פרק 43 – חזיונות!

(זארה)

הכל היה חשוך כשלפתע אור כחול נדלק, מדורה כחולה הייתה דלוקה במה שנראה כמו חדר עגול, היו ציורים על הקירות שלו.

"איפה אנחנו?" שאלה אמה והסתכלה סביב בפליאה.

"זאת המערה של סאנס, כאן הם לא יוכלו לפגוע בנו", אמר ריי בקול מתנשף.

לפתע אלה הסתערה לעבר ריי, "למה שיגרת אותנו?!  למה לא נשארת כדי לנקום במותו של בלאק?" שאלה בכעס.

"אם היינו נשארים שם היינו מתים, בלאק לא היה רוצה שנמות, בזה אני בטוח", ענה ריי בקול עייף.

"אתה לא חבר, אתה סתם בוגד מסריח", אמרה והתחילה להרביץ לריי, "בוגד בוגד בוגד בוגד…", היא המשיכה להגיד, כל מכה חלשה יותר מהקודמת, עד שלבסוף נפלה על הרצפה ופרצה בבכי.

"זאת אשמתי", אמר לאיוס לפתע, "ראיתי את זה קורה ולא עשיתי שום דבר כדי לעצור את זה".

"אם כבר זאת אשמתי, ידעתי שזארק מתכנן משהו אבל הייתי עצבנית ונתתי לזעם לשלוט בי", הגנתי על לאיוס מהאשמות של עצמו.

"אולי תפסיקי לעשות את זה?" שאל ובעט באחד הקירות בכעס.

"לעשות מה?"

"לנסות לגרום לי להרגיש יותר טוב. מה את חושבת שאני איזה כלבלב פצוע שאת צריכה לטפל בו? עזבי אותי כבר!"

כולם היו בשקט במשך כמה שניות כשלפתע ריי קרס באמצע החדר, סטיבן היה מהיר תגובה ותפס אותו.

"מה קרה?" שאלה אמה.

"זה שום דבר… פשוט השתמשתי בכל מה שהיה לי כדי להעביר אותנו לכאן", אמר ריי בקול חלוש.

"איפה יש כאן מיטה, אני אקח אותך לשם", אמר סטיבן לריי.

"המקום הזה משתנה לפי צרכינו, פשוט תבחר נקודה בקיר והיא כבר תוביל אותנו", סטיבן הסתכל על ריי במבט שמראה שהוא חושב שהוא השתגע אבל בכל זאת לקח אותו ועמד ליד הקיר, לפתע הקיר נפתח ומעבר נוצר. סטיבן הביט במבט משתאה ונכנס עם ריי פנימה, הקיר נסגר מאחוריהם.

ארבעתינו ישבנו מול המדורה, כנראה כל אחד חושב על מה שהוא איבד. ידעתי שלאלה יש רגשות כלפי בלאק, זה היה כל כך שקוף, היה אפשר לראות את זה מהדרך שהיא הסתכלה בו. לאיוס איבד את הפוקימון שלו, ואני איבדתי את אייר. כשחשבתי על אייר פתאום נזכרתי במה שריינאק אמר במערה.

"אתה חושב שהוא אמר את האמת?" שאלתי את לאיוס.

"אני לא יודע… אבל גם אם כן, זה כבר לא משנה, נכון?"

המשכנו לשבת שם, ולפתע אלה פרצה בבכי, אמה ניסתה לנחם אותה אבל היא פשוט קמה ועמדה מול הקיר, הקיר נפתח והיא עברה פנימה. סטיבן יצא מהקיר כמה דקות אחרי.

"המקום הזה מדהים! יש כאן כל דבר שאתם יכולים לחשוב עליו!" אמר עם חיוך על הפנים.

"תגיד סטיבן… אתה באמת יודע מי אני?" שאלה אמה.

"את רוצה שאני אספר לך?"

אמה הנהנה. וסטיבן התחיל לספר. הוא סיפר על שוטרת טירונית עם חוש צדק חזק שהכיר בתחילת דרכו כמאמן פוקימונים. הוא סיפר שהיא עזרה לו בדברים, ולפעמים גם רדפה אחריו, היא הייתה מאמינה בצדקת דרכה, אבל אם מישהו היה מוכיח לה שהיא טועה היא הייתה עושה הכל כדי לתקן את הטעות הזאת. לאט לאט השוטרת הזאת עלתה בדרגות, ולבסוף במשטרה הבין-לאומית התחילו להתעניין בה. אחרי שפיצחה כמה תיקים שאף אחד אחר לא הצליח, וכמעט הקריבה את חייה במקרים האלה. העבירו אותה למחלקה שמטפלת בצוות אימפריום, ושם היא נחשפה לליגה. הם ניסו להכניס אותה בתור מרגלת, אבל היא נעלמה לפתע, ואף אחד לא ראה אותה לאחר מכן.

עד עכשיו", סיים סטיבן את הסיפור.

"יש לי משפחה?" שאלה אמה.

"לפי הבנתי, את יתומה, אבל יש לך משפחה, אנחנו המשפחה שלך", אמר וחיבק אותה חיבוק חם, אמה לא התנגדה כמובן.

"עכשיו, אתם רוצים ללכת לישון או מה?" אמר סטיבן ונעמד ליד הקיר שנפתח לקראתו.

= = = = =

(לאיוס)

מסתבר שהמקום הזה ארגן לכל אחד חדר משל עצמו איכשהו. היה שם כל מה שצריך, מקלחת, שירותים, מיטה, בגדים. פשטתי את בגדיי ונכנסתי למקלחת, שוטף מעליי את כל מה שעבר עליי היום. באמצע המקלחת התחלתי לבכות. הפוקימון שלי, החבר שלי, אבא שלי, איבדתי את שלושתם ביום אחד. אחרי כמה דקות קמתי ונגבתי את הדמעות מהעיניים, למרות שנשפכו עליי מים. סגרתי את המים והתעטפתי במגבת, לפתע הופיעה דמות ענקית במקלחת.

"זה לא מה שקיוויתי שיקרה כשנשלחת לבסיס ההוא", אמר אייר שהופיע משום מקום. לפתע גם הופיעה סכין ביד שלי. הסתערתי על אייר, נועץ את הסכין עד הניצב, מרגיש איך היא נכנסת לתוך החזה שלו.

"אתה אמור לעצור את הרשע, לא להצטרף אליו", אמר בקול עצוב ונעלם, התאדה כלא היה, ככה קרה גם לסכין. כל אותו הלילה חשבתי על מה שקרה שם.

= = = = =

(זארה)

יצאתי ממקלחת, מנגבת את השיער שלי כשקפאתי במקומי, אייר ישב על המיטה שלי.

"א…אייר… אבל איך…?" רצתי וחיבקתי אותו.

"את יודעת קטנה, את צריכה לפעמים להשאיר את העבר שלך מאחורייך", אמר ופתאום נעלם בין האצבעות שלי, כל אותו הלילה בכיתי, לא הצלחתי לעצום עין.

= = = = =

(אלה)

אלה הייתה באולם אימונים גדול, והוציאה את כל הכעס שלה על בובת אימונים שהייתה שם. היא התעייפה בסופו של דבר ונגבה את הזיעה שלה בחולצה שלה, והסתובבה כדי לצאת מהחדר. בכניסה לחדר עמד בלאק, ידיו בכיסיו והוא נשען בנינוחות על הקיר. כשראה שאלה סיימה את מה שעשתה, התקרב אליה באיטיות.

"ב…בלאק…?" שאלה אלה בקול רועד. בלאק התקרב אליה ושם אצבע על שפתה, רומז לה שזה לא זמן לדיבורים. הוא תפס את צידי ראשה ומשך אותה לנשיקה, הנשיקה שאלה רצתה מהרגע שראתה אותו.

"את צריכה לשחרר מהכעס", אמר לפתע בלאק ונעלם. אלה, שידעה שמדובר רק בחלום בהקיץ נתנה בעיטה אל בובת האימונים, ואז נפלה ובכתה, היא המשיכה לבכות עד שכבר הרגישה שנגמרו לה כל הדמעות.

= = = = =

(ריי)

ריי התעורר בבוקר והרגיש הרבה יותר טוב, הוא יצא מהחדר ונכנס לחדר העגול, וראה את כולם יושבים שם ובוהים באש.

"אה כן, שכחתי להגיד לכם, לפעמים יש במקום הזה חזיונות וכאלה דברים. אם אתם רואים משהו מוזר, אל תתרגשו", אמר וראה שכולם מסתכלים עליו במבט מוזר.

"בכל מקרה, חשבתי על זה. אני חושב שנצטרך לחכות בערך חודש לפני ש…", התחיל ריי לומר ונקטע באמצע המשפט.

"אתה חושב? למה אתה חושב שעכשיו אתה מנהיג אותנו או משהו?" שאלה אלה.

"לפחות הוא מנסה לעשות משהו ולא סתם מתלונן על הכל", ענתה זארה בשקט.

"מה אמרת?" שאלה אלה והסתכלה על זארה במבט רצחני.

"אמרתי שאת בכיינית! כולנו איבדנו משהו! את לא יכולה להתנהג כאילו את היחידה שאיבדה מישהו חשוב ולהשתמש בזה כתירוץ להתנהג בצורה מגעילה!" שתיהן הסתכלו אחת על השנייה, אף אחת מהן לא מוכנה להשפיל מבט.

"יש לי רעיון. אני אהיה כאן אחראי עד שנצא מהמקום הזה, זה מקובל על כולם, נכון?" שאל סטיבן והרגיע את הרוחות. למעשה זה לא היה מקובל על כולם אבל לאף אחד לא היה מה להגיד שיסתור את זה.

"אני מסכים עם ריי, כרגע אני בטוח שיש שמירה על השער. נחכה קצת, ננוח, נאגור כוחות, ולבסוף נצא מכאן", אמר בקול מעלה מורל.

ריי הסתכל על החבורה, הם השתנו כל כך מאז שיצאו מהחדר ההוא, והפעם ללא בלאק, הוא בספק אם יצליח לאסוף את החבורה סביבו כמו פעם. אם הם יצליחו זה יהיה החלק הכי קשה במסע שלהם. ריי קיווה שהוא יצליח לעשות את הדבר הנכון.