משפטו של ריק נערך בדלתיים סגורות. הנוכחים היחידים באולם היו קלייר, השופטת, התובע הכללי וריק עצמו, ומדי פעם כמה עדים מטעם המשטרה ומבית הספר. קלייר לא שיקרה, היא עשתה כל מה שיכלה כדי להגן על ריק, וגם ידעה למצוא בדיוק את האנשים הנכונים במשטרה שסיפרו על תפירת התיק על רצח אביו. ריק חשש שיואשם גם במעורבות ברצח לורנס קינג, אבל כולם הסכימו מלכתחילה שהוא פשוט היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
"לאחר שבחנתי את כל הראיות, אני מזכה את אריק ריילי מעבירות רצח והריגה", אמרה השופטת בסיום המשפט, "עם זאת, אני מרשיעה אותו בעבירת סיוע לארגון פשע. הנאשם אמנם פעל נגד הארגון המכונה צוות רוקט בימיו האחרונים, אך עשה זאת תוך כדי עבירות חמורות כשלעצמן ובראשן סיכון חפים מפשע. על זאת, אני גוזרת על הנאשם עונש מאסר של חמש שנים או קנס בסך חמש מאות אלף קרדיטים".
הפטיש הכה בשולחן, וריק הוכה בתדהמה. הוא היה בטוח שייצא מזה כמו שקלייר דאגה לכול שאר האנשים שהבטיחה לעזור להם. נראה היה שהמקרה שלו יוצא-דופן במיוחד.
"מאיפה אני אשיג חמש מאות אלף קרדיטים?"
"אנחנו נטפל בזה", אמרה קלייר, "נמצא דרך".
"אני מקווה, כי ממש לא בא לי לשבת בכלא עד גיל 20".
"מתי לא יכולת לסמוך עליי?"
הם יצאו מאולם בית המשפט, ומחוץ לאולם חיכו להם שני אנשים מוכרים. הראשונה מביניהם קמה מייד לחבק אותו חזק. זו הייתה הפעם הראשונה שריק ראה את פרסי מאז שגילה את האמת אודותיה, אבל כעת הטרידו אותו דברים אחרים.
"שמעתי רק לפני יומיים שאתה כאן", אמרה, "אני כל כך מצטערת".
"אתה לא עושה עבודה טובה במיוחד בשמירה על פרסי", ציין לאנס.
"היו לי דברים אחרים על הראש, כמו משפט. אתם אלה שהסכמתם לשחרר אותה לפני שהסיוט הזה הסתיים".
"ועכשיו, כשהוא הסתיים?"
"זה עדיין לא הסתיים", אמרה קלייר, "חמש מאות אלף קרדיטים או חמש שנות מאסר".
לאנס פלט שריקת התפעלות. "מישהו חושב שאתה פושע רציני", אמר.
"לך יש הרבה כסף שהרווחת באליפויות", אמרה קלייר, "אני בטוחה שתוכל לעזור".
"אני לא יודע, חמש מאות אלף זה קצת הרבה".
"אבל הבטחנו לריק שנעזור לו".
"את צודקת. יש לי הצעה אליך, ריק", לאנס פנה אליו, "מה דעתך למכור לי את אחד הפוקימונים שלך בתמורה לחמש מאות אלף קרדיטים?"
"בשביל מה אתה צריך אותו? אתה הרי יודע שהוא לא יקשיב לך".
"אני פשוט ארגיש הרבה יותר בטוח אם הוא יהיה בידיי", אמר לאנס, "אולי אני אתפוס כמה פוקימונים אפלים, למקרה שהוא ישתחרר וינסה שוב להשמיד את העולם".
"אז זה נכון?" שאלה פרסי, "באמת עשית מה שלאנס אמר?"
"טוב לדעת שיש לך גם דברים טובים לומר עליי", אמר ריק ללאנס.
"אתה מקבל את הקרדיט כשהוא מגיע לך", ענה, "מרוצה?"
"אני אהיה מרוצה כשיהיו לי חמש מאות אלף קרדיטים".
"אני אשלם אותם מייד".
אחרי שלאנס שילם את הקנס מכרטיס המאמן שלו, כולם הלכו אל תחנת המשטרה הקרובה לקבל בחזרה את הפוקימונים של ריק. את אחד מהם, שהוחזק בפוכדור סגול ולבן, ריק מסר ללאנס. הוא לא רצה להודות בזה בפניו, אבל גם הוא חש הקלה שלא יצטרך לדאוג מה יקרה אם מיוטו ישתחרר יום אחד קרוב מדי אליו. ריק צפה בלאנס וקלייר מתרחקים על גבם של צ'ריזארד ואירודקטייל.
"אז מעכשיו אני תקועה אתך לתמיד", אמרה פרסי.
"אני מקווה שלא נשנא אחד את השני".
והם נעלמו.
בפעם הקודמת שריק ביקר בניו-בארק, היו עמו שלושה חברים. בינתיים הוא הספיק לאבד שניים מהם. אחת מהן הייתה ממש כאן, בבית הקברות של העיירה, וכעת ריק ראה לראשונה את קברה של גרייס צ'אנג, יחד עם החברה הנותרת שעמה ביקר כאן. גרייס נקברה בחלקה המוקדשת לצעירים, סמוך לקברו של המורה האהוב ג'ק ריילי.
"גם היא הייתה שונאת בתי קברות", חייך ריק חיוך עצוב, "היא בטח הייתה חושבת שלא צריך לבזבז כל כך הרבה שטח טבעי על אנשים מתים".
"היא הייתה דיי צודקת", אמרה פרסי.
הם התחילו להתהלך בין המצבות, וריק התחיל לזמזם מבלי משים את "לו רק מדמעותיי יכולת לשוב". פרסי הלכה לצדו בדממה, עד שיצאו מבית הקברות לכיוון ביתו של ריק. בדרך הם חלפו על פני האנשים שריק הכיר מילדותו, רובם נעצו בו מבטים מצדי הדרך אבל לא החליפו עמו מילה. ברחוב הראשי, מנהלת בית הספר עברה למדרכה ממול ולא טרחה אפילו להביט בו. עד שהגיעו אל הבית, ריק הבין שאין לו בעצם מה לחפש שם.
"למה אנחנו כאן?" שאל.
"תגיד לי אתה. אני רק באתי אתך".
הוא הביט בבית שלו, ואז בבית השכן.
"אכפת לך אם אני אכנס?"
"תעשה מה שאתה רוצה".
ריק הוציא מהתיק שלו מפתח קטן והושיט אותו לפרסי.
"אני באמת חייב ללכת לשם", אמר, "את יכולה בינתיים לחכות אצלי. יש מחשב וטלוויזיה ואת יכולה לאכול מה שבא לך, למרות שהכול בטח של ריאן".
"אני בטוחה שהוא יתגבר".
פרסי נכנסה לביתו של ריק, בזמן שריק ניגש אל ביתה של אנה ודפק בדלת.
אנה רוס הייתה כעת בחופשת הקיץ שלה. בשעת הצהריים המוקדמת הזו, היא הייתה לבד בבית, הוריה בעבודה וגם אחיה – לפני שעלה לתיכון, החליט רוס שלא להמשיך את לימודיו. היא לבשה חולצה גדולה עליה, וכשפתחה את הדלת וראתה את ריק, נרתעה לאחור מרוב הפתעה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה.
"זוכיתי", ענה ריק.
"ידעתי שתזוכה, אבל מה אתה עושה כאן אצלי?"
"מה זאת אומרת? רציתי לראות אותך".
"ריק, אמרתי לך, אתה לא יכול פשוט להופיע כאן ולצפות ששום דבר לא ישתנה".
"זה לא מה שציפיתי. אסור לי לרצות לפגוש מישהי שהייתה קרובה אליי?"
"זה פשוט לא זמן מתאים כל כך".
ריק הבחין בחולצה שאנה לבשה, שחורה עם הדפס עצמות כמו של הפוקימון האונדור על הגב והשרוולים. היא נראתה לו מוכרת, ולא ממנה.
"אנה, של מי החולצה שאת לובשת?"
היא לא ענתה. אבל היא לא הייתה צריכה לענות, כי ריק כבר ידע את התשובה. מהחדר הסמוך הופיע מי שהחולצה הייתה שייכת לו.
"נפלא", ריק גלגל את עיניו.
"אנה, הוא מטריד אותך?" שאל ריאן.
"הכול בסדר", אמרה אנה ופנתה לריק, "אמרתי לך שאני לא אחכה לך".
"אבל מכול האנשים בעולם, דווקא אתו?"
"זה פשוט קרה. אף אחד לא תכנן את זה".
"אנה הייתה כאן בשבילי כמו שאתה אף פעם לא היית", אמר ריאן, "אתה זוכר שהבטחת שאחרי שהסיפור עם צוות רוקט ייגמר, אני לא אראה אותך יותר? הגיע הזמן לקיים את ההבטחה הזאת".
ריק נזכר בפעם האחרונה שגילה ששני אנשים שהוא לא מחבב הפכו להיות זוג. פתאום הוא הרגיש כך גם כלפי אנה. כל הזמן הזה הוא חיכה לראות אותה, והנה הוא מגלה עם מי היא הייתה בינתיים, וזה לא כאב כל כך.
"בסדר", אמר ריק, "אני הולך. תהנו לכם".
הוא התכוון לסגור את הדלת, אבל לא הצליח. ריאן חסם אותה בכף רגלו.
"מה עכשיו?"
"לפני שאתה הולך, אני רוצה שתדע מה עשית", ריאן הביט בעיניו לראשונה מזה זמן רב, "אני מלטף אותה ולא יכול להרגיש אותה. אני לעולם לא אדע מה המגע של של העור שלה או השיער שלה באצבעות שלי".
"תגיד תודה שעוד יש לך את כל האצבעות".
"זה לא קשור ואתה יודע את זה".
"בבקשה תפסיקו", אנה נגעה בכתפו של ריאן, "ריק, אני מצטערת שזה נגמר ככה. באמת רציתי שיהיה לנו טוב".
"גם אני רציתי, אבל אני יכול להאשים רק את עצמי".
"מה שנכון נכון", מלמל ריאן.
"ריאן, די!"
אנה פסעה החוצה וסגרה את הדלת מאחוריה, משאירה את ריאן בבית. היא כרכה את זרועותיה סביב ריק, והוא לא היה בטוח אם היה מעדיף שלא תעשה זאת.
"היית האהבה הראשונה שלי ואני לא אשכח אותך לעולם".
"אני אשתדל לזכור את הזמנים היפים שלנו ביחד, ולא את היום".
"תודה", אמרה אנה.
היא חזרה הביתה, ורגע לפני שסגרה את הדלת, אמרה:
"ריאן סיפר לי מה קרה עם בילי מקארתי. אני מציעה לך ללכת לבקר אותו".
ריק הבחין מרחוק בשלוש דמויות עובדות בחצר האחורית בביתו של בילי. כשהתקרב, ראה את בילי ואמו מנכשים עשבים שוטים, יחד עם הפוקימון המתכתי, סייזור, שעזר להם בזרועו האחת. הם הבחינו בו כשכבר הגיע אל שער הכניסה, ובתגובה, אמו של בילי עזבה את עבודתה, ניגשה אל ריק בצעד מהיר והלמה בפניו באגרופה.
"אין לך בושה להראות כאן את הפרצוף שלך?"
"רק באתי ל…"
"אל תענה לי!" צעקה אמו של בילי, "עוף מכאן לפני שאני אראה לך מה זה!"
האישה הנמוכה פנתה לאחור ותפסה בידיה מגרפה גדולה, מוכנה להניף אותה ישר על ריק. מאחוריה, בילי וסייזור לא עשו כלום, אלא רק הביטו בריק קם על רגלו וממהר להסתלק משם מבלי להתווכח. בדרכו חזרה הביתה, הרגיש את לבו מתפוצץ על אנה והעצה המוצלחת שנתנה לו. הוא בקושי שם לב לצעדים המהירים ששמע מאחוריו.
"ריק", נשמעה קריאה מאחורי גבו.
הוא הסתובב. בילי התקרב אליו בריצה ונעצר ברגע שהבחין בו.
"תעשה טובה, בילי, לא מתחשק לי לחטוף עוד מכות".
בילי הניע את שפתיו, אבל דיבר כל כך חלש, עד שריק לא שמע את מילותיו.
"מה אמרת?" שאל.
"המ-מחשבות", חזר בילי בקול חלוש מעט פחות, "אנ-ני מבין עכ-ש-שיו".
"מבין מה?"
"היא… היא גר-מה לי לה-רגיש… כ-כל מה ש-שעש-שיתי ל-להם".
נראה שבילי פתח את פיו לומר עוד מילה או כמה, אבל התחרט ברגע האחרון, סב על עקביו וחזר בריצה הביתה.
ריק מצא את פרסי ישנה מול הטלוויזיה הדולקת. הוא החליט לא להעיר אותה, ולרגע אחד רק הביט בה ישנה, בפה מעט פעור וחזה עולה ויורד עם כל נשימה. לאחר מכן הלך להתקלח ולהכין אוכל. כבר הרבה זמן שלא אכל שום דבר מבושל, ולמרות שלא הייתה לו טיפת כישרון בבישול, ריק בכול זאת העדיף לנצל את ההזדמנות הזו לפני שיעזוב את הבית שוב, הפעם לעולמים. פרסי התעוררה אל ריח של אורז שרוף ורוטב מתובל מדי.
"נרדמתי", מלמלה.
"שמנו לב".
"ראית את כל מי שרצית?"
"וגם זה היה יותר מדי", ענה ריק, "אני רוצה ללכת. יש לך רעיון לאן להמשיך מכאן?"
פרסי התיישבה ומשכה בכתפיה. "דווקא קיוויתי להישאר פה קצת. תמיד סקרן אותי לראות איפה גדלת".
"אין מה לראות. ברגע שראית חלק מהעיירה, ראית הכול".
"אתה בטוח שאתה לא אומר את זה רק כדי להסתלק מפה כבר?"
"כן", אמר ריק, "יש כאן חוף נחמד, אבל זה הכול בערך".
"אז בוא נלך לשם. אחר כך נמשיך לאן שתרצה".
כשסיימו לאכול ולהתארגן, השמש כבר התחילה לשקוע. כשיצאו מביתו של ריק, שיערה של פרסי עדיין היה רטוב מהמקלחת, שגם היא החליטה לעשות לפני שכנראה תצא שוב למסע ארוך. הם הגיעו לחוף והתיישבו מול הים.
"זהו זה", אמר ריק, "עכשיו ראית הכול".
שיערותיהם התבדרו ברוח שהתחילה לנשב, ומאחוריהם נשמעה קריאה: "מהדורת הערב! מהדורת הערב!" ריק הסתובב וראה את רוס מחלק גיליונות עיתון. קולו השתנה מאוד מאז הפעם האחרונה ששמע אותו. בהתחלה ריק חשב להתעלם ממנו; לא התחשק לו במיוחד לפגוש עוד מישהו מהעבר הרחוק. הוא שינה את דעתו כשזוג שקנה עיתון חלף על פניו, והיה נדמה לו שראה פנים מוכרות על השער.
"אני כבר חוזר", אמר לפרסי.
ריק קם וניגש אל רוס. הוא השתדל למעט בדיבורים עד כמה שיכול היה, והביט בעיתונים שמכר. הוא לא טעה: מלכת השלג הביטה בו משער העיתון, לבושה באותה חליפה לבנה ובזרועותיה תינוק. ריק קנה עיתון, וכדי שפרסי לא תחשוד שהוא מסתיר ממנה משהו, חזר לשבת ליידה לפני שקרא את הפסקה הראשונה של כתבת השער:
"אריאנה אוק, אשתו של חוקר הפוקימונים הנודע סמואל אוק, הפתיעה והתייצבה לראיון עמי כשהיא חובקת תינוק בזרועותיה. לא נראה שמישהו ידע שהיא הייתה בהריון, וגזרתה המדהימה (ביקשתי מראש אישור להחמיא לה על גבי שורות אלה) בטח לא מסגירה גוף אחרי לידה. בשיחה ראשונה מאז היעלמותו המסתורית של בן-זוגה, היא מספרת הכול על החיים בצל אחד האנשים המוכשרים בעולם, ודואגת לא לחסוך אותם גם מבנה הטרי: אני מוכנה לאפשרות שסמי הקטן יגדל מבלי להכיר את אביו, אבל הוא ידע הכול על האדם שהיה, היא מבטיחה".
"ממתי אתה מתעניין ברכילות?" שאלה פרסי.
"אני לא. סתם לא היה לי נעים לא לקנות עיתון מרוס".
אבל כשדיבר עמה, לא הרים את מבטו מן העיתון. אסור שתדע, חשב, הוא הבטיח למלכת השלג שהסוד שלה שמור עמו. לרוע המזל, פרסי כאילו קראה את מחשבותיו.
"ריק, הכול בסדר?"
"כן, למה את שואלת?"
"אני יודעת מתי אתה מסתיר ממני משהו".
"אין לי מה להסתיר".
"ריק, בחייך, אנחנו לא מכירים מאתמול".
ריק הרים את מבטו. אולי אסור לו לספר לה דברים מסוימים, אבל הוא שמר בבטן עוד הרבה סודות אחרים, ועל פרסי הוא היה מוכן לסמוך עמם יותר מכול.
"פרסי, את זוכרת שלאנס דיבר על בוגד?"
"כן, אקירה הזה שהתאבד".
"זה לא היה אקירה", אמר ריק, "זה הייתי אני. אני זה שהלשין לבוס על המתקפה המתוכננת נגדו".
"אבל מה עם המכתב?"
"אני כתבתי אותו. כשמצאתי את אקירה חשבתי, טוב, כבר לא יהיה אכפת לו לקחת את האשמה אם הוא מת".
פרסי הביטה בו והנידה בראשה, אבל ריק רק הנהן. מהעיתון הוא הרפה את אחיזתו, והוא התעופף הלאה ברוח.
"אבל למה שתעשה דבר כזה? חשבתי שגם אתה רצית להיפטר מצוות רוקט".
"לאנס היה כל כך בטוח שננצח, אבל מה אם היינו נכשלים? הייתי חייב לחשוב עלייך ועל כל הצוות שלי. הבוס היה ממשיך לרדוף את כולנו וכבר לא היה לנו איך לעצור אותו. מצד שני, הייתה לי הזדמנות פז לזכות שוב באמון שלו. לא חשוב מה היו תוצאות המלחמה, היינו מנצחים. בגלל זה דאגתי שברגר יוביל את כולם למבוי סתום ולא למלחמה נגד צוות אחר. האספאונים נתנו להם לנצח. הם פשוט לא היו אמורים להתערב".
"אז מה קרה לברגר?"
"מיוטו", ענה ריק, "ביקשתי מברגר לשחרר אותו אחרי שהקרב ייגמר".
"אתה גרמת למפלצת הזאת להשתחרר?!"
"וקרה בדיוק מה שרציתי. הבוס אמנם לא התכוון להילחם, אבל הוא ידע כמה מיוטו מסוכן, וזה גרם לו לצאת מהמחבוא שלו. החלק הזה פחות הצליח לי, כי לא רציתי לתפוס אותו לפני שאהיה בטוח שצוות רוקט הפסיד, אבל בסופו של דבר מישהי אחרת טיפלה בו במקומי".
"ובשביל זה היית מוכן לתת לפוקימון כמו מיוטו להשתולל? סיכנת את כולנו!"
"חשבתי על הכול", אמר ריק, "את וג'יימס הייתם בטוחים. אני ידעתי שמיוטו יחשוב שיש לי רק חמישה פוקימונים, אז דאגתי להשיג פוקימון שישי. לאנס נתן פוקימון חזק לכול אחד מהגנרלים שלו, והוא נתן לי רעיון, להציע לבוס לתת פוקימונים חזקים לא פחות לגנרלים הנאמנים לו. הוא נתן לנו את הפוקימונים שלו, הפוקימונים ההתחלתיים של מחוז קנטו, ואני קיבלתי וינאזור. ייקח לי זמן לגרום לו להקשיב לי שוב, אבל אני לא אעשה את אותן טעויות כמו עם הפוקימונים הקודמים שלי".
"אבל ריק…" לרגע אחד היא ניסתה לעכל את מה ששמעה, "מה אם לא היית מנצח את מיוטו?"
"חשבתי גם על זה. את זוכרת את המשימה לפרוץ לסילף? הדיסק שהשתמשת בו לא היה ריק, הוא הכיל את כל מה שידוע לנו על מיוטו, החולשות שלו ושיטות הפעולה שלו. כשניסית לפרוץ לשם, כל המידע שהיה שם עבר אל סילף, ואם אני הייתי נכשל, הם היו משלימים את העבודה. כשניצחתי את מיוטו הם כבר היו בחצי הדרך לשם".
"ובכול זאת לא הצלחת למנוע מברגר למות".
"את צודקת. אבל הייתה מלחמה והיו מתים גם בלעדיי. ידעתי שלא אוכל להציל את כולם. אני מצטער על ברגר".
פרסי נאנחה והנידה בראשה. "אני מתחילה לחשוב שמסוכן לי יותר להסתובב אתך מאשר להסתכן לבדי".
"אל תדאגי. הכול כבר מאחורינו, סיימתי עם השטויות האלה. מהיום אנחנו סתם שני מגדלי פוקימונים שמטיילים בעולם".
"חסר לך שלא", אמרה פרסי, "תשמור על עצמך גם בשבילי".
היא הניחה עליו את שתי רגליה, וריק חיבק את מותניה. לרגע אחד היו שם רק שניהם עם רחש הגלים, וריק הבין למה לא כאב לו לאבד את אנה. במקום מסוים הוא ידע שזה מה שייקרה – בדיוק בגלל זה דאג להיפטר מברגר.
עכשיו אלה רק הוא ופרסי. מעכשיו יהיה להם טוב באמת, חשב ריק.
26 תגובות
יחסית לפרקים אחרים, הפרק הזה הוא די פילר
אבל עדיין אהבתי אותו ממש.
הוא באמת עשה את זה מה לעזזל
מה זה דאג להיפטר מברגר?!
טוב זה היה פרק שזז כמו גל בין דברים טובים לרעים.
1.הדבר הטוב. סוף סוף ריק חופשי ולא צריך להסחב עם מיוטו
2.הדבר הרע. ריאן ואנה כאילו ברצינות?! ריאן יא כלב אתה לא מתבייש אני יודע שאתה רוצה לפגוע בריק אבל זה פשוט מוגזם ומרושע ואתה עוד משחק אותה צדיק בקטע עם הידיים שלך?! ואנה גם את יש לך חוצפה להיות עם ריאן ועוד להתנהג כמו צדיקה ופגועה ליד ריק.
3.והדבר הרע אבל פחות מהקודם. הווידוי של ריק שפשוט לא מתאים לסיטואציה אבל למרבה ההפתעה פרסי פשוט קיבלה את זה פחות או יותר.
4.והחלק הכי טוב אני מקווה שהוא באמת מה שאני חושב שהוא. ריק ופרסי סוף סוף יחד!!! באמת חיכיתי לזה הרבה זמן לפחות אני חושב שזה מה שקרה ועם כן אני האמת רוצה לקרוא פרק על זה שהם יחד.
והתהיות שלי הם: פרסי אומרת שהיא תקועה איתו אבל בתכלס היא לא המשפט שלה כבר עבר והיא לא אשמה בכלום יותר אז פרסי לא באמת חייבת להשאר עם ריק ככה שפרסי רוצה להשאר עם ריק.
מה ריק ופרסי יעשו עכשיו בחיים שלהם אבל מה שהייתי רוצה זה שהם יטיילו בשאר המחוזות בין עם בתור מגדלים או בתור מאמנים אני מקווה אבל קודם אני מקווה שהסיפור ימשיך בכלל ונראה לי דווקא שריק ופרסי יכולים להמשיך בחיים שלהם כמו מאמנים או מגדלים רגילים בגלל שלשניהם עדיין יש כרטיס מאמן בניגוד לריאן.
ועוד משהו אני לא מנסה להתחנף לאיידן או משהו אבל זה סיפור שכדאי לו שיהפוך למגנה או לקומיקס מרוב שהוא טוב ומעניין וגם הייתי רואה לראות אותו עם תמונות.
ריק רק בן 15? וואו. מרוב כל הפעמים שהוא נכנס לקומה חשבתי שהוא כבר לפחות בן 25.
והאמת הפרק הזה גרם לי לרחם על ריק כי מה נותר לו עכשיו חוץ מפרסי? מה הוא יכול עוד לעשות בחיים שלו עכשיו מלבד מה שאני מקווה שהוא מתכוון לעשות.
טוב איידן שברת לי את הלב הרגע שגיליתי שהסיפור נגמר אבל אני אתגבר על זה אני יכול רק לקוות שיהיה סיפור טוב ברמה הזאת אבל כמו שזה נראה עם שאר הסיפורים שניסו לעשות זה פשוט לא יקרה ביינתיים. כי כולם הופסקו תוך 5 פרקים גג או תוך יותר אבל עדין מתעכבים באופן קבוע כמו לצאת עם חברת צוות מגמה, מגנת הרפתקאות פוקימון, או המדריך לעבור את פוקימון סאן.
אני לא מאמין שזה הסוף…
גם אני, לייקנרוק. הכי חבל לי שהסיפור לא הפך לספר. אולי זה עוד יקרה… חוץ מזה שהספר יהיה מעולה (אם צריך אני גם מוכן להשקיע זמן אישי במיון סידור ועריכה של הספר, איידן ויוסי…) הוא גם יגדיל וירחיב (כנראה) את קהילת פוקימון בארץ. אתם חייבים להודות שזה כיף לחשוב על מישהו שיגיע לאתר עוד חצי שנה-שנה ויגיד שהוא הכיר את פוקימון דרך פוקימון;במהירות החושך… זה יהיה מדהים ויסגור מעגל גדול מאוד.
איידן, ישר כוח. אין לך מושג כמה הערכה יש לך כאן
לא יודע…
חרא סוף
מקווה שאם יתחילו סיפור חדש כאן זה יהיה יותר …
איך להגיד את זה?
עם סוף טוב
גם אני הייתי עוזר נווה זיו אבל בינתיים אני באבל על שנגמר הסיפור
יו. זוכרים אותי?
אף פעם לא הפסקתי לעקוב אחרי הסיפור, למרות שהפסקתי לגלוש באתר. איידן פשוט הפסיק לפרסם אותו בבלוג שלו, שזה דיי חבל, אבל הסיפור הזה היה שווה יותר מדי כדי לתת לאתר הזה להרוס לי אותו.
בכל מקרה, סיפור מעולה. קודם כל כל הכבוד לך שהצלחת להעביר סיפור כזה גדול, ליצור עולם כזה רחב באתר שבו קשה לפרסם אפילו סיפורים שנכתבים על ידי מקור חיצוני. זה לא מובן מאליו. אני אוהב שעשית את עולם הפוקימון בוגר ואפל, אני גם אוהב לדמיין פרשנות בוגרת יותר שלו, אם כי לא כזאת אפלה. אבל היי – כל אחד והטעם שלו, ואני מכבד את שלך.
יצא לי לאחרונה לראות כמה מהפרקים הישנים, ולראות איך הדמויות היו פעם באמת מראה לך כמה כולן התבגרו ועברו. במיוחד ריק, אני אוהב את המסע שהוא עבר מלהיות ילד ללהיות גבר. כל הכבוד על פיתוח הדמות הזה.
אגב, רואים שגדלת על האנימה המקורית. זה ברור הרבה יותר מדי דרך הסיפור הזה, עם כל הרפרנסים. וכל הכבוד שכתבת הרבה דמויות חדשות ולא נעזרת יותר מדי בדמויות שנתנו לך במשחק.
והלקח שניסית ללמד אותנו, שהסודות של עולם הפוקימון הם אף פעם לא כמו שהם נראים, היה מאוד מגניב.
הייתה תקופה, בחלק הרביעי אני חושב, שהרגשתי שהסיפור לא הולך לשום מקום ושהכל רק מדרדר יותר ויותר ככל שהסיפור ממשיך. המעבר להואן הרגיש כאילו זו הדרך שלך למשוך את הסיפור, והוא הולך להמשיך עד שימאס ממנו כמו שכמה סדרות עושות, כנראה כי יצא לכולנו לראות יותר מדי דברים שאו ממשיכים יותר מדי או נגמרים מוקדם מדי, אבל אני שמח לראות שמצאת את הנקודה באמצע שאני מאמין שצריך לשאוף אליה. אני תמיד אעדיף לראות סדרה מקבלת סוף מספק מאשר נמשכת עד שהיא נמאסת ומאבדת את מה שעשה אותה מיוחדת.
וזה היה סוף מספק, סגרת המון קצוות פתוחים והקרב הסופי היה מגניב. אני שמח לדעת שריק ופרסי חופשיים וביחד. תמיד שיפפתי אותם. אבל אני לא שכחתי את הקצוות שכן השארת פתוחים – ג'סי וג'יימס בצוותים מנוגדים וככל הנראה יפגשו כאוייבים מתישהו, פרסי עוד לא גילתה על המורשת שלה, שהיא הרבה יותר מסובכת משחשבתי שהיא, לא אמרו לנו מי גנב את אבן החכמים עדיין, ולא כל צוות רוקט נתפס. אבל בסופו של דבר, זו הדרך שלך ליצור סוף פתוח, לא?
אני לא סגור על אם באמת יוצרים ככה סוף פתוח כי זה מרגיש קצת יותר כאילו זה סידור להמשך. אני אוהב את הסיפור שלך אבל אני ממש לא רוצה סדרת המשך שתיקרא "Bick: Rick next generations" או משהו.
לא ממש אהבתי את הסצנה האחרונה. הדברים האחרונים שאנחנו מגלים על ריק זה שהוא היה מוכן לחזור לפשע בשביל היקרים לו, אחרי שהוא הראה לנו כבר שהוא לא רוצה להיות חלק מחיי הפשע והצטרף למרד נגד צוות רוקט? ואפילו יותר גרוע, שריק, במודע או לא, שלח את ברגר אל מותו כדי שלא יהיו לו מתחרים עם פרסי והכל יוכל להיות טוב מעכשיו? פרסי 100% תעזוב אותו אם היא תגלה את זה. זה לא בסדר. אני שמח שהם נהיו ביחד, אבל ככה?
זה קצת הרס לי את הסוף, יש לזה תחושה מסיימת אבל זה לא הסתיים בתוו של סיום. זה הסתיים בתוו לא ממש טוב לדעתי.
אבל בכללי – סיום מספק. זה שאש הוא מפקד בצוות רוקט דיי הגיע משום מקום ולא קיבלנו הסבר לזה עד עכשיו, וגם שפרופסור אוק הוא הבוס היה בכלל מטופש לחלוטין. אני פשוט לא יכול לדמיין אותו בתור אדם רע. וגם לזה לא קיבלנו הסבר, ככה ששני הדברים האלה הרגישו שלופים מהתחת רק כדי שנגיד "וואי הם רעים הולי שיט".
אבל באופן כללי – סיפור מעולה. סחתיין איידן, זו הייתה רכבת הרים רגשית בהחלט. מקווה שתמשיך לכתוב עוד סיפורים בעתיד, אם אתה מכוון לקריירת כתיבה – מה שנשמע דיי הגיוני בהתחשב ברמה ובכמות ההשקעה ששמת בפאנפיקשן הזה.
אני אגיד לך את האמת, אני חושב שכדאי לך לנסות לתרגם את זה לאנגלית ולפרסם באחד מהמון אתרי הפאנפיקשן שאפשר למצוא. אני חושב שהקהל הרחב צריך לקרוא את הסיפור הזה. זה באמת יהיה מעולה.
אתה לא חייב אם אתה לא מכוון לכתיבה באנגלית, אבל אני היית ירוצה שהרבה אחרים יהנו מהסיפור הזה כמוני.
אז בכל מקרה – תודה רבה על סיפור נפלא ומסע כיפי של כמה שנים. מקווה שתמשיך לכתוב סיפורים בעתיד.
אתה צודק לוזריוס הסוף הזה ממש אכזב אותי ובאמת ציפיתי מאיידן ליותר אהבתי את הסיפור הזה ממש מאז שרק התחלתי לקרוא אותו לפני שנה בערך מאז הוא היה חלק בלתי נפרד מימיי השבת שלי ותחילת השבוע וכמה דברים אחרים שהיו לי וכן לכולם אני יודע שאני חופר בתגובו תמיד אבל פשוט יש לי הרבה מה להגיד על הפרקים כל הזמן ונוספים לי עוד דברים שהם פשוט תגובות על מה שאתם אומרים גם חשבתי על זה עם מישהו יוכל להמשיך את הסיפור הזה במקום איידן זה יהיה אחלה אבל מדאיג קצת שזה לא יהיה באותה רמה ואתם יודעים הייתי מצפה מאיידן שלפחות יגיב משהו בתגובות עם זה הפרק האחרון של הסיפור הזה כי הוא אכזב שבר את הלב של כמה צופים.
מה ההבדל
עכשיו קלטתי שהסיפור נגמר!
לאאאאאא
וואו! ממש סוף תקופה. אני זוכר שביוני 2015 מצאתי את הפאנפיק הזה בתפוז וחשבתי שיהיה נהדר לפרסם אותו באתר. זה היה שבוע הספר באותו זמן. בכל מקרה, 3 שנים ו165 פרקים לאחר מכן והנה אנחנו נפרדים מהדמויות שהפכו לנו את השבת למהנה.
אני אוהב את הסוף הזה. אחרי כוויות בפנים, רגל כרותה, אצבעות חסרות, אח אויב, אבא ז"ל, חברה לשעבר, חלומות להיות פוקימון מאסטר שנגנזו, חלומות להיות מגדל פוקימונים שגם נעלמו, מגיע לריק קצת אושר בסוף.
מפליאה אותי רמת הבגרות של פרסי לסיפורים שריק מפיל עליה. ילדה בת 15, גם אם היא חברה בצוות רוקט, לא אמורה לקבל כל כך הרבה בשורות בסבבה כזו.
אני לא מאשים את ריק על רצח ברגר. דאמט, אם היה לכל אחד מאיתנו סיכוי לאהבת אמת עם מישהי שאוהבת אותנו ויש רק אדם אחד שעומד בדרך (וזאת לאחר שכבר חשפת את הנפש הטהורה שלך לרציחות, עינויים וחיי פשע כמו שרק צוות רוקט יכולים לחשוף אותך) אז עוד "תאונה" קטנה אחת לא אמורה לעצור אותך.
אני יכול לספר מנקודת המבט שלי, שאני הייתי מעריץ של הסיפור הזה בדיוק כמו כל קורא אחר באתר. הייתי מקבל את הפרקים כמה ימים לפני, הייתי קורא אותם, נהנה מהם ואז מפרסם אותם. ולפעמים היו נשלחים אלי כמה פרקים ואז זה היה כאילו הפינוק התקופתי שלי. ולפעמים קיבלתי את הפרקים בדיוק בזמן לפרסום ואז גיליתי דברים באותו זמן כמוכם.
ניסינו לעשות כמה דברים לאורך הדרך, כמו הסדנה לכתיבה יוצרת בכנס השלישי, והגשנו את החלק הראשון בסיפור להוצאה לאור במטרה לראות אותו על המדפים בחנויות, חלק מהדברים הצליחו יותר וחלק מהדברים הצליחו פחות. על כל מקרה, אני רואה בכל העניין הזה רווח אחד גדול; הכרתי אדם מוכשר כמו איידן, זכיתי לקרוא את הספר שלו, הפרויקט זכה לסיום ואני בטוח שזה לא שיתוף הפעולה האחרון בינינו. אז אני לפחות מצפה לעתיד לבוא.
אז תודה רבה מאוד בראש ובראשונה לאיידן סוייר על הכתיבה. מקווה שהיה לך נעים לעבוד איתי.
תודה לא פחות חשובה לכל מי שקרא את הסיפור, הגיב לו, נהנה ממנו, כי ההנאה שלכם זו המטרה שלנו.
ונתראה בפרויקטים הבאים.
התכוונתי להגיב מאוחר יותר (כאן או בפוסט נפרד) ולהודות לקוראים ולאתר על ההזדמנות לספר את הסיפור הזה. אבל לא יכולתי להתעלם מהתגובה המושקעת של צ'ריזארד. אז קודם כל תודה רבה =]
הסיפור הזה היה בראש שלי הרבה לפני שהתחלתי לכתוב אותו, עד הסוף. המטרה שלו מלכתחילה הייתה ליצור טוויסט על עולם הפוקימון שאנחנו מכירים, ועל הדרך על עוד דברים – במקרה הזה, הסוף הטוב של "הם חיו באושר ועושר". אז ריק ופרסי באמת חיים באושר ועושר, אבל לא כמו שהיא חושבת.
הסיבה שאני לא ממשיך את הסיפור עוד יותר היא בדיוק מה שכתבת. לא רציתי שהסיפור יהפוך להיות כזה. כל הקצוות שנשארו פתוחים, כמו ג'סי וג'יימס בצוותים יריבים, אמנם לא נפתרו אבל גם לא עליהם הסיפור – כמו שנכתב בספר אחר שאינו נגמר, זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.
ובאשר לפרופסור אוק ואש, לכול אורך הסיפור היו כמה רמזים בקשר אליהם, את חלקם אפילו הצליחו לגלות בתגובות לפרקים (למרות שאף אחד לא עלה על מה שהיה אמור להיות מבחינתי הרמז הכי גדול לזהותו של הבוס, הקשר שלו עם איוים).
למען האמת אלה הדברים שלא הייתי בטוח לגביהם והתייעצתי עם היטמן אם להפוך את הסיפור לברור יותר ולא להשאיר לקוראים לגלות דברים בעצמם. בסופו של דבר החלטתי להשאיר אותו כמו שהוא, ואני מרוצה מהתוצאה, יותר משהייתי מרוצה למשל אם השם אש קטצ'אם היה נכתב כאן בפירוש. אותו דבר בקשר לאבן החכמים, שהתשובה לשאלה מי גנב אותה נמצאת ממש כאן.
הייתי רוצה לתרגם את הסיפור לאנגלית, לצערי האנגלית שלי לא ברמה גבוהה מספיק. אם מישהו עם אנגלית כשפת-אם ירים את הכפפה, זה יהיה מעולה. אותו דבר בקשר להפיכה שלו לספר, שכאמור לא קרתה.
אבל מה שלא יהיה, אני אמשיך (וממשיך) לכתוב. תודה על התגובה, כיף לדעת שנהנית לאורך כל הדרך.
וואו, איידן, זה היה אחד יפה. אהבתי. פתאום כשאמרת זה התחבר לי והפך הכל להרבה יותר הגיוני… כמו שאומרים, #פרופסוראוקלנצח.
אני עדיין קצת מבואס מעצמי שלא הצלחתי לגלות מי הבוס לפני 20 פרקים… טוב, נראה אם מישהו מהחברים שלי יגלה את זה לפני הסוף (המלצתי על הסיפור לכמה אנשים).
בקשר לעיבוד לספר, איפה אתה רוצה עזרה? לעבור על הטקסט, לברר על הוצאה לאור, הבטחה שנקנה או תמיכה רגשית? כנראה אנחנו פה באתר נשמח לעזור… (אני יכול לדבר רק בשם עצמי [או בשם עומר אזולאי שכנראה מסכים איתי…]). אם תכתוב עוד סיפור(ים) של פוקימון אני בטוח שנשמח לקרוא אותם כאן… תודה רבה על הסיפור ועל פתיחות השבוע שלי, שנהיו קצת יותר סבילות… בהערכה ובתודה, נוה.
כשמדברים על ברגר, צריך לזכור שריק לא רצה להרוג אותו לשם ההריגה. לברגר היה תפקיד חשוב, ומישהו שריק סומך עליו היה חייב לעשות אותו. תוסיפו את זה שריק לא רק לא הכיר את ברגר אלא גם שם לב שיש משהו בינו לבין פרסי, והוא נהיה הבחירה המושלמת. חבר צוות רוקט שלא רק אפשר להקריב, אלא גם כזה שההקרבה שלו אולי אפילו תועיל קצת במשהו. חוץ מזה, לי המחשבה של ריק על זה שהוא שלח את ברגר למות נשמעת לי יותר כמו מחשבה לאחר מעשה… מין התמודדות עם העובדה ששלחת מישהו למות. ריק אמר לעצמו, "הוא היה חייב למות וטוב שהוא מת כי הוא הפריד ביני לבין פרסי" כי כשהוא לא הצליח להתמודד מול רגשות האשמה הוא התגונן בעזרת האדם היחיד שהוא מוכן לרצוח בשבילו.
פרסי.
Ship ship and ship
Oh and i am good in english and i can translate the story
אין בעד מה, איידן!
האמת, לא שמתי לב יותר מדי לקשר של אוק עם איווים, ושכחתי כבר לגמרי שהפרופסור חילק אותם. תכלס, הוא לא הבנאדם הראשון שאני חושב עליו כשאני שומע איווי. אם כבר זה יכול להיות ביל או נערות הקימונו אולי.
והבנתי את הנקודות שלך על הסוף הפתוח. אני מניח שאוכל לסלוח לריק על מה שהוא עשה. כמו שאמרתי, גם לי זה נראה שהוא דיי הבין או הודה לעצמו למה הוא עשה את מה שעשה, רק אחרי שהוא עשה את זה.
לפחות הם באמת יהיו מאושרים מעכשיו. רק העניין שפרסי לא גילתה עוד מעצבן אותי, אבל זה גם בסדר.
סיפור מעולה!
מזל שעוד יש כמה אנימות שיעשו לי את ערבי שבת/צהרי ראשון.
האמת, אני התחלתי לקרוא את הסיפור מהאמצע, טיפה אחרי פרק 100. היו הרבה דברים שלא הבנתי בעלילה, אבל עדיין נהניתי לחכות לפרק חדש כל שבוע. אין לי הרבה מה להגיד.
BlazeRedCharizard, נראה לי שזכית בפרס על התגובה הכי ארוכה בהיסטוריה של האתר כנראה.
אני אישית אהבתי לקרוא את הסיפור, גם אם הצטרפתי באיחור לקריאה. אבל עדיין יש כמה קצוות פתוחים בסיפור:
1. מה יקרה לג'סי וג'יימס כשהם יגלו שהם בצוותים אויבים?
2. מה קרה לעורב?
3. מי גנב את אבן החכמים?
4. מיהו "מכת ברק"?
5. מה קרה לבידריל?
מה שממש התבאסתי ממנו זה שטייפלוז'ן בגדה בריק. ולסיום נקנח בשאלה שהיא לא קשורה: את מי מכנה BlazeRedCharizard במנגה "כלבה חתיכה"?
פאק,
קצת קשה להאמין שזה נגמר. התחלתי לקרוא את הסיפור ב2016, עכשיו 2020 זאת חתיכת תקופה,
אני יודעת שעבר המון זמן מאז שהסיפור נגמר אבל מסיבות כאלה ואחרות רק עכשיו חזרתי לקרוא אותו.
אני לא ממש יודעת מה להגיד. ריק בן 15 והספיק לעבור דברים שרובנו בחיים לא יספיקו אבל אני לא מתכוונת לזה במובן של "טוב הוא דמות בסיפור פיקשן ברור שיעבור דברים" אני מתכוונת להתבגרות שלו נפשית בין אם לטוב ובין אם לרע ריק הוא בסך הכל בנאדם מאוד אינטלגנטי ומחושב הבעייה זה שייש לו נטיות הרסניות ולאנשים כאלה אם לא יעבדו על עצמם הם יכניסו את עצמם לעוד בור עמוק.אולי זה למה אני לא יכולה לגמרי להרגע עם הסוף הזה.
הטענה היחידה שלי היא שהייה לי קצת קשה לעקוב עם כל כך הרבה דמויות ואירועים דרמטיים קראתי פרקים עם אזכורים לפרקים אחרים ששכחתי שקרו אינלי מושג איך לעזאזל שכחתי מהמוות של מודר פאקינג גרייס אבל אני כותבת את זה ועדיין קשה לעכל.
אני חושבת שאיידן כתב את הדמויות באופן מאוד חכם,בדרך שאתה מבין איך בני אדם מתנהגים עד לפרטים הקטנים של התפרצויות כעס ודרכי התבטאות של אנשים.
מאד עצוב תאמת שהסיפור נגמר ואני אגיד תאמת שהייתי מעדיפה שיסתיים בסוף יותר אופטימי אבל זה כנראה מראה כמה אכפת לנו מהדמוית ושהיינו רוצים שיהיה להם טוב יותר.
מה אנע אגיד לך איידן,התחלתי לקרוא את הסיפור בגיל 13 אני מאמינה ואני בת 17 וחצי כרגע. התחלתי לקרוא את הסיפור בזמן שאתרי פוקימון היו כל החיים שלי בלי שום דבר אחר ועכשיו אני אחרי צו ראשון,מנסה ללמוד אנימצייה מתכוננת לבגרויות.
אז תודה לך על שיצרת סיפור שהייה חלק כל כך מעניין מהתקופה הזאת בחיים שלנו.
לייקנרוק- חשבת שהתגובה של "רד בלייז צ'ריזארד" ארוכה? BITCH PLS