אל תוך הר הגעש

הרגשתי את הלבה נוזלת לתוך גופי. עכשיו התחלתי להילחץ. 'איך יוצאים מכאן?' חשבתי לעצמי. לא היה לי ברור מה צריך לעשות כדי לצאת. החלטתי לשחות כלפי מעלה ולקוות לטוב. הלבה זלגה ממש אל תוך גופי, ליטפה את עצמותי, את בשרי ואת עורקיי. 'כנראה שהמחקרים של בני האדם צדקו' חשבתי, 'למרות הכל אני פוקימון מסוג אדמה'. הבנתי שיש גם כמה יתרונות בלהיות כזה. שחיתי למעלה. הפתח לא היה באופק. המשכתי לשחות עוד קצת, ולפתע הרגשתי אוויר. 'עכשיו צריך לנסות לזנק!' חשבתי. מתחתי את רגליי כלפי מטה, וזינקתי בכל הכוח. כעת כל גופי הרגיש את האוויר. הסתכלתי קדימה, וראיתי את כל חברי הצוות.

כולם בכו. גם היטמונלי היה שם, אך הוא התעלם מהבכי של כולם ושילב ידיים בשקט. אבל אותי הטריד משהו אחר. 'איך אני יכול לקפוץ לגובה כזה? יכול להיות שזה רק מתוך ההר?' הרהרתי, כשאני שוכח איפה אני נמצא. לפתע נזכרתי שאני באוויר, ולכן הפסקתי לחשוב, והתחלתי לפעול. שמתי לב שאני כבר יותר גבוה מחברי הצוות, אך מתחיל ליפול מטה. לכן הטיתי את גופי לכיוון חברי הצוות, וכשנחתתי, לא רק שהצלחתי לעמוד לידם, אלא שהנפילה לא הכאיבה לי אפילו קצת. כל חברי הצוות נדהמו. הם לא יכלו להוציא הגה מפיהם. לכן, הבנתי שזה הזמן להשוויץ קצת. "סנדשרו…" קראתי בפוזה דרמאטית, "חוזר למשחק! חשבתם שלבה מסכנה יכולה להכניע אותי? אז טעיתם!!"

נראה שזה קנה את חברי הצוות, שרצו לחבק אותי. רק מטאגרוס טפח קלות על שכמי, ואמר "לטובתך, אתה לא רוצה שאחבק אותך". צחקתי בקול, וטפחתי עליו בחזרה.

לפתע, הרגשתי טפיחה על גבי, אך היא הייתה חזקה יותר מכולם. הסתכלתי אחורה, וראיתי את לא אחר מאשר היטמונלי. הוא הסתכל אליי, וקרא בציניות "נו, אז למי מתחשק סיבוב שני?" התעצבנתי מאוד על מה שהוא אמר. אבל הפעם לא היה לי אכפת להחטיף לו את האגרוף החזק ביותר שיכולתי.

אז עשיתי את מה שהמחשבה שלי הורתה לי לעשות. החטפתי לו. אבל האגרוף הזה היה הרבה יותר עוצמתי מהקודם. כהוכחה לכך, היטמונלי הסתחרר במקום, ואז נפל על ישבנו. "וואו, איך אתה עושה את זה?" הוא שאל, אך הפעם התגובה שלו לא נשמעה כל כך צינית, "זה… זה מדהים!" הוא קם על רגליו, ואמר לי "אני לא אפגע בך יותר, אבל תזכור… מעכשיו אנחנו יריבים!" הוא הסתכל אליי וחייך חיוך שנראה מרושע. קמצתי את אגרופי, והוא לפתע נזכר באגרוף שפגע בו לפני רגע. הוא שתק.

לאחר התקרית עם היטמונלי, הרגשתי נגיעה קלה מאחורי גבי. הסתובבתי, וראיתי את וייפלום עומדת שם, כשהיא יפה מתמיד (לפחות כך אני חשבתי). "אתה… אתה חי?" היא שאלה. השאלה נראתה רצינית, ולא צינית.

"תתפלאי", עניתי לה, "מסתבר שאני יכול לשרוד בתוך לבה!"

וייפלום עמדה במקום, נראה כאילו היא מתלבטת מה לעשות. האם לחבק אותי כמו כל השאר, או שאולי להסתובב אחורה. 'מעניין למה היא חושבת כך' חשבתי לעצמי. הסתכלתי עליה, וחייכתי. אבל לא חייכתי ישירות אליה, מכיוון שראיתי את פלייגון מאחוריה. הוא הסתכל אליי וקרץ בעינו. 'מה הוא מתכנן?' חשבתי לעצמי.

לפתע, הוא דחף קלות את וייפלום, שהתקדמה קצת לכיווני כתוצאה מהדחיפה. עכשיו היא הייתה ממש קרובה אלי. היא הסתכלה עליי, ואמרה "אני יודעת מה צריך לעשות". היא התקדמה אליי עוד קצת, וחיבקה אותי בהתרגשות. "היית מדהים" היא לחשה לי. חיבקתי אותה בחזרה. הרגשתי את דמעות ההתרגשות שלה זולגות על כתפי. הרגעתי אותה. היא הרפתה, ואמרה "התחזקת קצת, אה?" הנהנתי, כשאני מגרד את עורפי בביישנות.

"שנחזור?" שאל פלייגון. ראיתי שהוא מחזיק גופה של אירודקטיל. "אה… נכון… המשימה!" קראתי, וסוויפר, שעמד לידי, צחק בקול והחטיף לי כאפה, בשביל הצחוק. הכאפה בהחלט הצחיקה אותי. שמעתי את היטמונלי אומר מאחורה "למה כשאני עושה את זה הוא לא צוחק…" צחקתי אפילו עוד יותר חזק.

כעבור שעתיים, ההר כבר היה מאחורינו. "קדימה חברים!" קרא פלייגון, "חוזרים לאמבואר!" כולנו הרענו ביחד, כמובן חוץ היטמונלי, שהעדיף לשתוק. נכנסנו אל תוך היער, וכל יצורי היער השונים הסתכלו לכיוון שלנו, פעורי פה.

"הם… הם הביאו איתם.. אירודקטיל!" קרא קטארפי קטן, והתחבא מאחורי אימו. "מי אלו?" שאלו חלק מהפוקימונים את חבריהם. "אנחנו…" אמרתי בפתאומיות, "אתם יכולים לקרוא לנו אלופים, אתם יכולים גם לקרוא לנו תותחים, או באיזה כינוי שתבחרו, כמובן שיהיה טוב", אמרתי וצחקתי בקול. "אבל הכי טוב שתקראו לנו גיבורים". חייכתי אל כל הפוקימונים שהיו שם.

לפתע, הם החלו להריע לנו. התקדמנו כולנו בגאווה, ונראה שהיטמונלי הכי התלהב מקריאות העידוד. הוא קפץ ועשה פוזות, הרשים את הנקבות וגם את הזכרים, שרצו ללמוד ממנו תרגילים. אחרי הליכה קצרה מלאה בהתלהבות ובשמחה, הגענו לעץ הגדול, שמוביל אל הבסיס הראשי שלנו. נכנסנו לתוכו בזה אחר זה, תוך שאנו נפרדים מהמעריצים הרבים שהשגנו בקלות רבה כל כך. 'אבל את האמת,' חשבתי לעצמי, 'זה לא היה כזה קל'. גיחכתי, וקפצתי אל תוך גזע העץ. כעבור כמה שניות, נחתי על רגליי, בבסיס העץ.

אמבואר הסתכל עליי בחצי חיוך, ואמר "אני גאה בך. שמעתי שהצלחת לשרוד בתוך לבה, מה שאפילו פוקימון אש לא יכול לעשות".

הוא טפח על שכמי, ואני השבתי לו "אבל אתה שוכח שלבה זו בעצם אדמה מומסת". צחקתי בקול,

והוא הצטרף לצחוקי, "בתור מישהו שטייל בכל העולם ולא יודע מה זה לבה באמת, הייתי מצפה ממך לחשוב אותי לאידיוט!" הוא שתק מיד כשראה את מבטי, והבין שבזכות אותו משפט, אני באמת חושב עליו ככה.

"אז…" שאל מטאגרוס, "מה המשימה הבאה שלנו?" שאר חברי הצוות הצטרפו לשאלה, אמבואר הסתכל עלינו וחייך, כאילו עלה במוחו רעיון.

"מאחר והמשימה האחרונה לא הייתה מאתגרת במיוחד עבורכם… אני חושב שהמקום הראוי ביותר להעניק לכם את המשימה הבאה הוא…" אמבואר שתק לרגע, והשאיר אותנו במתח.

"רק רגע!" קראה וייפלום, "כן התקשינו! סנדשרו כמעט מת!" הוא התלוננה בפני אמבואר,

שקרא "בכל זאת, המשימה הבאה שלכם תהיה הרבה יותר קשה. המשימה הבאה שלכם תהיה ב…" הוא שוב הפסיק והסתכל עליי… "מערת הדיגלט", הוא אמר בטון שקט.

"מה?!" קראתי בחרדה, "לא! ממש לא! זה מקום קשה מדי עבורנו!".

"אתה כזה פחדן," אמר לי היטמונלי, "אתה מפחד מדיגלט!".

"לא…" אמרתי לו, "אתה בכלל לא יודע מה זה, אתה לא רוצה לדעת, מה זה באמת דיגלט…"