סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

המצוד אחר כבוד: פרק 11 – המוסד הישראלי!

בתיה שיחקה בגן השעשועים להנאתה, ומעליה צייצו כמה פלצ'לינג פראיים. ילדים אחרים שהיו שם, הסתכלו על הפוקימונים בפליאה, כאילו מעולם לא ראו את הזן הספציפי הזה באיזורים האלה של רמת גן. חן ישבה על הספסל והשקיפה על בתה, שלפה תפוח מהתיק, וניסתה לתפוס את אמא שלה בטלפון, בעודה מחזיקה בעט ונייר לאחר ששרבטה כמה מצרכים שעליה לקנות לבית. לפתע הטלפון השני שלה צלצל, הטלפון האדום, זה שכמעט לעולם לא צלצל, חן הפילה את הכל בבהלה, הושיטה את ידה לתיק ואמרה "הלו" עם פה מלא בתפוח לעוס.

"הסוכנת ח'?"

"מדברת", ניסתה חן להוסיף הוד והדר לקול שלה שעדיין היה מגוחך נוכח כמות החתיכות שהיו בפיה.

"אנחנו צריכים אותך במטה הארצי".

"בירושלים?"

"כן, גבירתי!"

"מתי?"

"עכשיו! מכונית חונה ברגע זה ביציאה הדרומית לגן הילדים שאת נמצאת בו. השאירי את החפצים שלך ואת בתך בתיה שם, מכונית אחרת עם מטפלת, טבח ופסיכולוג באים אליה מהכניסה הצפונית והם יטפלו בה בשבועות הקרובים".

"בשבועות הקרובים…?"

"הנהג שלך מחכה. להתראות".

= = = = =

"הסוכנת ח'?"

"כן.

"שלום, אני יוסף מאיר כהן ואני ראש המוסד".

"נעים להכיר אותך, אדוני", היא אמרה בבלבול.

"את בטח תוהה למה את נמצאת כאן". הוא הורה לה לשבת מולו. "ובכן, את חוקרת הרציחות הכי טובה שיש לנו במדינה, והFBI והמשטרה הבינלאומית כבר הרימו ידיים. את מבינה, אירע רצח לפני 16 שעות, לפי שעון סקוטלנד, והמקרה הוא – איך לומר את זה בעדינות – מפגר במיוחד".

"מה הכוונה?" אמרה חן בסקרנות.

"את מבינה, לפי התחקיר הראשוני, מי שהוציא את הפיגוע הזה הם לא אחר מאשר משמרות המהפכה של ארגון דאע"ש. הם כמובן לא לוקחים אחריות. הם מפילים את האשמה על אל-קעידה. בכל מקרה, בסצנת הרצח יש פוקדור פתוח ריק, ופוקימון עם 3 כדורים בראשו".

"אני לא עוסקת ב-וטרינריה, אולי כדאי שתבררו עם פרופסור פרי".

"הוא לא נמצא בישראל ואנחנו לא מצליחים להשיג אותו".

"אז תמצאו פרופסור אחר לפוקימונים, יש מלא כאלה ברחבי העולם".

"את לא מבינה", אמר ראש המוסד, "מעבר לעובדה שמדובר ברצח, ומעבר לעובדה שמעורבים בתיק הזה ארגוני פשיעה בינלאומיים, מעורב פה גם גוף שאנחנו לא רוצים להתעסק איתו".

חן התקרבה לשולחן – "על מה אתה מדבר, אדוני?"

"החדר ששהה בו הפוקימון רשום על שם אחד בשם דון קורליאון, ראש המאפיה הסיציליאנית".

חן הייתה מבולבלת. "למה שפוקימון ישכור חדר מלון?"

ראש המוסד ענה לה בשאלה: "ולמה שראש המאפיה המסוכנת ביותר בעולם ישאיר אחריו עקבות?"

"אה, אז אתה צריך שזה יהיה שקט כמה שיותר".

"בדיוק".

הדלת נפתחה וסוכן נוסף אמר – "השיגור מוכן".

ראש המוסד נעמד על רגליו, לחץ את ידה של חן ואמר לה – "את תשוגרי ישר לשם. שיהיה לך בהצלחה".

= = = = =

כשהגיעה למקום, הוא היה מוצף בתקשורת בין לאומית, שוטרים מקומיים, פוקימוני צילום שריחפו מהאוויר, וכמה פרשים שרכבו של רפידאש בניסיון להשתלט על הנעשה. חן ניגשה אל מעבר לסרט הצהוב, שאלה מי האחראי, וכשמצאה אותו, אמרה לו – "אני מהמוסד הישראלי, אני צריכה שתפנה פה את כל האנשים, המכוניות והפוקימונים מהאיזור". אחרי שעה, ואין ספור ויכוחים של עיתונאים, סצנת הרצח הייתה ריקה ושקטה.

חן התקרבה למגרש החנייה שם ספרה שלושה תרמילים הממוקמים קרוב לסוף החנייה. במרכז החנייה היא ראתה פגר של משהו ענקי המכוסה בבד אפור משטרתי. היא הסירה את הבד וראתה את הפוקימון זורוארק מחוסר חיים, שלושה חורים מנוקבים בראשו, מעשה של איש מקצוע, או לפחות איש צבא לשעבר. היא המשיכה בדרכה וראתה פוקדור רגיל, אדום, ששלולית רטובה של צבע סגול מקיפה אותו. ואז היא ניגשה לחדר, שם היא ראתה מזוודה אחת, בתוכה ביגוד של ילדה: חזייה, תחתונים, מכנסיים, חולצה, טמפונים, ליפסטיק, כרטיס אשראי, ותרופה לשיכוך כאבים.

"אחראי", היא קראה מתוך החדר והאיש השמנמן שניהל את סצנת הרצח, רץ ככל שרגליו הקטנות אפשרו לו לפתח החדר, ואמר – "כן?"

"עשיתם בדיקה לכרטיס אשראי?"

"כן, זה של דון קורליאון, ראש המאפ…"

"כן, אני יודעת מי זה", היא קטעה אותו.

"ועשיתם בדיקה מי שכר את החדרים הצמודים?"

"כן, דון קורליאון, הוא שכר פה את כל בית המלון. שאר החדרים היו ריקים".

"מאיפה אתה יודע? יש פה מצלמות?" היא שאלה.

"לא, דון קורליאון שילם למנהל שיוריד אותם לפני שהוא הגיע".

"אהא". חן מלמלה. 'אבל למה שדון קורליאון יחשוף את עצמו כל כך? ואיך זה שהוא מפסיד לרובה אחד פשוט ונותן לאחד הפוקימונים שלו למות מבלי לגרום לצד השני לשלם על כך', מחשבותיה רצו. 'תחשבי, חן, תחשבי'.

"אני רוצה שתריץ טביעות אצבע על הידית של המזוודה".

"גברתי, כבר עשינו את זה".

"ו…"

"זה לא שימושי?"

"מה הכוונה?" היא שאלה.

האחראי התפתל במילותיו, "ובכן, מי שטביעות האצבעות שלו היו על הידית זו בתו של קורליאון".

"מעולה, יש לנו קצה חוט", חן נשמה בהקלה, "איפה היא?"

"גבירתי… היא מתה כבר 33 שנה".

פוסטים קשורים

5 תגובות

  1. הם. פשוט חשבו שהיא מתה? או שהסיפור ממשיך 33 שמה אחרי מה שלא הגיוני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *