.


"טוב, לכבוד הוא לי והכל, אבל לפני הכל, אני באמת צריך לדעת – מה הקטע של הפסלים? ולמה החתיכות מפוזרות ברחבי החוף?"


ההבעות על פניהם של החלקיקים נעשו עצובות. כמה מהם צעקו בבהלה, "חלקיק! חלקיק!"
"אממ… מה?"


בננהפוס הצביע על כמה חלקיקים וקרא "חלק!", ואז קרה דבר מוזר:


חלקיק אחד עלה על אחר, עצם עין אחת והחל לנופף בזרועותיו לכל עבר. פתאום הוא הסתובב אל חלקיק נוסף, וזה קפא במקום. שני החלקיקים הצליפו באוויר לכיוון החלקיק הקפוא, וזה השתטח על הקרקע בעיניים עצומות.
אריאל העביר את מה שראה בראשו, חשב כמה שניות ואז שאל, "מדוזה?" הצווחות המבוהלות אישרו את חששותיו. "אוי… אני כל-כך מצטער."


הוא הוציא את הטלפון ובדק בפוקידע על מדוזה. הפוקימון היה ידוע ביכולתו לשתק ולאבן יצורים חיים במבט, ככל הנראה באופן בלתי הפיך. הוא חי בין השאר בים התיכון ובסביבות חוף נורדאו. "אז כל האבנים האלה הן חתיכות של חלקיקים מאובנים? זה… המון! וזאת רק מדוזה אחת?!" החלקיקים הנהנו. "זה פשוט רצח עם! אני לא מאמין ש… רגע אחד."


הוא בדק את הפוקידע על חלקיק, והרים גבה. כפי שזכר, היכולת הרגילה של חלקיק היא גמישות, שנותנת חסינות לשיתוק; ואילו היכולת הנסתרת היא דביקות, שמאטה פוקימונים שיוצרים מגע. "אוקיי, כמה מכם דביקים?" בערך חמישה חלקיקים, כולל המנהיג והאחד מקודם, הרימו זרוע. "וגם כל אלה?" הוא הצביע על הפסלים ועל השקית. החלקיקים הנהנו שוב. "אתם מושבה של פוקימונים שהאחוז הגבוה בהם עם יכולת נסתרת?! זה אולי הדבר הכי הזוי שנתקלתי בו לאחרונה, ורק אתמול נתקלתי בפירקון שמבעיר את עצמו!"


נראה שהחלקיקים נעלבו מזה, אז הוא מיהר לתקן את עצמו. "לא התכוונתי לפגוע, זה פשוט דבר שלא רואים כל יום! ואם המדוזה הזאת תמשיך ככה, לא יראו נקודה… יש דרך שבה אני יכול לעזור חוץ מלהרכיב את הפסלים? אני מאמן פוקימונים, אולי אני יכול לעזור להיפטר ממדוזה!" "סלי!" הסכים איתו איזי.


רוב החלקיקים נראו מהוססים, אבל בננהפוס חייך. הוא הרים שתי זרועות מוצמדות לאוויר, והחל לסובב אחת בחצי עיגול עד שהיו אחת מעל השנייה. לקח לאריאל כמה שניות להבין שהוא מחקה שעון. "חצי שעה?" בננהפוס הנהן, עצם עין אחת ונופף בזרועותיו. את הסימן הזה הוא כבר הכיר. "היא מגיעה עוד חצי שעה… אם אני אבין עד אז בדיוק איך היא תוקפת, אני אולי אוכל למצוא דרך לנצח אותה. חושבים שתוכלו להסביר לי?"


זה לקח כמה דקות והרבה מופעי פנטומימה מאולתרים, אך לבסוף הוא הבין: המדוזה יוצאת מהים כל שעה עגולה ומתקיפה את החלקיקים. כל אחד שהיא פוגשת היא מנסה לאבן עם גל רעם – אם היא מצליחה (כי החלקיק דביק) היא מפרקת את החלקיק המאובן בעזרת הנחשים שלה, ואז מעיפה את החלקים ברחבי החוף. אם לא (כי החלקיק גמיש), היא פשוט תוקפת אותו עם חומצה. פרט חשוב נוסף שלמד היה איך היא משתמשת במתקפות האלה – בעוד שגל הרעם יוצא מהעין שלה, החומצה יוצאת מפיות הנחשים שלה.


"אם נצליח לנטרל את החלקים האלה, אולי נוכל להביס אותה… השאלה היא איך." אריאל ניסה לחשוב על דרכים, כשאיזי התחיל לנהום לפתע. "ליאו… ליאו…" "איזי, אכפת לך? אני מנסה לחשוב!" "ליאו! ליאו!"


'יכול להיות שהוא מנסה לומר לי משהו? ליאו… רגע, איך שהוא אומר את זה נשמע קצת כמו מיאו…' אריאל חייך כשהבין את הרעיון של איזי. "אתה גאון!" הוא פנה אל החלקיקים. "אני אצטרך לחזור לחוף הראשי, אבל אני אשתדל לעשות את זה מהר! בינתיים…" הוא חילק לדביקים שבהם גרגרי לאם מאלה שקנה לפני שהגיע לחוף. "קחו את אלה, ליתר ביטחון. אם מדוזה תחזור לפניי, הם יעזרו לכם להתנגד לשיתוק לפחות לזמן מה. איזי, אתה בא?"


"סלי!" קרא איזי, והצביע על הקרקע. המחווה הייתה ברורה. "טוב, אם אתה מתעקש… אני לא אטריח את החלקיקים לתת לי טרמפ שוב, אז כדאי שאמהר!" אריאל התחיל לרוץ, כשלפתע הוא הרגיש משהו נוחת על הכתף שלו. הוא הסתכל הצידה וקלט את בננהפוס. "אה, החלטת להצטרף לריצה? מקווה שאתה מחזיק חזק!" "חלקיק!" קרא בננהפוס בשמחה.


= = = = =


כשהם הגיעו לבסוף לחוף הראשי, בננהפוס ירד ממנו והחליק אל עבר אזור בו הונחו שקיות של פסולת אורגנית. "תברח כדי לאכול, למה לא…" אריאל סקר את החוף ומהר מאוד איתר את מץ-פון ליד אמא שלו ומיהר לעברם.
"הנה אתה!" קראה מיכל. "החברים שלך חיפשו אותך בלי סוף! אני אגיד להם שהגעת."


"כן, מצטער, אבל נתקלתי בבעיה ואני צריך את מץ ופון. הכדור שלהם אצלך?"


"ברור," אמרה והוציאה את הכדור האדום-לבן מהכיס, "אבל בשביל מה –"


"אין לי זמן להסביר, אני אסביר אחר כך!" הוא לקח את כדור הפרמייר, הכניס את מץ-פון לתוכו – מה שלא מאוד מצא חן בעיניהם – ומיהר למצוא את בננהפוס, משאיר את אימו מאחור מבולבלת. הוא מצא אותו זולל פסולת אורגנית, בזמן שיונתן ורינה מנסים לגרש אותו עם סנופי.


"אריאל, טוב שבאת!" אמרה רינה. "אתה יכול לעזור לנו פה? היצור המעצבן הזה עושה פה בלגן!" סנופי נבח לעבר בננהפוס, שמצידו לא נראה מתרשם.


"כן, אני די הבאתי אותו לפה, מצטער. בוא כבר!" הוא תפס אותו באחת הזרועות וניסה לגרור אותו משם. "אגב, יש לכם מושג מה עשו עם כל האבנים המוזרות?"


"אני חושבת שנתנו לצוות פיקסייט להשגיח על השקיות שלהן עד שיחליטו מה לעשות איתן בהמשך. למה, אתה צריך אותן למשהו?"


"משהו כזה, אני אשמח אם תוודאו שלא לוקחים אותן לשום מקום… נו כבר, תמנון עקשן!" בננהפוס המשיך להתנגד למשיכות ולאגור פסולת אורגנית.


"רגע, אם זה הפוקימון שלך, למה אתה לא פשוט מכניס אותו לכדור?" שאל יונתן.


"כי הוא לא הפוקימון שלי – אוף, מספיק עם השטויות שלך!" אריאל תפס את החלקיק מהקודקוד והרים אותו אל כתפו. "טוב שמחתי לדבר נתראה אחר כך חייב לזוז תמסרו ליואב וירדן היי ממני!" הוא התחיל לרוץ אל עבר מושבת החלקיקים, בידיעה שנותרו רק עוד כמה דקות עד לרגע האמת.


כשאריאל הגיע לבסוף למושבה וניסה להסדיר את נשימתו, הוא מצא את החלקיקים תשושים, כאילו בדיוק הוציאו הרבה אנרגיות. בננהפוס ירד לו מהכתף והוציא קצת פסולת אורגנית שאיכשהו הצליח לאגור, וחילק אותה בין הפוקימונים שהחלו לאכול אותה. מהר מאוד כל החלקיקים הישיבו לעצמם את האנרגיה, ואריאל השתדל שלא לחשוב על כך שהפסולת המגעילה הזאת הייתה לא על הכתף… ואז הוא שם לב שמישהו חסר.


"מישהו ראה את איזי?" החלקיקים הנידו לשלילה. "איזי, איפה אתה?!" הוא צעק, לחוץ מאוד, אך לא קיבל שום תגובה. החלקיקים לא ממש עזרו לו לחפש אותו, והוא ידע שאין זמן. הוא הוציא את מץ-פון, שמיד החלו ליילל בעצבים. נראה שהלהבה מעל הראש של פון הלחיצה את החלקיקים, והם החלו לצעוק בבהלה.


"תירגעו, כולכם! מץ, פון, הבאתי אתכם לכאן מסיבה חשובה מאוד, אז אני צריך שתקשיבו לי טוב! כנ"ל לגביכם, חלקיקים – אני צריך שכולכם תהיו מודעים לתוכנית!"


= = = = =


הוא הסביר לפוקימונים את התוכנית שלו, ובדיוק כשכולם התמקמו בעמדותיהם החלו להופיע אדוות במים הסמוכים. אריאל היה לחוץ גם ככה, ולא עזר שמץ ופון החלו ליילל את מה שנשמע באופן חשוד כמו המנגינה של One Winged Angel ('מאיפה הם בכלל מכירים את זה?'). לבסוף גוך סגול החל לעלות מהמים, והוא סוף-סוף היה יכול לראות את האויב שלהם.


מדוזה לא הייתה גבוהה במיוחד – גובהה היה בארך מטר, או שני חלקיקים זה על גב זה – אבל המראה שלה בהחלט היה מאיים: גופה הזכיר אישה שלובשת שמלה, עם פנינה אדומה בחזה; היו לה שתי ידיים עם טפרים ארוכים ומעוקלים; בראשה הייתה קבועה עין אחת צהובה עם אישון אדום וצר; ומשערה יצאו שישה נחשים סגולים וארוכים, עם עיניים צהובות זוהרות וניבים חדים. "מדוססססהההה…" הקריאה נשמעה יותר כמו לחישה, שיצאה מששת פיות הנחשים בו זמנית.


"שלב א', קדימה!" "קיק!" החלקיק המנהיג קפץ קדימה והתייצב מול מדוזה. היה ניכר שהיא מופתעת – כנראה שברוב הפעמים החלקיקים האחרים היו מגינים עליו. היא הייתה מרוכזת בחלקיק, ולא הבחינה בשני החתולים שהתקרבו לעברם – מץ ליד חלקיק, פון ליד מדוזה. העין של מדוזה זהרה, וזרם חשמלי יצא ממנה. הזרם אפף את חלקיק, אך הוא אכל את גרגר הלאם שלו וההשפעות נוטרלו. "מדוססססהההה?" מדוזה הגיבה בבלבול, והחלקיק ניצל את ההזדמנות כדי להשפריץ באקדח מים לתוך העין שלה. היא מצמצה, ובאותו רגע מץ ופון פיהקו בבת אחת. "מיאוווו…" גם חלקיק וגם מדוזה נעשו ישנוניים. "שלב ב'!"


מדוזה הסתובבה לעבר פון ושלחה אליו גל רעם, אך בשנייה האחרונה אחד החלקיקים הגמישים – אריאל זיהה אותו בתור אחד המסיעים שלו מקודם – קפץ ביניהם וספג את הזרם, שכמובן לא הייתה לו השפעה. העיניים של המנהיג נעצמו – מה שאמור לעזור להגן עליו משיתוק ואיבון לפחות באופן זמני – וגם העין של מדוזה נעצמה.


"בינגו! מץ, פון, תשתמשו ב-" הוא לא הספיק לסיים את המשפט, כשלפתע אחד הנחשים של מדוזה נשך את ידה השמאלית, ועינה נפקחה בפתאומיות, בבירור עצבנית משהייתה לפני כן.


"אוי, תפנית בלתי צפויה! לבטל, לבטל!" אריאל צעק, והפוקימונים התפזרו לכל עבר כשהנחשים פלטו זרם אחר זרם של חומצה, מתחמקים כמיטב יכולתם מהנוזל הרעיל. אלא שבכל המהומה הם שכחו מהמנהיג הישן, ושום דבר לא היה יכול למנוע ממנו להיפגע מהזרם האחרון…


עד שפרץ של בוץ יצא מתוך החול, התנגש בחומצה ונטרל אותה. "מה ל…" מתוך החול קפץ פתאום יצור בצבע החול, ופלט בוץ ישר לתוך עינה של מדוזה. אריאל קלט שהוא מכיר את הצורה של הפוקימון… "איזי?"


הסלמנדרה הירוק לשעבר, כעת חום-צהבהב, נחת ליד המאמן שלו על החול שהסווה אותו היטב, ואז העיף אבקת שלג על ראשי הנחשים. הנחשים לחששו בזעם.


"חתיכת תחמן קטן, בשביל זה נשארת פה! התאמנת עם החלקיקים כדי ללמוד הסוואה ויריית בוץ!" "סליאאון!" אישר איזי. לרוע המזל, נראה שהם חגגו מוקדם מדי כשאחד הנחשים זהר בירוק והוטח באיזי במלוא העוצמה – הצלפת גפן, אריאל הבין – והעיף אותו אחורה. וכאילו שזה לא הספיק, הם גם גילו את היכולת של מדוזה כשבועות סגולות יצאו מפיו של איזי, מסמלות הרעלה.


"איזי, תפוס!" אריאל השליך לעבר הפוקימון שלו גרגר לאם, אך זה נתפס בידי אחד הנחשים, ונחש נוסף התכונן להצלפת גפן נוספת על איזי…


כשלפתע זרם חומצה פגע בשני הנחשים, מטיח אותם לאחור וגורם לגרגר ליפול לעבר איזי, שבלע אותו במהירות. אריאל ניסה להבין למה שמדוזה תתקוף את עצמה, כשקלט שהחומצה לא הגיעה מאחד הנחשים האחרים – בננהפוס עמד מאחוריה, עם מבט נחוש בעיניו.


"עבודה טובה, גבר, תמשיך להסיח את דעתה! איזי, תמשיך לירות בוץ! מץ, פון, תמשיכו לנסות להרדים אותה עם פיהוק!"


למרבה הצער, נראה כי המתקפות הבלתי פוסקות לא יותר ממאטות את מדוזה, וכל פעם שהיא נרדמה אחד הנחשים (שלא נרדמו בעצמם משום מה) העיר אותה בנשיכה. החלקיקים האחרים גם ניסו לסייע, אך יריות החומצה של מדוזה הרחיקו אותם פעם אחר פעם.


"אנחנו יכולים להיות פה לנצח! אם רק הייתה לנו דרך לנטרל גם את הנחשים…"


"האמת שיש לכם דרך, והיא נקראת 'לקחת חצי דקה להסביר מה קורה במקום להיות מעורפל ולהתנהג מוזר בצורה שמלחיצה את אלה שאכפת להם ממך'!" נשמע קול מוכר, וכדור אש גדול הופיע מאחוריו ופגע באחד הנחשים.


אריאל הסתובב וראה את ירדן ויואב, עם כספי ולהט לצידם. "אז אני מניחה שהתכוונת לבוא לבקש מאיתנו עזרה, ופשוט שכחת? כי האפשרות השנייה לא מתאימה למי שאמור להיות החכם ביננו."


"זה לא הוגן מצידך! הייתי בלחץ, ורציתי לעזור לחלקיקים האלה לפני שעוד יתאבנו! אה כן, האבנים המוזרות ההן הן חלקים של חלקיקים מאובנים – שזה נשמע מצחיק כשאומרים את זה, אבל זה די מפחיד כשחושבים על המשמעות."


"תשמור את הנאומים שלך להתנצלות שלך אחרי שנגמור פה, טוב?" אמר יואב והוציא את אריק. "זריקת רעל!" הריצ'יליץ' זינק ונעץ את עוקצו דמוי המזרק בנחש נוסף. הנחש התנער ולבסוף הצליח להעיף את אריק ממנו.
"איך מצאתם אותי בכלל?" שאל אריאל, עדיין מתקשה לעכל את הסיטואציה.


"מישהו עקב אחרי הריח שלך…" נשמע קול חדש – הקול של אמא שלו.


מיכל, יונתן ורינה הופיעו מאחורי התאומים, וסנופי לצידם. הסנופקור השתמש בסילון אקווה ושיגר את עצמו אל עבר מדוזה, נוחת על ראשה. בננהפוס, איזי ומץ-פון המשיכו לתקוף את העין של מדוזה, בזמן שכספי, להט ואריק התקיפו את הנחשים כדי למנוע מהם לפגוע בסנופי. לבסוף, כשהנחשים היו קרובים מאוד זה לזה, סנופי השתמש בנשיכה ותפס את כל השישה בפיו, מסרב לעזוב. הפוקימונים של התאומים הצטרפו גם הם לתקוף את מדוזה עצמה, ובינתיים הנחשים ניסו לנשוך ולהצליף בסנופי כדי לגרום לו לשחרר אותם.


"אני לא חושב שהוא יחזיק מעמד שם עוד הרבה זמן!" קרא אריאל.


"אל תדאג, יש לו את זה," אמר יונתן. "אבל אתה יכול לומר לאיזי להשתמש עליו באבקת שלג?"
"מה? למה?"


"אין זמן להסביר!"


"זה לא הזמן להחזיר לי, אבל שיהיה… איזי, אבקת שלג על סנופי!"


האבקה הלבנה כיסתה את סנופי מכף רגל ועד ראש, ולפתע החלה להתמוסס. "כל מה שהוא היה צריך זה קצת קור בשביל העידוד," אמר יונתן, "ואז… המופע מתחיל."


עיניו האדומות של סנופי זהרו פתאום בכחול, ובוהק כחלחל התפשט לאורך כל גופו. זנבו ורגליו החלו לגדול, וכעבור כמה שניות ההתפתחות הושלמה. "סנוברייק!"


"כמה זמן הוא כבר יכול לעשות את זה?!" שאל יואב, בבירור מופתע.


"קצת אחרי שעזבתם," הודתה רינה. "אבל החלטנו לחכות עם זה קצת לרגע המתאים, מה ששיחק לטובתנו, כי עכשיו הוא יכול לעשות את זה! סנופי, מפולת!"


"סנוברייק!" סנופי המפותח נהם, וערמה ענקית של שלג נוצרה ונחתה על מדוזה, מפילה אותה חזרה אל תוך הים. המפלצת שקעה ולא יצאה שוב.


אריאל היה ללא מילים ממה שקרה עכשיו, ועמד שם המום לכמה שניות לפני שיואב אמר, "אז, אני מאמין שמגיע לנו הסבר…"


= = = = =


לקח לאריאל כמה דקות להסביר לחמישתם את השתלשלות האירועים שהובילה אותו למצב הזה, ולהתנצל על הפזיזות שלו. בינתיים הפוקימונים שלהם שיחקו בצד החוף, ואפילו בננהפוס הצטרף אליהם.


"טוב, את הלקח שלי אני למדתי," סיכם, "בפעם הבאה אני אדאג לעדכן אחרים במה שקורה ולבקש עזרה – למרות שאני מקווה שלא תהיה פעם הבאה."


"סוף טוב, הכל טוב, לא ככה?" אמרה ירדן.


"אם לעובדה שעדיין יש עשרות חלקיקים מאובנים ומפורקים ואין לנו דרך להפשיר אותם אפשר לקרוא סוף טוב," ציין יואב.


"כן… אם כבר מדברים, שלחתי הודעה לאחראים של צוות פיקסייט והסברתי את העניין. הם אמורים להביא את האבנים עכשיו, ואיתם להרכיב אותם מחדש לא תהיה בעיה," אמרה מיכל. "בכל זאת, בשביל זה החלקיקים הביאו אותך לכאן מלכתחילה, לא? זה המעט שנוכל לעשות בשבילם – מעבר לגירוש של מדוזה, זאת אומרת."


אריאל הרגיש משהו נוגע לו בגב, וכשהסתובב ראה את בננהפוס מצביע על הפוקדור של איזי על החגורה שלו. "אתה… רוצה שאני אתפוס אותך?" בננהפוס הנהן. "אתם באמת הייתם צוות טוב שם, אני בטוחה שתסתדרו ביחד," אמרה רינה.


"טוב, במקרה הכינותי מראש…" אריאל שלף מתיקו כדור ספארי. "לחנות הגרגרים היו כמה, אז ניצלתי את ההזדמנות," הסביר. בננהפוס לחץ על הכפתור ונשאב אל תוך הכדור. ניצוצות הכריזו על תפיסה מוצלחת.


"ברוך הבא לחבורה, ילד. אני אקרא לך בכינוי שגם ככה קראתי לך בו בלב כל הזמן… בננהפוס!"


באותו רגע החלקיק יצא מהכדור והשפריץ עליו מים.


"אאו! מה, אתה לא אוהב את הכינוי?"


"אני חושב שגם לשון הפניה הייתה בעייתית," אמר יואב. "אני די בטוח שזאת בכלל נקבה."


החלקיק הנהן – בעצם, הנהנה – כדי לאשר את ההשערה.


"אה, אופס. אני מקווה שלא העלבתי אותה… טוב, מה דעתך על מוז?" נראה שאת הכינוי הזה החלקיק דווקא אהבה.


"בננה בערבית? זה הכי טוב שלך?" שאלה ירדן.


"אנחנו לא יכולים לעבור תפיסה אחת בלי שמישהו יתלונן על הכינויים שבחרנו?" רטן יואב.


אריאל התעלם משניהם. "טוב, אני די מותש. נקווה שצוות פיקסייט יגיע לפה עם האבנים בקרוב ונוכל לגמור עם זה –"


החלקיקים החלו פתאום לצווח ולהצביע לעבר הים. יואב פנה לכיוון הים ונאנח בקול. "היא פשוט לא יודעת מתי להפסיק, אה?"


מדוזה יצאה שוב מהים, חבולה ועצבנית מהרגיל. נראה שהפעם היא מתכוונת לסיים את העבודה.
"כל הפוקימונים שלנו לא במצב להילחם… זאת אומרת, חוץ מפזית, אבל היא לא ממש תוכל לסייע פה," אמרה ירדן. "איך אנחנו –"


הדאגות נקטעו כאשר הילה סגולה אפפה פתאום את מדוזה והיא הונפה באוויר. הם הסתובבו וראו חצי תריסר פיקסייטים, שקיות מלאות באבנים מוטלות על החול מאחוריהם, ועיניהם זוהרות באור סגול. ביניהם ריחף ניין הילה, שקוע במדיטציה.


מדוזה נעצה בו מבט זועם, ושלחה גל רעם לעברו. רגע לפני שהגל פגע, אחד מגרגרי הלאם שאריאל נתן לחלקיקים ריחף אל עבר החתול העל-חושי. הזרם החשמלי אפף את ניין הילה, אך רגע לפני שזה אכל את הגרגר שלו, הזרם חזר חלקית אל מדוזה ואפף אותה. הנחשים לחששו בזעם ובכאב כשמעטה אפור התפשט במעלה גופה, ובתוך שניות מדוזה התאבנה. הם צפו במחזה, המומים, כשקול נשי מוכר נשמע מאחוריהם.


"יופי של שימוש ביכולת שלך, היילו. ואתם שלושתכם, אולי אתם מוכנים להסביר לי איך זה שכל פעם שאנחנו נפגשים משהו הזוי קורה? אולי כדאי שנבטל את השיחה שלנו היום! אבל נו, עכשיו אנחנו אמורים להרכיב פסלים, לא?"


אריאל צחק כשהסתובב. "נחמד לראות גם אותך, אדל."

המשך יבוא

1 1 vote
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
5 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
איתמר
איתמר
21 days ago

כבר מההתחלה היה ברור שאריאל יתפוס אחד(ת) מהם/ן

אלון 2
אלון 2
Reply to  איתמר
21 days ago

כן וכשבננהפוס הגיע היה ברור שהיא תהיה הפוקימונית שלו

אלון 2
אלון 2
21 days ago

וואו פרק מותח כשאדל הגיע ממש שמחתי והכל היה ממש טוב אבל הקטע עם מדוזה קצת מטריד אבל זה היה פרק ממש טוב

מולגי ורצח עם... של בננות?
מולגי ורצח עם... של בננות?
21 days ago

זה… די messed up כשחושבים אל זה…

אפשר לומר שזאתי שמדוזה פוגעת בהם פשוט נהיים משותקים, אבל היא פשוט מפרקת אותם לחתיכות כך שאפשר לומר שהיא סוג של רוצחת אותם… אם עצם זה שהיא הופכת אותם לאבן לא נחשב לרצח.

בכל מקרה, עכשיו לכל אחד מהם יש פוקימון שני!
חבל שליואב הפוקימון השני לא סוג מים… כאילו, לירדן יש פוקימון עשב ועכשיו פוקימון אש. לאריאל יש פוקימון מים ועכשיו פוקימון עשב. אבל יואב תקוע עם פוקימון אש ועכשיו פוקימון חרק (כן, אני יודע שהוא גם רעל).

נקרוזמאן
נקרוזמאן
20 days ago

מצטער שהפרק הזה מגיע קצת באיחור – הפרק האחרון לא קיבל הרבה תגובות, אז לא ממש הייתה לי מוטיבציה.

נהניתם מהפרק? רוצים לראות את הסיפור ממשיך? אז תפרגנו בתגובה כדי שאני אוכל לראות שבאמת יש קהל לסיפור! אני לא מפרסם את הערות הכותב לפני שיש עשר תגובות על הפרק.

לא מצליחים לנסח תגובה שתגיד את כל מה שיש לכם לומר? אין בעיה – תשאירו בינתיים תגובה קצרה (אפילו ברמת "פרק טוב", או לציין משהו אחד שמצא חן בעיניכם), ובהמשך תגיבו תגובה ארוכה.

5
0
Would love your thoughts, please comment.x