"TOY" של נטע ברזילי נכתב על ידי פוקימון!

בכתבה זו אני אנסה להוכיח שהשיר "TOY" מאת נטע ברזילי הוא בעצם טקסט שנאמר על ידי פוקימון (מסוג נקבה) למאמן שלה.

"TOY"
כתיבה ולחן: דורון מדלי וסתיו בגר
תרגום: הספרייה הלאומית

רִי, אוֹיָה, שָׁלוֹם לְךָ, הֶמְמְ, לָה
רִי, אוֹיָה, שָׁלוֹם לְךָ, הֶמְמְ, לָה
רִי, אוֹיָה, שָׁלוֹם לְךָ, הֶמְמְ, לָה
רִי, אוֹיָה, שָׁלוֹם לְךָ, הֶמְמְ, לָה

רִי, אוֹיָה, שָׁלוֹם לְךָ, הֶמְמְ, לָה
רִי, אוֹיָה, שָׁלוֹם לְךָ, הֶמְמְ, לָה
רִי, אוֹיָה, שָׁלוֹם לְךָ, הֶמְמְ, לָה
רִי, אוֹיָה, שָׁלוֹם לְךָ, הֶמְמְ, לָה

הקולות שמושמעים בתחילת השיר הם לא אנושיים. הם מזכירים לנו בעיקר קולות של תרנגולת.

הַבֵּט בִּי, אֲנִי יְצוּר נִפְלָא 
כְּלָל לֹא אִכְפַּת לִּי מֵהַטָּפוֹת הַמּוּסָר שֶׁלְּךָ
בְּרוּכִים הַבָּאִים בָּנִים אֶל מוֹפָעִי, אֲחַנֵּךְ אֶתְכֶם
תֹּף תֹּף אָה אוֹ, תֹּף תֹּף אָה אוֹ

בשורה הראשונה של הבית אנחנו נחשפים לדובר השיר, שמגדיר את עצמו כיצור נפלא (האם מדובר בפוקימון?)
הוא פונה אל הנמען (נמען לא ידוע בשלב הזה) ואומר לו שלא איכפת לו (לדובר) מהטפות המוסר שלו (של הנמען).
את השורה השלישית הדובר מפנה אל כל בני המין השני, המין הזכר, המין הנגדי. מה שמלמד אותנו שלושה דברים:
1. הדובר הוא בעצם דוברת והיא ממין נקבה. 2. הנמען הוא ממין זכר. 3. והנמען מחנך יתר על המידה את הדוברת.
ואת הבית חותם דיבור לא אנושי של הדוברת.

הֵי, חוֹשְׁשַׁתְנִי שֶׁשָּׁכַחַתְּ אֶת חֻקֵּי הַמִּשְׂחָק
דֹּב הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלִּי בּוֹרֵחַ
עַכְשָׁו לְבֻבַּת הַבַּרְבִּי יֵשׁ מַה לּוֹמַר

בשורה הראשונה נודע לנו שיש איזה שהוא משחק, ויש לו חוקים והנמען שכח לציית לחוקים האלה.
מהשורות הבאות ניתן להסיק שהנמען בעל השליטה, ככל הנראה התייחס אל הצעצועים שלו בצורה מסוימת וכתוצאה מזה הם ברחו, ויש להם מה לומר לנמען על היחס שהם קיבלו. ככל הנראה מדובר ביחס רע, יחס מנצל, יחס לא יפה.

הַטֶּלֶפוֹן הֶחָכָם שֶׁלִּי אוֹמֵר עֲזֹב אוֹתִי לְנַפְשִׁי
אֲנִי לוֹקַחַת אֶת הַפִּיקָצ'וּ שֶׁלִּי הַבַּיְתָה
אַתָּה טִפֵּשׁ בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַטֶּלֶפוֹן הֶחָכָם שֶׁלְּךָ

הטלפון החכם מקבל כאן תכונות אנוש, האנשה, ואפילו הוא אומר – "תעזוב אותי לנפשי". בדרך כלל כאשר אומרים לאדם לעזוב את הפלאפון החכם שלו, אז זה נאמר בהקשר של "צא מהבית, הפסק להביט במסכים, תבלה זמן בטבע, צא עם חברים, התייחס יותר לסובבים אותך, וכיוצא בזה.
השורה הבאה מוכיחה שהטקסט נכתב בעולם הפוקימון. יש לדוברת תחושה של בעלות על פיקאצ'ו. מאחר ולנמען, הגבר, אין מספיק זמן להתעסק עם פיקאצ'ו ואיתה, הדוברת מרגישה שפיקאצ'ו כעת שייך לה, והן כעת הולכות לבית.

אֵשֶׁת חַיִל לְעוֹלָם אַל תִּשְׁכְּחִי
הִנָּךְ אֱלֹהִית וְהוּא עוֹד עָתִיד לְהִתְחָרֵט
הוּא יֶלֶד פָּאקָה-מְ-פָּאקָה-מְ-פָּאקָה
פָּאקָה-מְ-פָּאקָה-פָּאקָה-נָאק
אֲנִי לֹא הַפָּאקָה-מְ-פָּאקָה-מְ-פָאק-מְ שֶׁלְּךָ

שתי השורות הבאות נאמרות בחוסר הקשר מוחלט לשיר המלא, אך במבט עמוק יותר, ניתן לייחס אותן למצפון של הדוברת אשר מחזק את דבריה, אומר לה שהיא אשת חייל ואל לה לשכוח זאת. הוא עוד אומר שמעשיה עוד יגרמו לנמען להתחרט על המעשים שהוא עשה ולא עשה למענה.
כאן גם נחשפת הזהות של הנמען, מדובר בילד. 

אֲנִי לֹא הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלְּךָ, לֹא הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלְּךָ
יֶלֶד מְטֻפָּשׁ שֶׁכְּמוֹתְךָ, מְטֻפָּשׁ שֶׁכְּמוֹתְךָ
אֲנִי אֶקַּח אוֹתְךָ לַמַּעֲמַקִּים, וַאֲאַלֵּץ אוֹתְךָ לִצְפּוֹת
אֲנַחְנוּ רוֹקְדִים עִם הַבֻּבּוֹת שֶׁלִּי בְּ-אִמָּא-בְּוקָא קֶצֶב
אֲנִי לֹא הַצַּעֲצוּעַ שֶׁלְּךָ. קוּלוּלוּ, קוּלוּלוּ, קוּלוּלוּ, קוּלוּלוּ

פה הדוברת יוצאת נגד הילד ואומרת לו שהיא אינו הצעצוע שלו, ושהוא ילד טיפש. 
בשורות הבאות היא אומרת לילד דברים כמו שהיא תיקח אותו למעמקים, והיא אומרת לו שהיא תאלץ אותו לצפות, בזמן שהיא תשחק עם הבובות שלו.

אָה אָה, אָה, אָה, אֲנִי לֹא בֻּבָּה
אָה אָה, אָה, אָה, אֲנִי לֹא בֻּבָּה

הדוברת מחזקת את המסר שלה בכך שהיא חוזרת עליו גם בשפה שלה, וגם בשפת בני האנוש.

= = = = =

לסיכום:

הדוברת היא פוקימון, ממין נקבה, שגם מקרקרת מדי פעם, ומכאן ניתן להסיק שמדובר בקומבסקין ממין נקבה. היא מנסה להזכיר למאמן הצעיר שלה שהיא יצור נפלא, שהיא פוקימון. נמאס לה לשמוע מהטפות המוסר שלו, שחוזרות ונשנות. היא חולמת על כך שבמקום שהיא תקבל הטפות מוסר, היא תוכל לאסוף את כל הבנים ולהעביר להם שיעור בחינוך.

בבית השני, קומבסקין אומרת למאמן שלה שהוא שכח איך מתנהגים לפוקימונים שלו, בדיוק כמו שהוא שכח את איך מתייחסים לצעצועים. הם מרגישים מוזנחים, חסרי אהבה ותשומת לב עד שהם בורחים ממנו, יש להם בטן מלאה עליו והם רוצים שהמצב ישתנה.

בבית השלישי נודע לנו מה מאמן הפוקימונים עושה במקום לטפל בפוקימונים שלו. הוא כל היום משחק בסמארטפון שלו. העיסוק שלו במכשיר כל כך מוגזם עד שאפילו הטלפון החכם אומר לו לעזוב אותו לנפשו. הפוקימונים שלו, שהם קומבסקין ופיקאצ'ו מחליטים לארגן מרד נגדו והם רוצים לעזוב אותו וללכת הביתה, אבל לבית שלהם, לא לבית שלו. הם רוצים לעזוב ליער, או לחורשה, או למקום אחר.

בבית הבא המצפון של הפוקימונית מחזק אותה, הוא קורא לה "אשת חיל", ולמרות שאנחנו לא רוצים לפגוע בקרובים אלינו, הקול הפנימי אומר לה לא לשכוח את היחס שראוי לה לקבל, יחס של אלוהית. ומאחר והנמען לא נותן לה אפילו את היחס המינימלי, נרמז פה שעל הפוקימונית לעזוב את המאמן שלה, מה שיגרום לו להתחרט על כך בעתיד. והכל מוסבר לפי הטענה שהוא רק ילד טיפש.

בפזמון, הפוקימונית מצהירה בפני המאמן שלה שהיא לא צעצוע, היא יצור חי, היא פוקימון. והוא רק ילד, ילד טיפש, ילד מטופש. היא משתמשת בעולם המושגים היחיד שהיא מכירה והיא אומרת למאמן שלה שהיא תיקח אותו למעמקים, ככל הנראה למעמקים של הפוקדור, שם היא הרגישה חסרת אונים בעבר, ומשם היא תגרום לו לצפות בה כאשר היא תשחק בבובות שלו, כאילו היו שלה. כך היא בעצם תגרום לו להבין מה היא עברה. היא תעניק לצעצועים שלו אהבה, זמן ותשומת לב, והוא יישאר במעמקים ויצפה בה, בדיוק כמו שהוא אילץ אותה לעשות בזמן שהיא הייתה הפוקימונית שלו. ורק ככה הוא ילמד.

ואם הוא לא הבין את זה, היא חוזרת על המסר הזה גם בשפת הקומבסקינים וגם בשפת בני האדם, פעמיים!