מוצאים את מיו – פרק 17 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

בפרקים הקודמים של "מוצאים את מיו" – https://pocketmonsters.co.il/?cat=7921

– – – – –

קמנו בשעה תשע בבוקר, שעתיים מאוחר יותר ממה שהחלטנו לצאת יום לפני. התקרית עם דסקנואר הייתה מבעיתה, אבל היא גם גרמה לי לחשוב אם סרג' ידע על כל הסכנות שנמצאות באזור לפני שהוא שלח אותי למסע הזה.

הבטתי לכיוון לנה וראיתי שהיא כבר מאורגנת. היא לבשה חולצה מכופתרת בצבע חאקי ומכנס דגמ"ח באותו צבע. על שערה השחור חבשה כובע רחב שוליים ועל גבה הניחה את התיק שארזה יום לפני כן. אני לא הייתי צריך להתארגן כל כך הרבה זמן. ישנתי עם הבגדים שלבשתי ביום הקודם והם הרגישו לי נקיים למדי. לקחתי את התיק שהנחתי בכניסה לבונקר והייתי מוכן.

"מוכן כבר?" שאלה לנה בחוסר סבלנות.

"כן, כן אני מוכן", עניתי לה, "את מוכנה לצאת?"

היא חיכתה שניה,  אמרה, "לא, שניה, שכחתי משהו", הניחה את התיק על הרצפה בזהירות ורצה לאחד החדרים. שמעתי שהיא מקלידה משהו בחדר המחשבים. תוך שלוש דקות היא חזרה ואמרה, "עכשיו אני מוכנה".

יצאנו מהבונקר לתוך היער. היער היה חשוך מספיק מכל הצמחייה שלא היינו צריכים אפילו למצמץ מהסנוור של בוקר. ראיתי מקדימה את הדרך שהייתי אמור לקחת לולא לנה התחילה להילחם בי.

"בואי נתחיל משם", אמרתי והצבעתי על הדרך.

"אוקיי", הסכימה לנה והתחלנו ללכת.

"אז… ממתי את כאן?" שאלתי את לנה בניסיון להוציא מידע בנוגע לתמונה שראיתי.

"אה… הרבה זמן, הרבה מאוד זמן", היא אמרה.

"מה זאת אומרת הרבה זמן? שנים? חודשים?"

"משהו כזה. אני כאן מאז שנולדתי", היא אמרה. התשובה הפתיעה אותי. איך יכול להיות שהיא נולדה כאן אם אתמול ראיתי בתמונה שהיא רצה בשדה פרחים פתוח, בו רואים את השמיים והשמש מאירה?

"ההורים שלך לא כאן? הם הרי לא היו עוזבים אותך לבדך, נכון?" שאלתי.

"הם… הם מתו כשהייתי בת שבע", היא הסתכלה עליי. היא חייכה חיוך עצוב.

"אני לא ידעתי". גם מהתגובה הזו הופתעתי.

"זה בסדר, זה קרה לפני הרבה זמן".

"אם אפשר לשאול רק, איך הם נהרגו?" הרגשתי שהיא לא תרצה לענות על השאלה, אבל הייתי חייב לשאול.

"נרצחו", היא אמרה, "הם נרצחו על ידי אותם אנשים שרוצים להרוג את מיו".

שמתי לב שהשעון שלי רוטט. הרמתי את ידי והסתכלתי על השעון. ראיתי על המסך שמישהו מתקשר אלי לשם שיחת וידאו. לחצתי על כפתור האישור.

"אדריאן", שמעתי קול. המסך היה חשוך ולא הבנתי למה המתקשר בחר בשיחת וידאו, "אדריאן, אתה שומע אותי?" זה היה הקול של פרופסור אוק.

"כן, זה אתה פרופסור?" שאלתי.

"כן, זה אני" הקול שלו היה מתוח, נשמע שהוא ממהר, "תקשיב לי טוב, אם תפגוש את לנה בדרך…"

"כבר פגשתי אותה", אמרתי.

"יופי, אז תבטח בה ורק בה ו…" השיחה נקטעה.

"תראה" אמרה לנה. היא הצביע מלפנים על פתח של מערה גלויה. המערה נראתה נורא לא שייכת לאזור. המערה הייתה קטנה ובנויה מאבן גסה ואילו הסביבה הייתה שופעת צמחייה.

"שנכנס?" שאלתי.

"שמעתי דברים על המערה הזו. ההורים שלי, לפני שנרצחו, היו חוקרים. הם היו חוזרים כל יום לבונקר ומספרים לי סיפורים על הדברים שגילו באותו היום. אחד הסיפורים שזכורים לי הוא הסיפור על מערת האבן שמצאו. הם סיפרו לי שבפנים היה דבר מדהים, אבן חן גדולה וזוהרת שלפי מה שהם האמינו, יכולה לגרום לדברים מדהימים בידיים הנכונות, אך בידיים הלא נכונות, היא יכולה להביא להרס וחורבן".

"אז נכנס?" שאלתי אותה שוב.

"כן", היא השיבה.

הכניסה למערה כבר לא נראתה קטנה כמו שהיא נראתה לנו מרחוק. היא הייתה גבוהה ממני בראש ורוחבה התאים ל-לפחות שלושה אנשים לעבור בה בבת אחת. נכנסנו למערה ועם הזמן שהלכנו, המערה נעשתה יותר ויותר חשוכה.

"רפידאש, צאי", הוצאתי את רפידאש למען האש הבוערת בגבה במטרה שתאיר לנו את הדרך. בתוך המערה שמנו לב לאופן בו היא בנויה: נטיפים וזקיפים יצאו מתקרת ורצפת המערה ויצרו כל מני מעברים בתוכה. היו מקומות בהם היינו ממש צריכים לבחור באיזו דרך לבחור כמו בסרטים: ימין או שמאל. פעם בחרנו ימין ופעם בחרנו שמאל וכך המשכנו.

במערה ראינו פוקימוני מערות רבים, כמו זובאטים וההתפתחויות שלהם, פרס ופרסקטים, ועוד פוקימונים שלא זיהיתי, אבל התעניינתי בהם מאוד והתכוונתי לחקור אותם בדרך חזרה.

בסופו של דבר הגענו למבוי סתום. המבוי הסתום לא היה קיר רגיל וטבעי של אבן, אלא אבנים מנופצות שכיסו את המעבר אל המשך המנהרה.

"מה נעשה עכשיו?" שאלתי.

"נסתובב ונמשיך בפניה הבאה", ענתה לנה בטון שאמר לי שהתשובה הייתה ברורה מאליה.

"לא, אתם לא תסתובבו ותמשיכו", אמר קול. זיהיתי את הקול הזה. שמעתי אותו לראשונה רק לפני כמה ימים. הסתובבתי אל מקור הקול וראית את האיש שפרץ אלי לבית לפני כמה ימים. הוא עדיין לבש את מעיל המלחמה הגדול שלו. רק עכשיו שמתי לב לגובה שלו. הוא בטוח היה גבוה מסרג'.

"לא, לא עכשיו!" אמרה לנה. לא הבנתי למה היא מתכוונות. היא הביטה לכיוון האיש במבט נואש.

"כן עכשיו", הוא אמר והוציא אולטרה בול מחגורתו אשר עליה היו נמצאים כבר חמישה אולטרה בולים והאקדח שלו.

"צא, אגרון!" הוא אמר ופתח את האולטרה בול. מתוך האולטרה בול יצא פוקימון ענק, גבוה מגובה האיש. הפוקימון נראה כאילו הוא עשוי מתכת ושתי קרניים גדולות בקעו מראשו, "תשתמש בהורדה!"

"רפידאש, תשתמשי בפיצוץ אש!" רפידאש פתחה את פיה ואש יצאה ממנה. אגרון התחיל לרוץ לעברה של רפידאש.

"יש!" האש פגעה באגרון ונוצר מסך עשן כבד, אך השמחה לא נמשכה זמן רב. מסתבר שאגרון פשוט עבר דרך האש ופגע ברפידאש בעוצמה. רפידאש נפלה על הקרקע חסרת אונים ועל כן החזרתי אותה לפוכדור שלה. ברגע שהיא חזרה לפוכדור נהיה חשוך, אבל אז האיש אמר "אגרון, הבזק!" ופתאום מתוך אגרון יצאה אור שהאירה את האזור.

"בלסטויז, צא!" קראתי לו לצאת ובלסטויז יצא ולא נתן לנו לשכוח שכך עשה. הוא שאג שאגה אדירה שגרמה לנו לשמוע את הפוקימונים שהיו באזור בורחים בבהלה.

"בלסטויז, תשתמש בתותח הידרו!" אמרתי לו. מתוך תותחיו יצאו מים בעוצמה חזקה, אבל אף אחת מהיריות לא הצליחה לפגוע באגרון שיחסית לגודלו, היה זריז מאוד.

"אגרון, תשתמש בפרץ מתכת!" פרץ של מתכות חדות יצא מגופו של אגרון ופגע בבלסטויז. בלסטויז נראה משותק מהכוח שפגע בו כרגע.

"בלסטויז, אל תוותר! תשתמש בריסוק גולגולות!" חשבתי שהתקפה מרחוק תאפשר לאגרון לחמוק ממנה, אז החלטתי לשנות אסטרטגיה ולתקוף חזיתית. בלסטויז התעשת על עצמו, הכניס את ידיו לשריונו וקפץ לכיוון אגרון כאשר ראשו מכוון אליו. ההתקפה הצליחה ואגרון נפגע בפגיעה ישירה. אגרון נראה כי הוא נפגע קשה, אך עדיין היה צריך הרבה יותר מזה בכדי להפילו.

"אגרון, תשתמש בקצה כפול!" אמר האיש. אגרון ניתר לעבר בלסטויז במהירות עצומה ובלסטויז ניתק מהרצפה ועף עד שנחת בעוצמה על הקרקע הקשה.

"הגיע הזמן לוותר ילד", הוא אמר.

"לעולם לא", הגבתי בעצבנות. הוא הסתכל עליי כאילו הייתי רק ילד קטן ומעצבן, המבט שלו זלזל בי. הסתכלתי עליו בכעס, איך יתכן שאחרי שניצחתי בליגת הפוקימונים, בא מישהו ומנצח את הפוקימונים שאימנתי כל כך קשה בכזאת קלות.

"ממש כמו אמא שלך", הוא אמר.

"אמא שלי? מה היא קשורה לזה?" שאלתי. הבטתי למטה במטרה לחשוב על האמירה הזו, אבל שניה אחר כך הרגשתי צריבה חזקה בחזה שלי ואז נפלתי ולא הרגשתי עוד דבר.