פרק 2 – בחירה!

מסתבר שההתחלה לא הייתה קשה כל כך. אחרי חיפוש קטן הם מצאו באמצע אחד הקירות קופסת עץ בגודל בינוני שהכילה 5 פוקדורים ומכתב.

'רגע… איך אני יודע מה זה בכלל פוקדור', חשב ריי לעצמו, אבל לא הצליח להיזכר מאיפה הוא מכיר את המונח.

"אוקיי, מישהו רוצה לקרוא את המכתב או שאני אקרא אותו?" שאל בלאק.

"אוי מה זה משנה? פשוט תקרא אותו כבר" אמרה אמה בקוצר רוח.

בלאק הסתכל על אמה בעיניים מצומצמות אך לא אמר דבר. הוא התחיל לקרוא את המכתב בצורה שתישמע כאילו הוא כתב אותו:

"השנה לא ידועה לי כרגע, אבל הפעם האחרונה שראיתי אור שמש השנה הייתה שנת 2019. אני פרופסור פוקימונים שמעדיף לשמור את זהותו במסתורין כדי למנוע התקוממויות ורעשים. ונחטפתי בידי צוות אימפריום. במשך שנים הם התעללו בי ושברו את רוחי, ועכשיו הם בטוחים שאני תחת שליטתם. גם אני חשבתי ככה, אבל לאחרונה גיליתי שהגיעו לבסיס שאני נמצא בו כמה ילדים, אם הם לא יצאו מכאן הם כנראה יהפכו לחיילים של צוות אימפריום או אפילו יותר גרוע, לעבדים. אני חייב לעזור להם, אני לא יכול לתת להם לגמור כמוני, חסר כל תקווה ורצון להילחם. אתם הילדים האלה, אתם חייבים לברוח מכאן מהר ככל שתוכלו!

השארתי את המכתב הזה עם הוראות של איך לצאת מכאן, וחמישה פוקימונים, אחד לכל אחד מכם. הפוקימונים האלה לא חזקים כל כך כרגע, אבל אני מקווה שיהפכו להיות חזקים ככל שתתקדמו ליציאה מהמקום הזה.

אני מתאר לעצמי שאין לכם מושג בכלל מי אתם או איך הגעתם לכאן אבל אני מבטיח לכם שהכל יתבהר בהמשך. השארתי לכם פתק בכל נקודת ציון שאתם צריכים להגיע אליה, ככה תדעו שאתם בדרך הנכונה.

מתחת לקופסת העץ שהשארתי לכם יש מתג, אם תלחצו עליו תפתח דלת נסתרת שכנראה לא שמתם לב אליה עד עכשיו. כשתגיעו לסוף הקומה שאתם נמצאים בה כרגע, תמצאו לוח לחצנים, מתחתיו ברווח קטן שנמצא שם נמצא המכתב השני שלי.

אל תסתכלו לאחור או בתוך החדרים שנמצאים בקומה בשום פנים ואופן!!!

אני מקווה שתצליחו לברוח. אני אנסה ליצור סוג של עיכוב למרות שאני לא בטוח שהוא יעזור.

בהצלחה לכם!

פרופסור לפוקימונים.

כולנו הסתכלנו אחד על השני.

"טוב מישהו צריך להגיד את זה", אמר לאיוס "אתם חושבים שזה אמיתי או מה?"

"אולי קודם נחלק את הפוקדורים?" שאלה אמה בדחיפות. 'מצחיק' חשב לעצמו ריי, מסתבר שכל אחד מתנהג כמו ילד כשמדובר ב-לקבל את הפוקימון הראשון שלו.

"אוקיי", אמר בלאק, "אבל כדי שיהיה הוגן, כל אחד ייקח פוקדור בלי להסתכל על הפוקימון בפנים עד שכולנו נבחר". כולם הנהנו בראשם וזה נראה שזה אחד מהדברים היחידים שכולם יסכימו לגביו.

חמשת הפוקדורים היו שונים בצבע שלהם. היה שם אולטרה בול, היל בול, מון בול, קוויק בול ועוד פוקדור שפשוט היה שחור לגמרי, בלי שום קישוט.

"טוב אני לוקחת את זה!" אמרה אמה וחטפה את המון בול, כולם כבר הכירו אותה מספיק כדי לדעת שאין על מה להתווכח בכלל.

"אל תשכחי", אמר בלאק, "אל תוציאי את הפוקימון שנמצא שם עד שכולן יבחרו".

"אני יודעת אני יודעת! עכשיו תבחרו כבר איטיים שכמותכם!"

"א…אני רוצה את זה", אמרה אלה ולקחה את ההיל בול, שדווקא די תאם לה ולמראה שלה.

"אני אקח את זה", אמר לאיוס ולקח את הקוויק בול.

"ושוב נשארנו רק אני ואתה", אמר בלאק.

"אני אקח את זה", אמר ריי ולקח את האולטרה בול.

"טוב זה משאיר רק אחד לי", אמר בלאק ולקח את הפוקדור השחור, מה שהיה די מצחיק בהתחשב בעובדה שזה לא היה מכוון בכלל.

"אוקיי, מוכנים?" שאל לאיוס.

כולם הנהנו בראשם וזרקו את הפוקדור שלהם על הרצפה, מה שגרם לאור מסנוור להופיע. כשהאור עבר עמדו בחדר חמישה פוקימונים, אחד ליד כל פוקדור.

ליד הקוויק בול עמד פוקימון קטן וצהוב עם מבנה גוף עגול, ידיים ורגליים, ושתי קרניים על ראשו, בין הקרניים עבר זרם חשמלי והפוקימון נראה קצת כועס. "אלקיד" אמר לאיוס, הרים את הפוקדור שלו והכניס אותו לחגורת הפוקדורים שלו שמסתבר שהייתה לכולנו.

ליד ההיל בול עמד פוקימון וורוד קטן ועגול עם מין קוקייה על ראשו והא נראה ממש שמח. "האפיני" אמרה אלה והכניסה את האפיני לפוקדור שלה כמו לאיוס.

ליד המון בול עף לו באוויר פוקימון דמוי עטלף בצבע תכלת, כשעור הכנפיים מהצד הפנימי בצבע סגול. "זובאט?! אתם בטח צוחקים עליי!" צעקה אמה בזמן שכולם גיחכו. "אוי לא משנה", אמרה אמה הרימה את הפוקדור והכניסה את הזובאט לפוקדור.

ליד האולטרה בול עמד לו על ארבע רגליים תנין בצבע חום כם כתמים שחורים על גבו ובטן ורודה. "סנדייל", אמר ריי ועשה כמו האחרים.

ליד הפוקדור השחור עמד פוקימון דמוי לטאה בעלת עור אבן ירוק. היה לו מעוין בצבע אדום על הבטן שלו, ועיניים בצבע אדום. "לרביטר", אמר בלאק והכניס אותו לפוקדור שלו.

"ועכשיו…" אמר בלאק והסית את התיבה שמתחתיה כמו שנאמר במכתב היה כפתור. "שנצא?" שאל ולחץ על הכפתור מה שפתח את הקיר בצד השני של החדר. כולם הנהנו ויצאו מהחדר.