סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פרק 2: איזיס / איידן סוייר

עיניו של הנער הביטו בעיניים הבוהקות שמולו. הוא לא העז להמשיך להתקדם, אבל הייתה לו הרגשה שאפילו אם יעמוד קפוא במקום, זה לא יעזור לו להיחלץ ממה שעומד מולו.

"אני רואה שפגשת את איזיס", נשמע קול מאחורי גבו.

הוא הסתובב. דניאל הלכה לעברו, הילקוט שוב תלוי על כתפיה.

"איזיס?"

משהו התחכך בגופו. זו הייתה חתולה נוספת, אבל מסוג שלא ראה מעולם, בעלת פרווה סגולה דקיקה וצפופה, נקודה אדומה במרכז מצחה. גופה הסתיים בזנב מפוצל, כאשר הפנתה לו את גבה והתיישבה לרגלי דניאל.

"שלמה אמר לי שהמפתח לחדר המכונות אצלך", אמרה דניאל, "אז קדימה, פתח את הדלת".

"מה יש לך לחפש שם?"

דניאל ואיזיס הביטו זו בזו.

"מה את אומרת? אפשר לסמוך עליו?"

איזיס ייללה בתגובה בקול דקיק.

"את מדברת עם החתולה הזאת?!"

"היא לא חתולה, היא אספאון. ויש לה יכולות טלפתיה".

"איך קראת לה?"

"אספאון. והיא מחבבת אותך, חסן, אז אני מקווה שתשתף פעולה ותפתח לנו את הדלת לחדר המכונות".

= = = = =

מעט אחרי שטומוהירו הלך, אישה חדשה נכנסה לחדרו של מקס. היא הייתה מבוגרת ממנו בכעשור, לבשה חליפת עסקים שחורה שהתאימה מאוד לעורה ושיערה הלבנים, ורק עיניה היו כחלחלות.

"שלום, מקסוול", אמרה בקול עמוק שלא אפיין אותה, "שמי אניה דנטון, עורכת דין מטעם איגוד הסיירים. שמעתי שאיבדת את הזיכרון, אז אני הולכת להיות החברה הכי טובה שלך לתקופה הקרובה".

"תני לי לנחש", אמר מקס, "גם לך אמרו שאסור לומר לי מה לעזאזל עשיתי".

"נכון. אבל אני כאן כדי לדאוג שברגע שתיזכר, לא ישלחו אותך ישר לכלא. אנחנו כאן כדי להוציא אותך מזה עם כמה שפחות נזק, אז בוא נתחיל".

אניה שלפה מכיסה דף נייר מקופל לרבע, והושיטה אותו למקס.

"ראשית כל, אלה הזכויות שלך במעצר. לפי החוק, שוטר אמור להקריא לך אותן, אבל דוקטור קוצ'רובה טוענת שזה מעמד מלחיץ, ולכן קיבלת אותן בכתב. זה יעזור לך גם במקרה שיצוצו בעיות זיכרון נוספות".

"אני לא רואה איך זה יעזור בכלל", הוא אמר תוך כדי קריאה, "הזכות לשמור על שתיקה כשאני גם ככה לא יודע מה קרה? הזכות לשיחת טלפון אחת כשאני לא זוכר אפילו שם של אף אחד? אם זה לא היה נשמע לי מוכר, הייתי בטוח שאתם צוחקים עליי".

"אני מבינה שזה מתסכל, מקס. אילו הייתי במקומך, הייתי רוצה לסיים עם זה כמה שיותר מהר, אבל אתה חייב להבין את ההשלכות".

"מה ההשלכות?"

"כרגע, עד שהזיכרון שלך יחזור ותוכל להעיד על המקרה, הסיכוי שלך ללכת לכלא גבוה מאוד", אמרה אניה, "אתה יכול לסמוך על זה שתיזכר במשהו שיוציא אותך לחופשי, או שאתה יכול להישאר כאן ולקבל את הטיפול הטוב ביותר, שלמרבה הצער יהיה גם איטי יותר, אבל בינתיים תהיה חופשי".

מקס השמיע שקשוק מתכתי, כאשר ניער את האזיקים על ידו על סורג המיטה. "חופשי כאן, כלומר כבול למיטה, במקום אולי ללכת לכלא ואולי לצאת לחופש אמיתי? תודה, אני יודע מה אני מעדיף".

"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"

"במיליון אחוז".

"טוב, אני יודעת שלמשטרה יש שיטות לחילוץ זכרונות. נראה מה אפשר לעשות".

= = = = =

דניאל וחסן נכנסו אל חדר המכונות. בלונדי עוד שכב שם מותש ועל סף עילפון.

"לא נראה לי שכדאי לגעת בו", אמרה דניאל, "איזיס, תשתמשי בטלקינזיס שלך".

כוח בלתי נראה הרים את בלונדי ונשא אותו באוויר. חסן הביט בו מרחף לנגד עיניו.

"אף פעם לא ראיתי דבר כזה".

"זה עוד אחד מהכוחות העל-חושיים של אספאון. זו התפתחות נדירה יחסית של איוי, וכנראה בגלל זה לא הרבה אנשים מכירים אותה".

"איוי?" שאל חסן.

"כשהחתולים האלה בוקעים מהביצה, כולם…"

"את אומרת לי שהחתולים האלה בוקעים מביצים?!"

"זה בגלל שאלה לא באמת חתולים. אלה יצורים מסוג שונה לחלוטין", אמרה דניאל, "בכול מקרה, בהתחלה כולם נראים אותו דבר ואין להם כמעט כוחות מיוחדים. אבל חשיפה לתנאים שונים גורמת לאיוי להתפתח לצורות שונות. בלונדי, למשל, הוא בעצם יצור שנקרא ג'ולטיאון. אנג'ל וטוקו הם ופוריאון וליפיאון".

"ואת כל זה את יודעת כי החתולה הזאת אמרה לך בטלפתיה?"

"לאספאון יש כוחות גדולים, כמו שאתה בטח רואה".

איזיס נשאה את בלונדי אל מחוץ לחדר, ודניאל וחסן הלכו בעקבותיה.

"נראה שאת יודעת הרבה על החתולים האלה, אז תני לי להבין", אמר חסן, "יום אחד העולם כולו מתייבש. כל החיות ורוב האנשים מתים, ובדיוק באותו רגע החתולים האלה מופיעים, בדיוק בזמן לייצר לנו מים ולהציל את מי שנשאר. זה לא נראה לך מוזר?"

"אני בהחלט חושבת ששני האירועים קשורים", היא ליטפה את איזיס, "ואני גם חושבת שאיזיס יודעת, אבל למרבה הצער יש גבול למה שהיא מסוגלת לגלות לי. היא התפתחה רק לפני שבוע, והיכולות הטלפתיות שלה עדיין מוגבלות. בגלל זה היא יכלה לספר לי שהיא צריכה למצוא משהו שיחזיר אותה הביתה, אבל לא לספר מה בדיוק".

"ואיפה הבית הזה נמצא?"

דניאל היססה לרגע לפני שענתה, "אולי לא תאמין, אבל בעולם אחר".

"מה זאת אומרת?"

"יש עוד עולם מלבד העולם שלנו. כלומר, לפחות עוד אחד. זה העולם ממנו הגיעו החתולים, ומשם כנראה הגיע גם מה שייבש את המים שלנו".

"רגע אחד", הוא עצר במקום, "את אומרת שיש עוד עולם שלם שם בחוץ? כזה שאולי יש בו עדיין מים ואיזיס רוצה לחזור אליו?"

"זה בדיוק מה שאני אומרת", היא ענתה ונראתה שלווה מדי עבור מישהי שיודעת מידע כזה.

= = = = =

כל האנשים שמקס הכיר כרגע היו באותו חדר: הרופאה, השוטר, עורכת הדין, ושני האנשים הנוספים השרויים בתרדמת. בחגורתו של טומוהירו היו נעוצים שני פוכדורים – המכשירים שביכולתם להמיר פוקימונים לצורת אנרגיה בתוכם ובחזרה לחומר מחוץ להם. בביקורו הקודם היה לו רק הפוכדור של אבסול. הפעם היה לו אחד נוסף.

"מקסוול, אני חייבת לומר שאני מאוד נגד מה שאתם מתכוונים לעשות", אמרה הרופאה, "יש סיבה שהמוח שלך הדחיק את מה שקרה, ולהתחיל לחטט בו זה רעיון גרוע!"

"אתם לא מתכוונים לספר לי מה קרה, נכון? חייבים לסיים את הסיפור הזה איכשהו".

"ומה אם יקרה למישהו אחר אותו דבר? זה עלול להיות מסוכן!"

"אין שום סכנה", אמר טומוהירו, "זה בטוח ממש כמו לצפות בטלוויזיה. אני רק צריך שתחתום כאן, כי בכול זאת, ההליך הזה פולשני מאוד".

הוא הגיש טופס ועט למקסוול, שחתם בלי היסוס.

"יפה. עכשיו, דוקטור, תרצי לצפות איתנו בזכרונות של המטופל שלך?"

"רק כדי לוודא שזה בטוח כמו שאתה אומר".

"זה כל מה שהייתי צריך לשמוע".

טומוהירו פתח את אחד הפוכדורים בחגורתו. סילון אנרגיה השתחרר ממנו לכיוון התקרה, וכעבור רגע היה תלוי ממנה פוקימון מוזר, שנראה יותר מכול כמו פעמון קטן וכסוף בעל זנב ארוך דמוי תגית.

"צ'יימקו?" אניה עיקמה את אפה.

"אל תתני למראה שלו להטעות אותך. הכוחות העל-חושיים שלו לא רעים בכלל, ומגדל הפוקימונים המשטרתי אימן אותו במיוחד לשליפת זכרונות. קדימה, צ'יימקו, אתה יודע מה לעשות".

צלילי דנדון עדינים התחילו להישמע מתוך גופו הפעמוני של צ'יימקו. טומוהירו עצם את עיניו, ובעיני רוחו עלתה תמונה של אולם גדול, שלושה עמודי אבן במרכזו. צללים נעו באולם, תחילה באיטיות, וככול שהגבירו את מהירותם, כך גברה מהירותם ועוצמתם של צלילי הפעמון. במהרה לבשו הצללים גם צורה. חלקם היו אנושיים, חלקם חייתיים, ונראה שכולם מתחילים להילחם זה בזה – עד שלפתע צל אחד ענקי מילא את המערה כולה, גוף בלתי מזוהה בעל זוג כנפיים שלדיות, והפעמון צלצל כל כך מהר עד שנשמע כמו צליל אחד רצוף ומחריש אוזניים –

וכשטומוהירו פקח את עיניו, הוא מצא את עצמו מוטל על הרצפה לצד שתי הנשים האחרות, ראשו הולם בכאב.

"אמרת שזה כמו לצפות בטלוויזיה", נאנקה אניה.

"טוב, זה לא היה עד כדי כך גרוע", ענה טומוהירו.

"לא עד כדי כך גרוע? סיכנת את המטופל שלי ואת כולנו!" דוקטור קוצ'רובה כמעט צרחה, "צאו מכאן שניכם ותנו למטופל שלי קצת זמן להתאושש!"

כולם קמו על רגליהם.

"אל תדאג", אמרה אניה למקס, "עוד נמצא דרך לעזור לך".

ובמילים אלה היא מיהרה לצאת מהחדר לפני שתידחף החוצה. אחרי שהיא וטומוהירו יצאו מהחדר, שאל מקס:

"אז מה ראיתם שם?"

"שום דבר ברור. נראה שפיסות שלמות מהזיכרון שלך חסרות".

"זה לא עסק ככה, דוקטור. אני חייב לזכור".

"קודם כל, אתה כנראה הולך לבלות כאן עוד הרבה זמן, אז אתה יכול להפסיק לקרוא לי דוקטור. אלזה זה בסדר", אמרה תוך כדי שחזרה לקולה הרגוע, "שנית, בוא וננסה לעורר את הזיכרון שלך בדרכים חיוביות ולא אלימות. יש משהו שאתה כן זוכר?"

"אני זוכר פוקימונים", אמר מקס, "בלבזאור, איוויזאור, וינוזאור…"

"איך צורך להוכיח לי. פוקימונים כנראה היו חלק משמעותי מחייך. מחר ננסה לתת לך כמה תרגילים שבתקווה יחזקו את התפקוד המוחי שלך. עד אז תנוח".

= = = = =

דניאל, חסן ואיזיס יצאו אל האוויר הפתוח, אל הקור העז של לילה ללא עננים, והידקו את הגלביות לגופם. מולם ניצבו כמה צריפים, ובמרחק גדול יותר הם יכלו לראות בתים ובניינים, בחלונות של חלקם דלקו אורות שהחלו להיכבות בזה אחר זה.

"למה הבאת הנה את בלונדי?" שאל חסן, "תראי, אנחנו כבר מתחילים לאבד חשמל. עוד כמה דקות יהיה כאן חושך מוחלט".

"אני משחררת אותו. שום יצור לא צריך לחיות בתנאים כאלה".

"אבל בלי בלונדי, לא יהיה חשמל לכול העיר!"

דניאל משכה בכתפיה. "אנחנו מסתדרים בלי חשמל, גם אתם תסתדרו".

"אנחנו בונים את הציוויליזציה מחדש! יש לנו אור ומאווררים והתחלנו להקים אפילו בית חולים. בלי בלונדי הכול יירד לטמיון, את לא מבינה?"

"היית מוכן לחיות בעצמך בתנאים כאלה? לא חשוב מה המחיר?"

חסן הביט בה בעיניים פעורות. "אני בן-אדם. הוא בסך הכול חתול".

"אם היית מכיר את החתולים האלה כמוני, לא היית אומר שהוא בסך הכול חתול".

הוא שלח מבט נוסף אל העיר. האור האחרון כבה.

"זה לא ימצא חן בעיני התושבים".

"כל עוד בלונדי לא צריך לסבול, זה העיקר".

איזיס הניחה את בלונדי על האדמה. נראה שהוא כבר מתחיל להתאושש, ועוד רגע יהיה מוכן לקום על רגליו.

"אני בכלל חשבתי שבאת כי את צריכה חשמל, לא בשביל לשחרר חתולים".

"זה נכון, ואז ראיתי איך אתם מפיקים אותו", אמרה דניאל, "בכול מקרה, כבר השתמשתי בכול החשמל שהייתי צריכה".

היא שלפה מהכיס שלה מכשיר טלפון חכם, שהיה כעת דלוק. חסן פער את פיו למראה המכשיר.

"זה מה שהיית צריכה?! למי את חושבת להתקשר בעולם הזה?"

"אני צריכה אינטרנט לחפש מידע, ומקווה שהיכן שהוא בעולם יש עוד מקומות עם חשמל ושרתים שממשיכים לשדר".

"ואיזה מידע בדיוק את צריכה מהאינטרנט?"

"זה העניין. אני לא יודעת".

חסן הביט בה כאילו היא לא יודעת כמה זה שתיים ועוד שתיים.

"את לא יודעת?"

"יש לי השערה, אבל אני עדיין לא יודעת אם אני צודקת. בסופו של דבר אני מקווה שאמצא דרך להחזיר את איזיס הביתה".

היא ליטפה את ראשה של איזיס, שהשיבה בגרגור חלש.

"כל מה שעשית כאן היה כדי להחזיר חתולה הביתה, ואת אפילו לא יודעת איך?"

"אני אדע איך. יש סיבה שאיזיס בחרה דווקא בי", אמרה דניאל, "בכול מקרה, כדאי שנחזור פנימה. עוד מעט הקור יהיה בלתי נסבל".

"את יודעת שמחר בבוקר, כל אשקלון תהיה כאן ותדרוש הסברים, כן?"

"נטפל בזה מחר בבוקר".

ולפני שהם חזרו אל המתקן להתפלת המים, דניאל שלחה מבט אחרון באורות ההולכים וכבים, מאירים את מה שהיה פעם הים התיכון וכעת הפך לחלק מהמדבר הגדול.

פוסטים קשורים

3 תגובות

  1. לפי התיאור של הזיכרון, אני מניח שהיה קרב בעמוד החנית וגיראטינה הגיע לגרום לכולם לסתום

  2. הו…
    אוקיי זה מגניב
    הבנתי מה הולך כאן
    העולם שלנו עבר מין אסון מסוים, בתוך כל האסון הזה איוילושיין הגיעו לעולם שלנו מעולם הפוקימונים (והתחילו לעזור לנו?) משום מה.
    העלילה עוברת בין שני עולמות שונים.
    זה מענייו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *