פוקימון; במהירות החושך – פרק 38: אש זרה / איידן סוייר

מאוחר יותר באותו יום, אל חדרו של ריק נכנס גבר מבוגר בעל שיער מאפיר והושיט את ידו ללחיצה.

"נעים מאוד, מר ריילי", אמר, "שמי דוקטור ויקטור פוג'י. אני מאמין שסיפרו לך עליי".

"סיפרו לי שאתה הרופא שמטפל בי", ענה ריק.

"רופא?" צחק הדוקטור, "אני לא רופא".

"אם אתה דוקטור ואתה מטפל בי בבית-חולים, מה אתה אם לא רופא?"

"אני גנטיקאי. באתי להציע לך טיפול ניסיוני, שתוך שבועות ספורים יוכל להשיב לך את היכולת ללכת, כאילו לא איבדת אותה מעולם".

ריק, שהתעניין בביולוגיה, לא הבין מה הקשר בין גנטיקה לרפואה, אבל דווקא משום כך הרעיון עורר בו עניין בלי קשר לתועלת שהוא עצמו יפיק ממנו.

"מה הטיפול הזה?" שאל.

"אנחנו ניקח ממך דגימת דם קטנה, ומה-DNA שלך נשבט לך רגל חדשה ונחבר אותה אליך דרך מערכת העצבים. כיוון שהיא זהה בדיוק לרגל שאיבדת, הגוף שלך לא ידחה אותה. היא אפילו תגדל יחד אתך ככול שתמשיך להתבגר".

"איך זה אפשרי? חשבתי שאי אפשר לשבט איבר בודד, והוא צריך להיות מחובר לאורגניזם חי".

בעיני רוחו של ריק עלה דימוי מחריד, של העתק מדויק שלו מוחזק במעבדה סגורה, איבריו נקצרים בעודו חי. דוקטור פוג'י הבחין בפחד שאחז בו, אולי כי כבר היה רגיל להתמודד עם הבעיות האתיות הכרוכות בשיבוט.

"אל תדאג. יש לנו את השיטות לגדל איבר בודד במעבדה, בלי כל שאר הגוף", אמר הדוקטור, "אם אבטיח לך ששום אדם לא ייפגע במהלך הטיפול, האם תהיה מעוניין בו?"

"בטח", אמר ריק, "אני רק מחכה ללכת שוב".

"טוב מאוד. מיד אכין לך את הטפסים לחתום עליהם. מי האפוטרופוס שלך?"

על זה ריק מעולם לא חשב. האפוטרופוס החוקי שלו היה מן הסתם אביו, אבל הוא כנראה לא יודע שהוא כאן. הדרקון האדום ודאי השתמש בקשרים שלו בצוות רוקט כדי לוודא שאחד מהם יהיה האפוטרופוס שלו, אבל האם מינה את עצמו לתפקיד הזה, או מישהו אחר?

"אני לא יודע", אמר ריק.

"אם כן, זו בעיה".

"לא תוכל פשוט לתת לי לחתום על הטפסים בעצמי?"

"מצטער, אני לא יכול. אני אמנם עובד עם צוות רוקט, אבל המעבדה שלי פועלת בחסות החוק, ועליי להציג להם מסמכים חוקיים לפני תהליך כזה".

"אני אברר את זה בהקדם האפשרי", אמר ריק, "אודיע לך ברגע שאדע".

"בסדר גמור. הנה כרטיס הביקור שלי, כאן תוכל ליצור איתי קשר".

שם החברה "מעבדות סיניבר" הודפס באותיות גדולות על הכרטיס, יחד עם דרכי יצירת הקשר בפוקיפון. ריק לקח את הכרטיס והניח אותו ליד מיטתו.

"תודה רבה", אמר ריק, "אני מקווה שנדבר כבר מחר".

– – – – –

כאשר ג'סי הגיעה לבית החולים בפעם הראשונה עם ג'יימס, הם מצאו את ריק שוכב על הרצפה ומרים שתי פחיות מיץ מעל החזה ולצדדים, כאילו היו משקולות.

"מה זה? ככה אתה עושה כושר?" שאלה ג'סי בביטול.

"צריך להתחיל ממשהו", ענה ריק, "בשבילי המשקל הזה הוא כמו מטילי עופרת".

הוא הניח אותן על הרצפה, הקים את עצמו והרים את גופו אל המיטה בעזרת רגלו הבריאה. למרבה המזל, להתיישב על המיטה עדיין לא עלה לו במאמץ רב.

"אני לא מבינה למה הגנרל מבזבז כל כך הרבה זמן על ילד נכה", אמרה ג'סי בעת שצפתה בו מנסה לקום.

"ג'סי, אל תהיי כזו. ריק השיג פוקימון אגדי, מה שרבים נכשלו בו".

"והפוקימון הזה נמלט, לא? בסופו של דבר ריק נכשל, ועכשיו הוא גם נכה".

"גם אתם נכשלתם בדיוק כמוני", אמר ריק, "אולי גם אתכם הוא יפטר?"

"הוא לא יפטר אותנו ככה סתם. אותך, לעומת זאת, הוא יכול לא לצרף לצוות מלכתחילה".

"מאוחר מדי. אני כבר חלק מצוות רוקט, בזכותכם, יש לציין".

דמה של ג'סי רתח מזעם. העובדה שריק נשאר שליו לעומתה הייתה הדבר המרגיז ביותר.

"מכול הטעויות שעשיתי אי-פעם בצוות רוקט, זו הייתה הכי גדולה".

היא הסתובבה ויצאה מהחדר. ריק היה בטוח שאם הייתה דלת לחדר, ג'סי הייתה טורקת אותה אחריה.

"מה עובר עליה?"

"אל תתרגש ממנה", אמר ג'יימס, "היא מתוסכלת שהעבודה שלנו בצוות מושבתת. כבר שבעה חודשים שאנחנו לא יכולים לצאת מהאי, כי אנחנו ממונים על הטיפול בך".

"בגלל זה היא מוציאה את הכעס עליי?"

"בדיוק".

"תגיד, ג'יימס", נזכר ריק, "אתה יודע מי זה פרסי?"

"מי?"

"החבר שיהיה מצוות אליי בצוות רוקט".

"לא שמעתי עליו. מצטער".

ריק קיווה שלפחות את זה ג'יימס ידע לומר לו. כל העתיד שלו, בצוות רוקט ובכלל, נראה לו כעת לוט בערפל, והוא קיווה לפרט המידע הקלוש ביותר שיפיג את החשש, אשר עד כה לא הצליח להשיג. לפתע נזכר במשהו שאמר לו ג'יימס.

"רק רגע. אם אתם ממונים על הטיפול בי, זה אומר שאתם האפוטרופוסים שלי?"

"כן", ענה ג'יימס, "לא בצורה חוקית, כמובן, אלא בכול מה שקשור לבית החולים הזה".

"מצוין! אם כך, אני אצטרך את עזרתכם".

והוא סיפר לו על הפגישה עם דוקטור פוג'י, ועל כך שכדי לקבל את הטיפול שישיב אותו לבריאות מלאה, הוא יצטרך את חתימתם על הטפסים של מעבדות סיניבר. ג'יימס היה מרוצה.

"טוב מאוד", אמר, "נראה שבכול זאת הכול יסתדר על הצד הטוב ביותר".

– – – – –

זו הייתה הפעם הראשונה שריק חש אופטימי מאז שהתעורר. כעת, כשהיה רגוע, פינה לעצמו זמן להיכנס למחשב של בית החולים ולקרוא קצת על חקר הגנטיקה במעבדות סיניבר. הוא לא הספיק לקרוא אפילו חלק קטן, לפני שהפתעה נוספת הגיעה אליו: חיילת של צוות רוקט שריק מעולם לא ראה בעבר, לבושה בחליפה שחורה. היא הייתה נראית כמו אשת עסקים רצינית, אלמלא שיערה הקצר הצבוע בירוק.

"אריק ריילי, אני מניחה", אמרה.

"זה אני".

"נעים מאוד. שמי ונדי, מנהלת אגף משאבי אנוש בצוות רוקט. אני אהיה הבוסית שלך בשבועות הקרובים, עד שתצטרף לאנשיו של הדרקון האדום".

ריק בחן אותה. ונדי נראתה כמו מישהי שהעבודה בראש מעייניה, ומצד שני מישהי שלא כדאי להתעסק איתה. הזמן הקרוב בו יעבוד איתה יהיה כנראה הזמן בו יצטרך להוכיח את כישוריו בצוות.

"בסדר", אמר ריק, "מתי מתחילים?"

ונדי חייכה. זה היה סימן טוב.

"ברגע שתסיים את הטיפולים כאן, נעביר אותך אל המחסן, ושם נראה לך את העבודה. אני רואה שאתה מסתדר עם מחשבים. זה כבר יתרון שאין להרבה אנשי צוות מבוגרים. אבל אני מזהירה אותך מראש, אם ציפית לחיים מרגשים של פשע והימלטות מהחוק, העבודה במחסן היא לא כזו. עד שתוכל ללכת שוב, תישאר עם עבודה משרדית פשוטה, ותתקדם הלאה לאט לאט".

"זה בסדר. זה לא ייקח זמן רב", אמר ריק.

"אני מקווה", ענתה ונדי, "עד אז, כדאי שאתה והפוקימון שלך תתחילו להתרגל זה לזה".

"הפוקימון שלי? אבל לקחו לי…"

"שמעתי את הסיפור. חשבת שצוות רוקט ישאיר אותך בלי פוקימונים?"

ונדי הוציאה מהמזוודה שלה פוכדור אחד והגישה אותו לריק.

"הרבה פעמים יש לנו פוקימונים עודפים, שחברי-צוות תפסו והעבירו אלינו במקום שייאלצו לשחרר אותם. את הפוקימונים הללו אנחנו מעבירים לחברים חדשים שאין להם פוקימונים".

"אבל אם צוות רוקט לא שומרים על החוק, למה הם מקפידים לתפוס רק ששה פוקימונים?"

"רובנו גנבי-פוקימונים. זה אומר שעדיין אכפת לנו מהפוקימונים שלנו", הסבירה ונדי, "כולם יודעים שיש סיבה שאסור לתפוס יותר מששה פוקימונים, והיא שפשוט אי אפשר לטפל ביותר מזה כמו שצריך. לכן חברי צוות רוקט שומרים על החוק הזה. למעשה, רוב הגנרלים אוכפים אותו בקפדנות".

ריק לקח את הפוכדור. הוא היה בצבעים צהוב ושחור, הסימן V מוטבע עליו באדום, וריק זיהה אותו ככדור-רמה.

"חבריך לצוות בחרו את הפוקימון הזה במיוחד בשבילך", אמרה, "קדימה, נסה אותו".

"בסדר", אמר ריק, "פוקימון, אני בוחר בך!"

מהפוכדור קפץ החוצה שועל קטן ואדום בעל ששה זנבות. זו הייתה וולפיקס, פוקימון אש. ריק מעולם לא נתקל בוולפיקס בעבר. הוא לא היה פוקימון נפוץ, אם כי לא נדיר במיוחד, והיה מפורסם בכוחותיו העל-חושיים הפחותים – הוא לא היה פוקימון על-חושי, אך בהחלט שלט במתקפות כמו חוש שישי וקרן בלבול. וולפיקס הביטה בריק בעיניה הענבריות הגדולות, ונראה שהיא מנסה לקרוא את מחשבותיו. בסופו של דבר, נראה שנמאס לה, והיא הפנתה אליו את זנבותיה והחלה ללקק את עצמה.

"היא לא חברותית במיוחד, אך גם לא עוינת. זה לא רע בתור התחלה".

"אני חושב שאבלה איתה קצת זמן", אמר ריק, "אני רוצה שנהיה החברים הכי טובים כמה שיותר מהר".

הוא לא הסכים להודות בזה, אך משהו נחמץ בלבו. וולפיקס הייתה פוקימון מצוין, הוא היה בטוח בכך, אך הוא ידע שאף פוקימון לעולם לא יוכל להחליף את קווילאבה. העובדה שדמתה לה כל כך בחלק גדול מתכונותיה לא הייתה מעודדת. להפך, הוא חש שבעצם קבלתו את וולפיקס, הוא מסכים לוותר על קווילאבה ולמצוא לה תחליף עלוב.

ריק החליט להשאיר בינתיים את וולפיקס מחוץ לפוכדור ולתת לשניהם זמן להתרגל זה לזו. במשך רוב היום היא הסתובבה בחדר ומדיי פעם עצרה לבהות בו, אך לא יותר מכך. הקרח ביניהם נשבר מעט בזמן ארוחת הערב, אז ריק חלק עמה כמה חתיכות מהלחם שלו. את החתיכה האחרונה היא כבר הסכימה לאכול ישר מידו. כאשר ריק סיים את הארוחה וחזר אל המחשב, וולפיקס התרכבלה ליד רגלו. מדי פעם הוא שלח את ידו וליטף את ראשה, אך נזהר שלא להגזים. יהיה עליו לרכוש את אמונה כדי שלא תרגיש שהוא מעוניין למצוא חן בעיניה רק כדי להילחם בעזרתה, כמו רוב מאמני הפוקימונים.

הוא קרא על טכנולוגיות שיבוט חדשניות, נושא שאמנם התעניין בו אך מעולם לא יצא לו לחקור לעומק, בהתחשב בעובדה שסיים רק 6 שנות לימוד ולמד רק ביולוגיה בסיסית מאוד. הוא ידע על חלוקת תאים, אך לא על יצירתם באופן מלאכותי ולא כיצד הם יכולים לגדול מחוץ לגוף חי. זה היה החלק שסקרן אותו ביותר. למרבה הצער, הוא לא מצא על כך מידע, מלבד אזכורים בודדים לטכנולוגיה ללא שיטת הביצוע. זה היה מוזר מאוד – מדוע מעבדת גנטיקה מובילה מצניעה פריצת דרך שכזו, במקום להתפאר בה בראש חוצות?

ואז נפל לו האסימון. הוא נזכר בדבריו של דוקטור פוג'י: "שום אדם לא ייפגע במהלך הטיפול". זה אולי לא היה שקר, אך זה הסווה את מה שלא נאמר במפורש. הוא חש צורך להרים את וולפיקס שלו מהרצפה ולאמץ אותה אל זרועותיו. זה עלה לו בנשיכה, אך וולפיקס נרגעה במהרה לאחר שהבינה שהיא בידיים טובות. הוא לא יכול היה להימנע מלחשוב על מה שלא רצה להעלות בדעתו: אם הוא לא היה מקבל את וולפיקס מצוות רוקט, הייתכן שוויקטור פוג'י היה מקבל אותה במקומו?

דוקטור פוג'י חזר לבית החולים למחרת בבוקר. ריק לא רצה לראות אותו, אבל ידע שהוא יגיע ושהוא ייאלץ להתעמת עמו.

"נו", אמר, "מוכן לתת לי דגימת DNA?"

ריק לקח נשימה. היה עליו לאזור אומץ כדי לומר את שבכוונתו לומר.

"לא", אמר, "אני לא רוצה את הטיפול שלך".

דוקטור פוג'י נראה מבולבל. "לפני כמה ימים היית נלהב לקבל אותו. מה קרה פתאום?"

"הבנתי מה אתה עושה. אתה משתמש בגופם של פוקימונים כדי לגדל את האיברים המשובטים, נכון?"

"מי אמר לך את זה?"

"פשוט תענה לי".

דוקטור פוג'י היסס, ולבסוף אמר, "יש לך עוד הרבה מה ללמוד, ריילי. כל פרקטיקה רפואית שתשתמש בה נוסתה על יצורים חיים, אפילו על בני-אדם".

"אולי אתה צודק, אבל אם יש לי ברירה, אני לא מוכן שהיכולת שלי ללכת תעלה בחייו של אף אחד".

"לצערי אין לך ברירה. זה לא בידיך אלא בידי האפוטרופוסים שלך, והם כבר חתמו על הטפסים".

"לא אכפת לי. אני לא אשתף פעולה".

הדוקטור הוציא מכיסו מזרק נקי וסגור. הוא שחרר ממנו את הפקק והחל להתקרב לריק.

"צוות רוקט רוצים שתלך שוב. הם אלה שמשלמים לי. באתי הנה לעשות עבודה, ובכוונתי לבצע אותה. אנחנו יכולים לעשות את זה בטוב ואנחנו יכולים לעשות את זה ברע, אבל אלה האופציות היחידות שלך".

ריק הביט במחט השלופה הולכת וקרבה, וידע שזהו רגע האמת.

"וולפיקס, מתקפת זריזות!" צעק.

וולפיקס זינקה מעליו מהצד השני של המיטה ודחפה את הדוקטור בכוח. היא אמנם הייתה קטנה, אך הוא היה מופתע, ונהדף אל פינת החדר כשהמזרק נשמט מידו. הוא דחף את וולפיקס מעליו וניסה לקום, אך וולפיקס ירתה עליו קרן בלבול זריזה, והדוקטור כשל מרגליו, לא מסוגל לקום. ריק תפס במהירות מקל מטאטא בידו השמאלית והשתמש בו בתור קב בדרך החוצה מהחדר, כאשר וולפיקס רצה לפניו, מפלסת לו דרך ומרחיקה את כל מי שעבר שם בעזרת האש החמה.

ריק הרגיש שהחזרה לכושר בימים האחרונים השתלמה מעט: הוא הצליח לדדות במשך דקה שלמה במסדרונות, לפני שרגליו כשלו והוא נפל לרצפה. לא היה לו זמן לאבד, והוא המשיך בדרכו החוצה בזחילה. שני פוקימונים שומרים של בית החולים התקרבו לתפוס אותו. אלה היו מאצ'ופים, פוקימונים לוחמים שדמו לילדים שריריים, לא מהירים במיוחד אך מהירים בהרבה ממנו – אך וולפיקס הייתה מהירה בהרבה מהם, והזדרזה להתייצב לפניהם ולהגן על המגדל שלה. בסופו של דבר הצליח ריק להגיע אל המדרגות שבקצה המסדרון, שם פשוט גלגל את גופו מטה, מקווה שלא לשבור עוד כמה עצמות בדרך – אך הידיעה שהצליח להימלט מדוקטור פוג'י הייתה שווה את זה.